י"א חיובי אבלות | 3

 

רחיצה וסיכה – אבלות הגוף

על האבל להמנע מסיכה ורחיצה בשבעת הימים הראשונים לאבלותו. על חיוב זה אנו לומדים ממעשה האישה התקועית המופיע בספר שמואל (פרק יד):

וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי־נָא וְלִבְשִׁי־נָא בִגְדֵי־אֵבֶל וְאַל־תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל־מֵת.

כדי להעביר מסר למלך דוד אודות אבשלום בנו, מבקש יואב לחדור לחצר המלך באמצעות אישה חכמה מתקוע. על דוד המלך דורשים חז"ל ששמו עדינו העצני, זאת כיוון: "כשהיה יושב ועוסק בתורה - היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה – היה מקשה עצמו כעץ" (מועד קטן טז.). לפיכך, יואב סבר שהוא יתרכך לנוכח האישה האבלה, הלבושה בגדי אבלות ולא מטפחת את עצמה ימים רבים בשל אבלותה. ממעשה זה למדו חז"ל כי האבל אסור בסיכה.

הסיכה היא עידון עור הגוף בשמן. פעולה שהיא למעשה השלמת פעולת הרחיצה, שכן ברחיצה מסיר האדם את הלכלוך והזיעה מגופו ומשאיר את העור נקי^[1], ובסיכת הגוף בשמן הוא מזינו ומחליקו. מקור נוסף המדבר על פעולת הסיכה בהקשר של אבלות , הוא הפסוק בישעיה פרק סא:

לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה וְקֹרָא לָהֶם אֵילֵי הַצֶּדֶק מַטַּע יְקֹוָק לְהִתְפָּאֵר.

כאשר אבלי ציון יגיעו לימי נחמה, הם יסירו מעליהם את סממני האבל: יצקו שמן ששון על גופם שיסיר מעליהם את מעטה האבל^[2]. במילים אחרות, השמן – מלבד היותו אמצעי קוסמטי להקניית מראה משופר –  משמש גם כביטוי נפשי של שמחה. הדברים באים לידי ביטוי גם להלכה (תענית יג:):

אבל לסוך - אפילו כל שהוא אסור. ואם לעבר את הזוהמא - מותר. 

סיכה אשר מטרתה העברת הזוהמה לצרכי היגיינה בסיסית – מותרת, אולם כל סיכה שהיא למטרות אחרות המוגדרות בחז"ל כתענוג אסורה. איסור נוסף הנגזר מאיסור סיכה הוא איסור רחיצה, שלגביו מצאנו מספר גדרים (תענית שם):

והלכתא: אבל אסור לרחוץ כל גופו בין בחמין ובין בצונן כל שבעה. אבל פניו ידיו ורגליו, בחמין - אסור, בצונן - מותר.

ברחיצה, בשונה מסיכה, מצאנו הבחנה בין שטיפת הפנים והרגלים לשטיפת שאר הגוף. הבחנה זו נובעת מן העובדה כי שטיפת הפנים והרגלים במים קרים היא פעולה אלמנטריות בהגיינה  של האדם, אותה לא אסרו בתקופת האבלות. ברם, כל פעולות הרחיצה שהינן מעבר לצורך הבסיסי של האדם – מוגדרות כתענוג ואסורות בימי האבלות. הר"ן בחידושיו (מועד קטן טז.) מכנה את חיובים אלו 'אבלות דגוף', אבלות אשר מטרתה להרחיק את האדם מפעולות אותן הוא נוהג לעשות בימים של שמחה וקשורות לטיפוח גופו, ומכניסה את האדם לתודעה של מינימליסטיות – של עיסוק בצרכים המאפשרים את הקיום האנושי ולא יותר מכך. ברם, במידה ומדובר באדם איסטניס המצב שונה. המשנה בברכות טז: מביאה מעשה, לפיו ר"ג רחץ בליל הראשון שמתה אשתו. על שאלתו של תלמידיו: "לא כך למדתנו רבנו", הוא משיב: "איני כשאר בני אדם איסטניסט אני". כלומר, בתור איסטניס חלק מן הצורך הבסיסי שלי הוא רחיצה בכל יום, ולכן יכול אני לרחוץ ביום שבו מתה אשתי.

כיבוס – אבלות הבגד או אבלות הגוף

הרמב"ם בהלכות אבלות מכליל את חיוב הכיבוס על אבל, יחד עם חיובים של סיכה ורחיצה:

ומנין שהאבל אסור לכבס בגדיו ולרחוץ גופו ולסוך, שנאמר התאבלי נא ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן.

