דילוג לתוכן העיקרי

יבמות | דף סה | חובת האישה במצוות פרו ורבו

שנינו במשנה בדף ס"ה ע"ב:

"האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר: על שניהם הוא אומר 'ויברך אותם אלהים ויאמר להם [אלהים] פרו ורבו (בראשית א, כב)".

בהסבר מחלוקת התנאים, ניתן להציע כי  מחלוקת זו קשורה ליסוד מצות פרו ורבו. במשנה הקודמת מצאנו שנחלקו תנאים בעניין שיעור המצוה: לדעת בית הלל נדרשים בן ובת, ואילו לדעת בית שמאי נדרשים שני בנים. הגמרא לעיל בדף ס"א הסבירה:

"מאי טעמייהו דבית שמאי? ילפינן ממשה, דכתיב "בני משה גרשום ואליעזר" (דה"א כג, טו). ובית הלל? ילפינן מברייתו של עולם".

מצות פרו ורבו היא המצווה הראשונה שנזכרה בתורה, ואף הופיעה במהלך תיאור בריאת העולם. בית הלל רואים בכך הגדרה לתכליתה ולייעודה של מצוה זו: הבאת חיים לעולם. בני האדם נבראו זכר ונקבה משום שרק כך יוכלו להעמיד צאצאים. גם לדורות, מצות פרו ורבו היא בבן ובבת כדי שהעולם יוסיף ויתקיים באופן שבו ברא אותו יוצרו.

מה פשר הלימוד שמציעים בית שמאי ממשה רבינו, שפרש מן האישה לאחר שנולדו לו שני בנים? חז"ל פירשו, שמתן תורה קשור במהותו לבריאת העולם. כך למדנו בגמרא במסכת פסחים (דף ס"ח):

"אמר רבי אלעזר: אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי(ירמיהו לג, כה)".

 ובדומה לכך בגמרא במסכת שבת (דף פ"ח):

"מאי דכתיב "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" (בראשית א, לא), ה"א יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה - אתם מתקיימין, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו".

משה רבינו הוא סמל למתן התורה וללימודה. בית שמאי מבקשים לטעון כי קיימת הפרדה ברצף הזמנים: מבריאת העולם ועד למתן התורה, תכלית פריה ורביה הייתה טמונה בריבוי המין האנושי בלבד, ולשם כך אכן יש צורך בזכר ובנקבה. לעומת זאת, משנתנה תורה, הייעוד שונה לחלוטין. ממשה רבינו למדנו, שיש צורך בשני בנים, שכן במצוות תלמוד תורה נצטוו הבנים ולא הבנות. אמנם, גם לאחר מתן תורה יש צורך בבנות לקיום העולם, אך המצווה המרכזית של לימוד התורה מוטלת, לדעת בית שמאי, דווקא על הבנים.

ובכן, ניתן לומר שמחלוקת התנאים במשנתנו קשורה לפרשנות זו. לדעת תנא קמא, מצות פרו ורבו קשורה לחובה ללמד את הבנים תורה ולהעביר את המסורת מדור לדור. חובה זו מוטלת בראש ובראשונה על האב, ועל כן הוא שנצטווה במצות פרו ורבו. רבי יוחנן בן ברוקה מתבסס על עמדת בית הלל, ועל כן שב אל בריאת העולם ומבהיר: חובה זו, להוסיף ולקיים את העולם מוטלת על האיש ועל האישה בשווה, שכן זכר ונקבה בראם.

הרמב"ם (אישות, ט"ו ב') הכריע להלכה כדעת תנא קמא, שמצות פרו ורבו מוטלת על האיש בלבד. עם זאת, בדברי ראשונים מצאנו סייגים לכך, ונזכיר שניים מהם:

א. בגמרא בתחילת הפרק השני במסכת קידושין נאמר, שאף שישנה אפשרות לבצע את מעשה הקידושין על ידי שליח, לכתחילה ראוי לעשותו באופן ישיר כאשר האיש מקדש את אשתו, שכן "מצוה בו יותר מבשלוחו". בגמרא שם מפורש, שהדברים נכונים אף לגבי האישה המתקדשת, שכן מצוה בה יותר מבשלוחה. הראשונים שם תמהו: וכי איזו מצוה יש לאישה להתקדש? הר"ן (על הרי"ף שם, ט"ז באלפס) הסביר:

"ואפילו הכי אשמעינן מתניתין דמצוה בה יותר מבשלוחה דאף על גב דאשה אינה מצוה בפריה ורביה מכל מקום יש לה מצוה מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצותו".  

כלומר, האישה איננה מצווה באופן ישיר, ואולם ודאי שהיא מסייעת ונוטלת חלק במצוותו של בעלה.

ב. הסוגיות שבהן אנו עוסקים מזכירות פעמים רבות את המצוה המקבילה למצות פרו ורבו - מצות "לשבת יצרה". מורנו הרב ליכטנשטיין שליט"א נוהג להסביר, שמצות פרו ורבו היא מצוה פרטית, בעוד שמצות "לשבת" היא מצוה כללית המוטלת על כל באי עולם, ובמידה רבה גם על אלה שאינם בני ברית. במסגרת זו, טענו רבים שאף אם האישה פטורה מפרו ורבו, הרי שהיא חייב במצות "לשבת", שכן אף עליה מוטלת האחריות להעמיד צאצאים, ולעסוק בתיקון עולם.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)