דילוג לתוכן העיקרי

יבמות | דף עא | ערל כטמא

המשנה בתחילת הפרק קבעה שערל אינו אוכל תרומה. בברייתא המובאת בגמרא הוצעו לכך שני הסברים: ר' אלעזר לומד זאת מהשוואה בין תרומה לפסח, ואילו ר' עקיבא מחדש ש"ערל כטמא":

"'איש איש (מזרע אהרן והוא צרוע או זב... בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע)' – לרבות את הערל".

ר' עקיבא משלב את הערל בפסוק העוסק בטמאים שאינם אוכלים תרומה. הרשב"א בסוגייתנו מדגיש שלדעת ר' עקיבא מדובר בדין דאורייתא גמור, שלפיו הערל כטמא (את הביטוי "ערל כטמא" תזכיר הגמרא להלן בדף ע"ב).

ממורנו הרב ליכנטשטיין זצ"ל למדנו שכל אימת שלפנינו כ' הדמיון, עלינו לחקור ולתהות על טיב הדמיון וההשוואה. ובכן, אף כאן עלינו לשאול: האומנם דינו של ערל כדין כל טמא אחר?

נראה ששאלה זו הטרידה את התוספות בסוגייתנו (ע ע"א, ד"ה איש). התוספות שאלו: אם אומנם לדעת ר' עקיבא ערל כטמא, מדוע פסלתו תורה מקורבן פסח? הרי טמא אסור באכילת הקורבן! התוספות מיישבים בדוחק, אך שאלתם מבהירה שראו את הערל כטמא, ולשיטתם אכן מדובר בטמא גמור.

ועדיין יש לשאול: אם אומנם ערל הוא כטמא, באיזו טומאה מדובר? בפסוק שמביא ר' עקיבא נזכרים טמאים רבים: מצורע, זב, מי שיצאה ממנו שכבת זרע וטמא מת. וכאן, כאמור, יש לשאול: לאיזו מן הטומאות הללו מציעה הגמרא להשוות את הערל? אפשר שדרך מסוימת בפתרון שאלה זו מצויה להלן בסוגיה:

"אמר ר' יוחנן משום רבי בנאה: ערל מקבל הזאה, שכן מצינו באבותינו, שקבלו הזאה כשהן ערלים".

הזאה נחוצה, כידוע, כדי להיטהר מטומאת מת. לר' יוחנן היתה הוה-אמינא שלפיה ערל אינו מסוגל להיטהר מטומאה זו, ועל כן יש צורך לחדש שערל מקבל הזאה. מדוע נחדש הוה-אמינא כזאת? התוספות הוטרדו מכך:

"תימה לר"י, מה ראיה צריך, למה לא יקבל הזאה, אפילו לרבי עקיבא, דמרבה לערל כי טמא, דהא טמא מקבל הזאה".

ר"י טוען שערל לא גרע מטמא, ועל כן אין סיבה שלא יקבל הזאה. ביישוב תמיהת התוספות נראה לומר שערל איננו כאדם שנטמא מת, אלא כ"טובל ושרץ בידו". הערלה עצמה נתפסת כגורם המייצר טומאה – כנראה טומאת מת – וממילא מונעת ממנו להיטהר. ואומנם, כך יישבו בתוספות ישנים כאן:

"סלקא דעתך אמינא דכיון דגם לאחר הזאה הוי ערל, הוי לעולם כי טמא קודם הזאה".

התוספות ישנים מסבירים שאין טעם להזות על מי שלא נפרד מערלותו.

במשנה בפסחים (ח, ח) למדנו ש"הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר". המשנה שם מדברת דווקא על גר (כפי שהדגיש רש"י בסוגייתנו), ואף על פי כן היא יוצרת את הרושם שאכן יש קשר עמוק בין העורלה ובין הטומאה, ובאופן ספציפי יותר – טומאת מת.

אומנם, כל זאת בהוה-אמינא. למסקנת ההלכה הערל מקבל הזאה, וזאת מאחת משתי סיבות: ניתן לומר שהוא אכן כטמא, אך לא בטומאת מת; או לחלופין לשוב לשאלה שבה פתחנו, ולקבוע שאכן אין מדובר בטומאה גמורה אלא רק כעין טומאת מת. ואומנם, נראה שכך נקט הרמב"ם להלכה. בהלכות חגיגה (ב, א) קבע הרמב"ם שהערל פטור מן החגיגה, והסביר:

"וכבר ביארנו בהלכות ביאת המקדש שאין הטמא ראוי לביאה וכן הערל מאוס כטמא".

דוק בדבריו: איננו טמא לחלוטין, אלא מאוס כטמא. אכן, נראה שזו ההגדרה הקולעת למסקנה. הרי חלק מהותי מהגדרת אדם כטמא היא העובדה שהוא מטמא אחרים. ערל, כמובן, אינו מעביר את הטומאה הלאה, ועל כן מסתבר יותר לומר שמדובר באמירה עקרונית ביחס לזהותו כמאוס וכטמא, אך אין כאן התייחסות לטומאה במובנה ההלכתי הקלאסי.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)