הרמב"ם מביא את דרשת הגמרא במועד קטן טו., ממנה ניתן ללמוד כי בגדי האבלות של האישה התקועית הם המקבילה לבגד המכובס. במילים אחרות, החובה של האבל להסיר מעליו את בגדי היום-יום ולהחליפם בבגדי אבלות, שקולה – לדעת חכמים – להליכה בבגדים שאינם מכובסים. כאמור, לדעת הרמב"ם חיוב זה הוא חלק מאבלות הגוף, לדעתו הליכה בבגד מכובס היא חלק מתהליך טיפוח הגוף, שבימי האבלות מצווה האדם להפסיקם.

על גישת הרמב"ם חלוק רש"י. סיכום שיטת רש"י מופיעה אצל הרמב"ן בספרו תורת האדם (שער האבל עיין האבלות אות סח):

ובנימוקי הצרפתים ז"ל מצינו לרש"י ז"ל שהתיר להחליף וללבוש בשבעת ימי אבילות חלוק המכובס קודם לכן, ואין זה נכון שכשאמרו אסור בכביסה לא לכבס בלבד אמרו שלא מפני איסור מלאכה נגעו בה, אלא שאסור ללבוש...

כפי שמסביר הרמב"ן, לשיטת רש"י מותר לאבל ללבוש בגדים מכובסים שכובסו קודם לאבלותו^[3], וזאת מתוך תפיסה כי האיסור בכיבוס אינו נובע מן הבגד, אלא מאיסור כביסה המוטל על האבל. ע"פ גישה זאת  עלינו לקרוא מחדש את הפסוקים מהם נלמד איסור כיבוס:

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי־נָא וְלִבְשִׁי־נָא בִגְדֵי־אֵבֶל.

יואב מבקש מן האישה ללבוש בגדי אבל. בעולמם של חכמים, כאשר אם מצטווה שלא לכבס את בגדו ולא לבוש בגדים חדשים, לאחר תקופה מסוימת הופכים בגדיו למטונפים מלוכלכים וצואים. ע"פ תפיסה זו 'בגדי-אבל' הם לא בגדים מיוחדים אלא בגדים רגלים שהעובדה שאינם מכובסים מעידה שהאדם חדל מלעסוק בטיפוח גופו. בגדים המשקפים את שבירת שגרת החיים והעיסוק בעצמיות, בגדים של אדם שבור ללא הדר. במילים אחרות, באיסור כיבוס האבלות באה לידי ביטוי בבגד – כמו שמצאנו בחיובים נוספים, כגון הקריעה.

 

תשמיש המיטה

לאחר מות הילד והאבל עליו, פונה דוד אל בת שבע (שמואל ב פרק יב):

וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת־שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן ויקרא וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַיקֹוָק אֲהֵבוֹ:

דוד פונה אל בת שבע ומנחמה, נחמה שמביאה איתה קרבה גדולה. פרשת בת שבע הטילה על בית דוד עננה גדולה: מותו של אוריה בשדה הקרב, התקרבותם של דוד ובת שבע, מות הילד. כל אלה הביאו למתחים רבים וביקורת מבית ומחוץ על דוד. מתוך המשבר הגדול, בונה דוד התחלה חדשה. לאחר ימי האבל מתקרב דוד אל בת שבע ואהבתם מביא עמה את לידת שלמה – מי שהשלום לו. ומכאן למדו חז"ל כי במהלך השבעה האבל אסור בתשמיש המיטה. ימי האבל, השבעה, הם ימים בהם האדם צריך לעסוק באבלו ולא להתחיל בתהליך של בנייה – אולם בתם ימי האבל האדם צריך להתחיל מחדש. חשוב להדגיש כי האיסור על תשמיש המיטה אין משמעו כי חלות על האבל חובות הרחקה מאשתו. וכך פסק השו"ע ביו"ד סימן שפג:

אבל אסור בתשמיש המטה, אבל בשאר דבר קורבה מותר, אפילו במזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, בין באבלות דידיה בין באבלות דידה. (אבל חבוק ונשוק יש להחמיר) (רבינו ירוחם). ומותרת לאכול עמו בקערה. ומותרת לישן עמו ב הוא בבגדו והיא בבגדה; ומיהו משום לך לך אמרינן נזירא יש להחמיר שלא ישן (עמה) במטה כלל.  

ימי האבל אינם מונעים מבני הזוג להתקרב זה אל זה. יש מן הראשונים שהורו להחמיר כי בני הזוג יתרחקו מחיבוק ונישוק, וזאת מן החשש לסערת רגשות אשר תביא אותם לידי איסור. אולם מעיקר הדין אין בני הזוג אסורים בקרבה.

במילים אחרות, בימי האבל האדם מותר בקרבה אבל אסור בביאה. חכמים הפליגו עד מאוד באיסור הביאה. במסכת אבל רבתי מופיע הסיפור הבא (מסכת שמחות ברייתא מאבל רבתי פרק א):

תנא באבל רבתי, אבל אסור לשמש מיטתו בימי אבלו, מעשה באחד ששימש מיטתו בימי אבלו, ושימטו חזירים את גוייתו.

