דילוג לתוכן העיקרי

טלטול פחות מד' אמות

קובץ טקסט
אחד מאבות המלאכה בשבת הוא טלטול, ואחד מאופני החיוב (סקילה או קרבן) הוא טלטול של ארבע אמות ברשות הרבים (הלכות שבת, י"ב, ט). הרמב"ם מזכיר מספר פעמים בהלכות שבת את האפשרות לטלטל "פחות פחות מד' אמות" (ו' ,כב; י"ב, ט; י"ג, י; ט"ו, כב; י"ט, כד; כ' ז), דהיינו טלטול של פחות מארבע אמות, עצירה, טלטול נוסף של פחות מארבע אמות וחוזר חלילה. ברור שבמקרה זה אין חיוב, ובשיעור זה נבחן את שיטת הרמב"ם בנוגע לטלטול באופן זה.
א. פסקי הרמב"ם בנושא ב"משנה תורה" ובתשובותיו
המשנה בתחילת פרק כ"ד דנה לגבי אדם שהיה בדרך בערב שבת והחשיך עליו היום. במשנה נאמר שאפשר לתת את הכיס (ארנק) לגוי, ואם אין גוי אז להניח אותם על בהמה. הגמרא (קנג.) מבררת מדוע התירו אמירה לנכרי במקרה זה הרי יש בכך איסור שבות, וענתה שחז"ל הבינו שאדם אינו מעמיד את עצמו על ממונו, דהיינו חז"ל התירו איסור קל כדי שאנשים בשל הדאגה לממונם לא יעברו על איסור חמור של טלטול ארבע אמות. בעקבות כך רבא אומר שמותר לתת לגוי דווקא את כיסו אבל מציאה אסור, שהרי אין חשש שהאדם יחלל שבת על מציאה (ראו רש"י ד"ה "דווקא כיסו"). הגמרא בהמשך דנה לגבי נתינה על גבי בהמה כשאין גוי, ולאחר מכן היא שואלת מה האדם יעשה אם אין לו גם בהמה:
אין שם לא נכרי ולא חמור ולא חרש ולא שוטה ולא קטן, מאי? - אמר רבי יצחק: עוד אחרת היתה, ולא רצו חכמים לגלותה. מאי עוד אחרת היתה? מוליכו פחות פחות מארבע אמות. אמאי לא רצו חכמים לגלותה? משום "כבוד אלוקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקר דבר" (משלי, כ"ה, ב). והכא, מאי כבוד אלוקים איכא? דילמא אתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים.        
(קנג:).
הפתרון שחכמים הסתירו הוא טלטול פחות פחות מארבע אמות, והוא הוסתר מחשש שאנשים יטלטלו יותר מארבע אמות. הרמב"ם מבין שהיתר זה לא נפסק רק לגבי כיס, אלא גם לגבי מציאה:
מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו מעות, נותן כיסו לנכרי להוליכו לו ולמוצאי שבת לוקחו ממנו... במה דברים אמורים? בכיסו, אבל מציאה - לא יתן לנכרי, אלא מוליכה פחות פחות מארבע אמות.
(ו' ,כב).
לא היתה עמו בהמה ולא נכרי ולא אחד מכל אלו מהלך בו פחות פחות מארבע אמות. ואפילו מציאה שבאה לידו מהלך בה פחות פחות מארבע אמות, אבל קודם שתבא לידו, אם יכול להחשיך עליה - מחשיך, ואם לאו - מוליכה פחות פחות מארבע אמות.
השגת הראב"ד - מציאה אם... אמר אברהם: זה שבוש.    
(כ' ,ז).
הרמב"ם מסביר שההיתר להוליך פחות מד' אמות שייך גם לגבי מציאה, למרות שהיתר נכרי ובהמה לא תקף במציאה. הראב"ד וכמעט כל שאר הראשונים (כפי שמציין המגיד משנה בפרק כ'[1]) חולקים על הרמב"ם, ומבינים שההיתר בסוגיה הוא רק לגבי טלטול כיס, אך אסור לטלטל מציאה פחות מד' אמות.
ישנה סוגיה נוספת בה מוזכר היתר לטלטל פחות מד' אמות. הגמרא בעירובין צז. דנה לגבי תפילין שנמצאו מחוץ לתחום בשבת, ונאמר שם שבסכנת ליסטים יש להוליך את התפילין פחות פחות מד' אמות ולהכניסן לתוך התחום. היתר זה אינו קיים בסכנת גוי, משום שאז יש חשש שבשל פחד מהגוי הטלטול יתבצע ליותר מארבע אמות (פחד זה לא קיים כאשר מדובר בליסטים).
הרמב"ם נשאל פעמיים על פסקו בנוגע להיתר טלטול מציאה פחות מארבע אמות, שני משיגים שונים. ר' שמואל, ראש הישיבה בבבל, טען שהרמב"ם טעה טעות גדולה, והוא הציע שיש טעות סופר בפסק זה של הרמב"ם. הרמב"ם עונה על השגתו ומסביר שיש הבדל בין שני חלקי הסוגיה - ההיתר של גוי ובהמה לא תקף לגבי מציאה, אבל טלטול פחות מארבע אמות מותר גם במציאה:
לפי שהוא דבר המותר לכתחילה בכל דבר... כמו שהתבאר במקומות אחדים, לפי שהטלטול בתוך ארבע אמות לכתחילה בכל דבר, ללא הכרח כלל.
(אגרות הרמב"ם, מהדורת שילת, עמוד רפ"ז).
הרמב"ם נשאל שנית מחכמי לוניל על פשר פסקו, והוא הוסיף לבארו:
... וכן יראה לי במציאה שזה שחילק רבא בין כיסו למציאה, לא חילק אלא ליתן המציאה לנכרי או להניחה על גבי חמור, אבל להוליכה פחות פחות מד' אמות - לא, שהרי הוליכה פחות פחות מד' אמות אינה שנויה כדי שיאמר רבא דוקא כיסו אבל מציאה לא. ואם תאמר מאי שנא הא מהא? יש לומר שזו ההולכה פחות פחות מד' אמות צנעה גדולה יש בה ולא אוושא מלתא, כמו שנתברר שם בהמוצא תפילין, ואינו צריך דבר אחר ולא איש אחר לסייעו, ולא יכיר בו אדם ולא יהיה נחפז, ולפי' לא נחוש לו שמא יעבירנו ארבע אמות. זו היא דעתי בדבר זה ומי שיחלוק בדבר זה - יחלוק.  
(סימן ש').
אמנם הרמב"ם עונה לחכמי לוניל שהוא ענה על שאלה זו בעבר, אך נראה שתשובתו שונה מתשובתו הראשונה. לראש הישיבה הרמב"ם עונה שמותר לכתחילה להעביר פחות מד' אמות, אך בתשובה לחכמי לוניל הוא כותב שיש לחלק בין מצב שבו אנו חוששים שהאדם יעביר יותר מד' אמות ובין מקרים שלא קיים חשש זה. כמו כן, יש לשים לב לכך שהרמב"ם אינו משוכנע בהוכחה שלו מן הסוגיה, שכן הוא כותב לגבי פסק זה "יראה לי", ביטוי בו הוא משתמש כאשר להלכה אין מקור מפורש בסוגיה (אגרת לר' פנחס הדיין, מהדורת שילת, עמוד תמ"ג), למרות שב"משנה תורה" הוא לא מסייג כך את הפסק.
ב. הסבר שיטת הרמב"ם[2]
נראה כי שיטת הרמב"ם היא שאין איסור לטלטל פחות פחות מד' אמות, אך חכמים אסרו במקרים מסויימים משום חשש טלטול של יותר מארבע אמות. כמו כן, בשל אותו חשש, חכמים לא הפיצו היתר זה אלא הסתירו אותו.
בפירוש המשנה בעירובין (י', ב) הרמב"ם מסביר את ההיתר לטלטל תפילין פחות מד' אמות,[3], והוא מסכם את העניין כך:
ודע שמותר לאדם להעביר חפץ פחות פחות מארבע אמות, או נותנו לחברו וחברו לחברו, כמו שאמר ר' שמעון.
מכך משמע שלהלכה, כדעת רבי שמעון, מותר לכתחילה להעביר חפץ פחות מד' אמות, ואין בכך איסור כלל; אך בראשית ההלכה הרמב"ם מוסיף נקודה נוספת בשיטת רבי שמעון:
לא נחלק ר' שמעון אלא על הבבא שהזכרנו בסוף ההלכה הקודמת, כלומר שמוליכן פחות פחות מד' אמות, מפני שחושש שמא יעבירן ד' אמות ברשות הרבים, אלא יותר טוב שימסור כל הכריכה לחברו הסמוך לו וחברו לחברו, עד שיגיע לחצר.
דהיינו, בשל חשש שאדם אחד בסופו של דבר יטלטל יותר מארבע אמות, עדיף לטלטל על ידי שרשרת של אנשים, וכך הוא פוסק גם במשנה תורה:
...מותר לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו שעמו בתוך ארבע אמות, וכן חבירו לחבירו האחר שבצדו אפילו הן מאה, ואף על פי שהחפץ הולך כמה מילין בשבת מותר. מפני שכל אחד מהן לא טלטל אלא בתוך ארבע אמות שלו.        
(י"ב, יז).
עקר חפץ מרשות הרבים והלך בו פחות מארבע אמות, ועמד וחזר והלך פחות מארבע אמות ועמד, אפילו כל היום כולו - פטור[4]...                                                                    
(י"ג ,י).
הרמב"ם פוסק שמותר לכתחילה להעביר מאחד לשני חפץ, שהרי כל אחד טלטל רק בתוך ד' אמות שלו. לעומת זאת, אסור לכתחילה לטלטל פחות מארבע אמות עבור בן אדם אחד,[5] בגלל החשש שזה יגרום לטלטול של יותר מארבע אמות.[6]
