יבמות | דף נא | יסוד דין ייבום

במשנה בתחילת הפרק נחלקו רבן גמליאל וחכמים לגבי מאמר אחר מאמר או גט אחר גט: רבן גמליאל מחדש שאף שמדין תורה יש לייבם או לחלוץ, גם אם התבצע מאמר בלבד, אשר אינו תקף מדאורייתא, שוב אי אפשר לבצע מאמר נוסף לאחריו. הגמרא בדף נ"א מבקשת לתלות את מחלוקת התנאים בשאלה העקרונית של זיקה, אך דוחה הצעה זו ומסיקה שמדובר במחלוקת הנוגעת לכוחו ולמשמעותו של המאמר.

אומנם, דווקא ההוה-אמינא של הגמרא בדבר הקשר שבין מחלוקת התנאים ובין זיקה הובילה את הרמב"ן בסוגייתנו להעלות את אחת החקירות המפורסמות ביותר במסכת כולה. אף שהחקירה כבר הוזכרה בעבר, נשוב ונביא אותה כאן, בשל החשיבות של לימוד הסוגיה במקומה. כך כותב הרמב"ן:

"ולי נראה דקא סלקא דעתך השתא דפלוגתא דרבנן ורבן גמליאל ביש זיקה היא, דרבן גמליאל סבר אין זיקה, וגט ומאמר על קדושי אחיו קיימי דאגידי בכולא ביתא, וכשנותן גט לזו כאומר הריני נותן גט לקדושי אחי הילכך פסל כל הבית... וכן מאמר על קדושי אחיו נמי [נ"א: רמי].          
אבל רבנן סברי יש זיקה, וגט לזיקה שלו תקינו חכמים, הילכך לכל חדא וחדא תקינו רבנן גט בזיקה שלו".

הרמב"ן מסביר שלדעת רבן גמליאל ייבום מהווה המשך ישיר לנישואי האח הקודם. לפיכך, אם האח המת הותיר אחריו שתי אלמנות, והיבם נתן גט לאחת מהן, הרי שהוא ביטל ושלל מעיקרא את הקידושין של האח המת, וממילא כל הנשים מותרות. חכמים, לעומת זאת, סבורים שיש זיקה, דהיינו שהיבם מייסד ומקומם קשר חדש עם יבמתו, ולא רק ממשיך את נישואי אחיו המת. כאשר ממתינות ליבם שתי יבמות, נוצרה זיקה עם שתיהן, ועל כן שתיהן הן כמאורסות לו, וגט לאחת מהן לא יפטור בהכרח גם את חברתה.

כאמור, חקירתו של הרמב"ן היא חקירה קלאסית. מבחינה מתודית, כאשר נתקלים בחקירה כזאת יש רצון להותיר את שני צדדיה על עומדם, ולמצוא את הנפקא-מינות ביניהם. עם זאת, למרות היופי והקסם שבחקירה מצד עצמה, נראה מן הראשונים כאן שהיא הוכרעה באופן ברור לכיוון השני. הרשב"א מתבסס על קטע זה בדברי הרמב"ן ומסביר לאורו שהסוגיה כולה עוסקת בביאור דעת רבן גמליאל, אך אינה מתייחסת בפירוש לדעת חכמים. זאת, לדעת הרשב"א, משום שעמדת החכמים היא עמדה פשוטה ומובנת מאליה:

"מסתברא דהא דלא בעי טעמא לרבנן משום דפשיטא היא, דהדין נותן דכיון דלא הופקעה זיקת הבית לגמרי במאמר או בגט ועדיין זיקתן קיימת דינא הוא דכי היכי דמאמרו של זה קני ה"נ קני מאמרו של שני וכי היכי דגטו של זה דחי גטו של שני נמי לידחי ויאסרנו בקרובות, דהא זיקתו קיימת".

הרשב"א סבור שההבנה הרואה קשר מחודש בין היבם ובין כל אחת מן הצרות היא ההבנה הפשוטה ביותר, ובה הגמרא לא הייתה צריכה להאריך. אמור מעתה, שאף אם מבחינה תאורטית ניתן היה לפתח את הצד הראשון בחקירת הרמב"ן, ולראות את היבם כממשיך את נישואי אחיו המת, הרי שלאמיתו של דבר ברור שיש כאן גם יצירת קשר חדש מכוח הזיקה.