דומה שבסיפור שלפנינו יש מידה כנגד מידה: מי שעסק בפריה ורביה בימי האבלות על מתו לא זכה לקבורה נאותה. אם נכונה הנחתנו, הרי שלדעת האבל רבתי מעשה התשמיש יש בו משום פגיעה במת עצמו. אדם המשמש את מיטתו במקום להיות טרוד במתו – טרוד בתאוותו ובחזיריותו, והיא המביאה עליו חזירים ביום מותו.

נעילת הסנדל – צער הגוף או אבלות הבגד

יחזקאל הנביא מצטווה שלא להתאבל על אשתו, והדבר בא לידי ביטוי בנעילת הסנדל (יחזקאל פרק כד) :

הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא־תַעֲשֶׂה פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל־שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל:

מהי טעמו של מנהג נעילת הסנדל? כדי לעמוד על טעמו של מנהג זה נעיין בדברי הרמב"ן בספרו תורת האדם (שער האבלות סימן פא), המבחין בין חיוב נעילת הסנדל וכפיית המיטה לבין שאר חיובי האבלות:

וכן נראה עוד שעיקר אבלות מן התורה אינו אלא בעידונין כגון רחיצה וסיכה ותשמיש ושמחה ותפלין שהם פאר ותכבוסת ותספורת דשמחה הם, ואבלות כשמה שלא יתעסק בדברים של שמחה אלא בדברים של אבלות, וזהו אנינות שבלב שממנו למדו שלא יתעסק בדברים של שמחה, אבל מנעל וסנדל ועטיפה אינן מן התורה, שלא אמרה תורה לענות ולצער נפשו מנוהג של כל העולם, לפיכךהקילו באלו עד שיקבר, והוא הטעם בעצמו למה שאמרו באבל יצא לדרך נועל.

הרמב"ן בדבריו מניח הנחת יסוד, כי מן התורה עניינה של האבלות להימנע מן הדברים המשמחים. ולכן חיובים כגון מנעל וסנדל ועטיפת הראש אינם חיובים מן התורה, אלא מדברי חכמים אשר רצו להוסיף  קומה על מנהגי האבלות של התורה, והיא של צער הגוף. וכאן עולה השאלה: מניין לו לרמב"ן הבחנה זו? מאחר ואנו רואים כי חכמים הקלו בחיוב של נעילת סנדל שעד שעת הקבורה הוא אינו נוהג, יש להבין כי זהו חיוב השונה במהותו משאר החיובים.

אם נאמץ את גישתו של הרמב"ן, נאמר כי מטרת של איסור נעילת הסנדל היא לעורר את תודעת האבלות באמצעות צער הגוף.

על גישתו של הרמב"ן חלוקים הרמב"ם וראשוני אשכנז^[4]. לשיטתם, חיוב נעילת הסנדל אינו שונה במהותו משאר חיובי האבלות, הבאים לשקף כלפי חוץ שינוי בהתנהלות היום-יומית. הנעל, בדומה לבגד, היא סימן זיהוי לאדם – וכפי שהעולם נוהג לומר, "הבגד עושה את האדם". באבלות השינוי בלבוש הוא שעושה את האדם אבל. אם נסכם את הדברים, נאמר כי הראשונים החולקים על הרמב"ן סבורים כי חיוב נעילת הסנדל הוא אבלות הבגד ולא אבלות הגוף.

מוקד המחלוקת בין הראשונים הוא בפרשנות הברייתא המובאת בתלמוד הבבלי והירושלמי^[5]:

כשאמרו אסור בנעילת הסנדל - לא אמרו אלא בעיר, אבל בדרך - מותר. הא כיצד? יצא לדרך - נועל, נכנס לעיר - חולץ, וכן אתה מוצא במנודה ובאבל.       

הראשונים התלבטו מהי הסיטואציה המוזכרת ברייתא: כלל בידנו כי לאבל אסור לצאת מביתו. א"כ, עולה השאלה מדוע הותרה היציאה מן הבית לאבל, המוזכרת בברייתא? הרמב"ן מניח כי הברייתא עוסקת באבל היוצא לדרך כדי לקבור את מתו ולכן התירו לו חכמים לו לנעול את מנעליו, כדי שיוכל להתנהל בצורה נוחה בזמן שהוא מתעסק בקבורת מתו. שאר הראשונים הבינו כי המקרה שלפנינו עוסק באבל שהיה צריך לצאת בשל סיבה קריטית מביתו, ומדובר במקרה של דבר האבד בו התירו חכמים את היציאה מן הבית^[6].