לאור דברים אלו, ניתן לעמוד על היחס שבין שתי התשובות של הרמב"ם בנושא. בתשובה לר' שמואל הרמב"ם כתב שטלטול של פחות מארבע אמות מותר "לכתחילה בכל דבר", ובניגוד להיתר של אמירה לנכרי או טלטול על ידי בהמה, ההיתר של פחות מארבע אמות תקף גם במציאה. בתשובה של חכמי לוניל הרמב"ם מסביר נקודה נוספת, והיא מתי אנו חוששים שהאדם יעביר יותר מד' אמות. כאשר מדובר בנכרי חוששים שהאדם ימהר ויעביר יותר מד' אמות, מה שלא קיים בסכנת ליסטים. אין סתירה בין התשובות, אלא הרמב"ם מוסיף הסבר בסוגיה בעירובין - עקרונית מותר לכתחילה, אך יש לדאוג שלא תהיה בעיה צדדית. דברים אלו מבהירים הבדלים בין התשובות. בתשובה לר' שמואל הרמב"ם תקיף בדעתו, אך בתשובה לחכמי לוניל הוא פחות נחרץ. ההסבר לכך הוא שר' שמואל הכריז בשאלה שפסק הרמב"ם הוא טעות גדולה ובוודאי מדובר בטעות סופר, אך חכמי לוניל שאלו בלשון שונה:
ועתה אתה ב"ה אשר הפליא לך עצה וגבורה בתורתו הקדושה, הוא ילמדך להועיל לנו להאיר עינינו כי לא נדע לפר' גמ' שבר"פ מי שהחשיך... ועם כל זה יפרש לנו ההלכו' באר היטב, ולא נסור ימין ושמאל בדין הנטוי עלינו, כי אתה הרבית, ואנחנו בגלותינו מתי מספר, ובארץ אשר גוברת שם השכחה הרבה, ומזרה ישראל יקבצנו בארץ הצבי, ותעבור לפנינו וה' בראשנו.
בנוסף לכך, חכמי לוניל מבקשים שהרמב"ם יסביר את הסוגיה, וממילא התשובה יותר מקיפה.
נראה שאנו יכולים לדייק את הבנתנו ברמב"ם מהלכה נוספת:
אין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיוציא כשיעור המועיל, מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, ויעקור מרשות זו ויניח ברשות שניה. אבל אם עקר ולא הניח או הניח ולא עקר, או שהוציא פחות מכשיעור - פטור. וכן המעביר מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים אינו חייב עד שיעקור כשיעור מצד זה ויניחנו בצד אחרת.
 (י"ב, ט).
בהלכה זו הרמב"ם מפרט את שני סוגי מלאכת הוצאה האסורים בשבת. לגבי העברה בין רשויות הרמב"ם מונה מקרים שבהם האדם פטור. לגבי העברה של ד' אמות הרמב"ם מדגיש שהחיוב הוא על מעבר מתחלת ארבע לסוף ארבע, אך אין איסור על העברה בפחות מכך, וגם אין בכך איסור דרבנן.
כעת נחזור לסוגיית הגמרא (קנג:) ונראה איך הרמב"ם הסביר אותה. רבי יצחק אומר שיש היתר נוסף שחכמים לא רצו לגלותו, מחשש שהוא יביא לטלטול של יותר מארבע אמות. דהיינו, היתר זה תקף לכתחילה, אך חכמים לא רצו לפרסם אותו כדי שהוא לא יגרום לאנשים לטלטל יותר מארבע אמות, והגמרא מביאה פסוק ממשלי כדי להסביר את הסתר ההיתר. הרמב"ם מצטט פסוק זה במורה הנבוכים:
ואמנם בחינתם באמתת השכל אחר השלמות בחכמות המופתיות וידיעת הסודות הנבואיות הוא ראוי, אבל כל מי שידע מזה דבר אין ראוי לו לפרסמו... ובביאור אמרו מתחלת הספר ועד כאן "כבוד אלוקים הסתר דבר" (בראשית רבה, ט', א[7]), ואמרו זה אחר שזכר ביום הששי, הנה כבר התבאר מה שאמרנוהו.
(חלק ב', פרק כט).
הרמב"ם שם מרחיב בהסבר על מהות החומר, ובסוף הפרק הוא אומר שאין ללמד זאת לאנשים שלא יבינו זאת. כראיה לכך מובא הפסוק, דהיינו הפסוק נאמר על תוכן נכון, אך תוכן זה עלול לגרום לטעות אצל אנשים שלא יבינו אותו כראוי.
ג. השלכות פרשניות לגישת הרמב"ם
הזכרנו בתחילת השיעור שחלק מהראשונים חולקים על הרמב"ם בהסבר דין זה, והדבר ניכר גם בפרשנות על סוגיות הגמרא.
במהלך סוגיית הגמרא בשבת קנג: מופיע שחז"ל גזרו זאת "בו ביום", ורש"י מסביר זאת כך:
ביום שעלו לעליית חנניה בן חזקיה וגזרו שמונה עשרה דבר, וזו אחת מהן היתה...נותן כיסו לנכרי - בו ביום גזרו, שלא יוליכנו פחות פחות מארבע אמות אם יש שם נכרי, אותו יום הרבו סייג לתורה במדה גדושה ויפה מדדו להרבות גדר בישראל.
(ד"ה "בו ביום").
לפי רש"י הגזירה הייתה שאסור להוליך פחות מד' אמות במידה ויש נכרי. לעומת זאת הרמב"ם (כ', ו) הסביר שהגזירה לא הייתה על הולכה פחות מד' אמות אלא על הנחת כיסו על גבי בהמה, דהיינו לשיטת הרמב"ם אין גזירה דרבנן על הולכה פחות מד' אמות.
 
