דילוג לתוכן העיקרי

יבמות | דף צג | תרומה שלא מן המוקף לצורך עונג שבת

במסגרת הבירור אם קידושין תופסים ביבמה מצטטת הגמרא (צב ע"ב) את המשנה בקידושין על אודות מי שאמר לאישה "הרי את מקודשת לי לאחר שיחלוץ לך יבמך". משנה זו מובילה את הגמרא בדף צ"ג לדיון ארוך ומפותל בענייני דבר שלא בא לעולם ובדעות התנאים והאמוראים בסוגיה זו. אף שמדובר בסוגיה חשובה ויסודית, אבקש לייחד את עיוננו דווקא לעניין צדדי יותר הנזכר בסוגיה אגב אורחא.

הגמרא מספרת שפועלו של ר' ינאי היה נוהג להביא לו בכל ערב שבת פירות לכבוד שבת. הפירות לא היו מעושרים, ור' ינאי היה מעשרם לפני שבת. באחת השבתות הפועל התעכב, ועל כן ר' ינאי נאלץ להפריש תרומות ומעשרות מלכתחילה, עוד לפני שהפירות היו תחת ידו. הגמרא מבקשת לבחון אם יש בהפרשה כזאת בעיה של "דבר שלא בא לעולם". כל הראשונים כאן התקשו בכך, שהרי אף אם נאמר שאין חשש מצד דבר שלא בא לעולם, סוף סוף ההלכה היא שחובה להפריש "מן המוקף", דהיינו להחזיק יחד במקום אחד את כל הפירות שעליהם מפרישים, ורק לאחר מכן להפריש. כיצד אפוא יכול היה ר' ינאי להפריש על פירות שאינם נמצאים תחת ידיו?!

הרמב"ן מיישב שזהו עומק החידוש בסוגיית דבר שלא בא לעולם:

"אלא כיון דסבר רבי ינאי אדם מקנה דבר שלא בא לעולם שיהא קנין חל עליו משיבא לעולם, הלכך מפרישין תרומה ומעשרות על מה שלא בא לעולם לכשיבא לעולם ויקיף, שיהא תרומה ומעשר חלין בדבר שבעולם ומוקף".

הרמב"ן מחדש חידוש מרחיק לכת, ולפיו הקנאה בדבר שלא בא לעולם קובעת שהעתיד וההווה חד המה. לפיכך, יש לראות את הפירות לא רק כאילו הם בעולם, אלא כאילו הם עומדים בחצרו של ר' ינאי, והרי זו תרומה מן המוקף.

הרמב"ן מחדש חידוש זה כדי לדחות תשובה אחרת, שהשיבו כל הראשונים בשמו של רבנו תם (וכך רמוז גם ברש"י בסוגייתנו):

"ובשם רבינו תם ז"ל תירצו דמשום ענג שבת שרו... משום מצוה רבה דכבוד שבת שרי".

תירוץ זה של רבנו תם מבוסס על הסוגיה בעירובין (דף ל"ב), שבה נאמר שאדם רשאי להפריש שלא מן המוקף אם בהפרשה זו יציל אדם אחר מאכילת טבל. רבנו תם טוען שכדרך שהצלת אדם מן האיסור מאפשרת הפרשה שלא מן המוקף, כך התירו הפרשה שלא מן המוקף גם במקום כבוד שבת.

ויש לבאר את הדברים יותר, לאור הסבר מעניין שהציע מורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל. הרמב"ם בהלכות תרומות קובע שיש לתרום רק מן המוקף. עם זאת, מדבריו בהלכות מעשר (א, ז) נראה שחובה זו נוהגת דווקא בתרומה גדולה, ולא בתרומת מעשר ושאר מעשרות. לכאורה איסור טבל קיים גם בתרומת מעשר (כדרך שלמדנו לעיל ביבמות בדף פ"ו), ומדוע מחלק הרמב"ם בינה לבין תרומה גדולה?

ייתכן שחילוקו של הרמב"ם פותח פתח להבנה שונה של הדין כולו: הפרשה שלא מן המוקף איננה איסור עצמאי, אלא ליקוי בעצם מעשה ההפרשה. התורה קבעה את דרך הביצוע של ההפרשה – "והרמותם ממנו", אך הדבר אינו אומר שאסור להפריש באופן אחר. דרישה ייחודית זו לדרך ההפרשה נוהגת, כנראה, דווקא בתרומה ולא במעשר.

אם כן, הסביר הרב ליכטנשטיין, לדעת הרמב"ם הפרשה שלא מן המוקף איננה איסור אלא החמצה של האופן הנאות לקיום המצווה. כאשר בהחמצת מצווה בלבד עסקינן, ניתן לומר שעדיף לתרום שלא מן המוקף כדי להציל אדם אחר מעבירה, או לתרום שלא מן המוקף לכבוד שבת.

תירוצו של רבינו תם מניח שעונג שבת הוא "מצוה רבה", ועל כן ראוי להקל בתרומה שלא מן המוקף לצורך עונג שבת. הרמב"ם בסוף הלכות שבת קובע שעונג שבת איננו מן התורה, אלא "מדברי נביאים", אך נראה שאכן מדובר במצווה בעלת מעמד מיוחד. אפשר שמעמד זה מבוסס גם על האמור בסוגייתנו:

"דתניא: 'למען תלמד ליראה את ה' א-להיך כל הימים' – אלו שבתות ויו"ט".

בהשקפה אנושית, הדרך ליראת ה' אמורה לכלול סיגופים, תעניות, צער ואימה. אך הנה באה שבת ובאה מנוחה, ואנו יראים את הקב"ה "כל הימים" – לרבות שבת – דווקא מתוך עונג ושמחה. ואומנם, האחרונים (ראה למשל בשו"ת יביע אומר חלק י', אורח חיים נה, יח) העירו שמדרש זה, שמקורו בסוגייתנו, 'משדרג' את מצוות עונג שבת ומעניק לה מעמד מיוחד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)