 
 
 
 
 
 
 
**********************************************************
 
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ח
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית:                 http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
 
**********************************************************
*
 
 
 
[1]   אולם, בפירוש הרמב"ם לגמרא בשבת (מובא בהערה 3) עולה שגם הר"י מגאש סובר כרמב"ם, וכך עולה גם מן הר"ח בשבת קיח..
[2]   ההסבר שיובא כאן הוא בניגוד להסברו של דוד הנשקה במאמרו 'הרמב"ם כמפרש דברי עצמו' ספונות, ספר שמיני [כג] עמודים 167 - 117. כמו כן, ראו את דברי אחי, הרב דרור, בסיני, קובץ הרמב"ם, כרך קל"ה -קל"ו (תשס"ה), 'לשון תקיפה בפירוש המשנה לרמב"ם', עמודים קנ"א - קצ"ח.
[3]   בפירושו לגמרא על מסכת שבת הרמב"ם (מב., עמוד מ' במהדורת זקס) מסביר בשם הר"י מגאש את ההיתר להוליך פחות מד' אמות. לשיטתו, ניתן לטלטל פחות מד' אמות בכרמלית, שם איסור הוצאה הוא דרבנן. אולם, לא התירו זאת במקרה שמדובר על איסור תורה. האיסור אינו מוחלט, ובמקרים מסוימים חכמים התירו.
[4]   הרמב"ם כותב שהאדם "פטור", כלומר הדבר אסור (ראו בהערה הבאה). ישנם מספר כתבי יד בהם הנוסח הוא "מותר" (ראו לדוגמא ב"מפעל משנה תורה" [מקבילי]), וראו עוד בנושא זה בפירוש יד פשוטה על אתר.
[5]   בתחילת הלכות שבת (א', ג) הרמב"ם מציין שבכל מקום בו הוא כותב "פטור" הכוונה היא שיש איסור מדברי סופרים.
[6]   הראב"ד על אתר חולק על הרמב"ם, וכותב שהיתר זה נאמר רק בשעת הדחק.
[7]   דהיינו שתחילת ספר בראשית ועד לפסוק לא "הסתר דבר", ומכאן ואילך "חקור דבר".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)