דילוג לתוכן העיקרי

ברכות | דף טו ע"א | ברכת המצוות

קובץ טקסט

ברכת המצוות / אביעד ברטוב ונעם מלכי

מקורות החיוב בברכה

בשיעור זה נרצה לעסוק באופי חיוב ברכת המצוות - מה היחס בין אמירת הברכה לקיום המצווה, אגב דיון זה נעסוק בשאלת זמן הברכה, ובדינו של מי שנסתפק אם ברך.

תחילה נפנה להצגת ארבעת המקורות לחיוב ברכה לפני קיום מצוה:

1. בפרשת וידוי מעשרות בדברים כו, י"ג נאמר: "ואמרת לפני ה' א-לוהיך בערתי הקדש מן הבית... לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי", על פסוק זה מביא רש"י את דברי הספרי: "ולא שכחתי - מלברכך על הפרשת מעשרות."

2. בירושלמי ברכות פרק ו' בריש הלכה א:

"...שכל המצוות טעונות ברכה, ומניין שכל המצוות טעונות ברכה? ר' תנחומא ר' אבא בר כהנא בשם ר' אלעזר 'ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה'[1] - הקיש תורה למצוות, מה תורה טעונה ברכה, אף מצוות טעונות ברכה."

ממקורות אלה, משמע לכאורה שברכת המצוות היא חובה מדאורייתא, שהרי היא נלמדה מפסוקים.

משני המקורות הבאים משמע שחיובה הוא 'רק' מדרבנן:

3. הגמרא בברכות (דף טו ע"א) אומרת, שהברכה לא מעכבת, ובדיעבד גם חרש יכול לתרום, ובלשון הגמרא: "ברכה דרבנן, ולא בברכה תליא מילתא."

4. בברכות מח ע"ב, מביאה הגמרא את הפסוק מספר שמואל א' (ט', יג): "כבאכם העיר כן תמצאון אותו בטרם יעלה הבמתה לאכול, כי לא יאכל העם עד באו כי הוא יברך הזבח, אחרי כן יאכלו הקרואים" ועליו כתב רש"י בד"ה 'כי הוא יברך הזבח': "למדך שטעון לברך לפני אכילה על הזבח הוא אומר ברוך אשר קדשנו במצוותיו וצונו לאכול את הזבח..."

כאמור, משני המקומות האחרונים משמע שמקור החיוב של ברכת המצוות הוא מדרבנן[2] ולא מדאוריתא.

אם נחזור ונסקור את המקורות שהצגנו, נגלה שלכאורה נחלקו בדבר הירושלמי והבבלי, ולפי הבבלי החיוב בברכת המצוות הוא מדרבנן, ואילו לדעת הירושלמי הוא מדאורייתא. אך ניתן בהחלט לומר, כי אין כלל מחלוקת בין התלמודים וכולם מודים שברכת המצוות היא כשאר הברכות שהן מדרבנן[3] והפסוקים שהובאו לעיל כמקורות לחובת הברכה, נאמרו כאסמכתא בעלמא ולא כמקור מחייב.

חלק מהמצוה או דבר נפרד

לגבי ברכת המצוות, ניתן לחקור, האם הברכה מהווה חלק נפרד מהמצוה - כשם שברכת הנהנין היא איננה חלק מההנאה אלא דבר נפרד ממנה, או שמא ברכת המצוות היא חלק מעצם קיום המצוה, ואינה מצוה אחרת (כפי שיש הסבורים שברכות התורה הם חלק ממצות לימוד תורה ולא מצוה נפרדת).

לכאורה, הדבר תלוי בהבנת הגמרא בברכות ט"ו ע"א. כפי שראינו, הגמרא אמרה, שחיוב הברכה הוא מדרבנן ולכן אין קיום המצווה תלוי בה. גמרא זו עוסקת בברכה על הבאת התרומה, ומהגמרא עולה שגם חרש יכול לכולי עלמא בדיעבד לתרום, משום שהברכה היא מדרבנן ולכן היא איננה מעכבת. ניתן להסיק מכך, שאם הברכה היתה מדאוריתא - היא היתה מעכבת ומי שאינו שומע לא יוכל לתרום, ואכן כך הבין בתוס' רא"ש בד"ה 'אבל תרומה':

"אבל אי הויא ברכת תרומה דאורייתא משמע דתרומתו אינה תרומה דהברכה מעכבת ההפרשה..."

לעומתו, ב'פני יהושע' ד"ה 'אבל תרומה', הבין שגם אם הברכה היתה מדאורייתא, הרי שלא היתה מעכבת והגמרא התנסחה 'לרווחא דמילתא'.

נראה, כי שורש מחלוקתם נעוץ בשאלה שהעלינו קודם. לדעת ה'פני יהושע', הברכה איננה חלק מהמצוה ולכן היא אינה מעכבת בקיום המצוה, ואילו לדעת הרא"ש הברכה היא חלק מהמצוה ולכן אילו הברכה היתה מדאוריתא - היא היתה מעכבת.

נפקא מינה במחלוקת זו תהיה במקרה ונרצה לברך לפני שהחיוב במצוה החל[4]. אם נאמר שהברכה היא חלק מהמצוה, אז ברור שלא ניתן לעשות זאת, כיוון שכמו שהחיוב במצוה עדיין לא חל, כך גם החיוב בברכה עדיין לא קיים. אך אם נאמר שהברכה היא חלק נפרד מהמצוה, לכאורה ניתן יהיה לברך גם לפני שחל החיוב במצוה. כמובן, דבר זה איננו הכרחי, כי ניתן בכל זאת לטעון שחכמים תיקנו את הברכה רק כאשר החיוב במצוה קיים, כי אין זה סביר שנברך על חיוב שלא קיים כרגע. למרות זאת, נראה יותר לומר שאם אין זהות מוחלטת בין הברכה למצוה - הרי בהחלט ניתן יהיה לברך קודם זמן החיוב, בדומה לנשים שיכולות לברך 'וצוונו' על מצוות שלא נצטוו בהן, כיוון שהמצוה קיימת באופן כללי ואנו, כעם ישראל, הצטוונו בה.

חיזוק לדעתו של ה'פני יהושע', ניתן למצוא אולי במשנה בברכות יג ע"א. המשנה אומרת שמי שהיה קורא בתורה בפרשת קריאת שמע והגיע זמן קריאת שמע - אם כיוון לבו - יצא, ואם לא כיוון לבו - לא יצא. לכאורה ברור שלא מדובר שם שבירך, שהרי אם בירך אז ברור שרצה לצאת ידי חובה! ומכך שהגמרא אמרה שאם הוא כיוון את ליבו הוא יצא ידי חובה, משמע שאין צורך לברך על מנת לצאת ידי חובה.

כמו כן, בגמרא במסכת ראש השנה בדף כ"ח ע"א:

"אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא, פשיטא היינו הך מהו דתימא? ...'זכרון תרועה' כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא קמשמע לן (שלמרות שהתעסק בשופר לשיר, הוא יצא). אלמא קסבר רבא מצוות אין צריכות כוונה."

לכאורה ברור שהגמרא לא מדברת על מי שבירך קודם שתקע, ולמרות זאת הוא יצא ידי חובה!

מתי מברכין

ראינו לעיל את הגמרא בפסחים שאמרה, שמברכין על המצוות עובר לעשייתן[5], אולם בירושלמי[6] הדבר נתון במחלוקת האמוראים. לדעת ר' יוחנן מברכין עובר לעשייתן, ולדעת רב הונא מברכין בשעת העשיה, חוץ מאשר במצוַת טבילה ובתקיעת שופר, שאז ברור שאין אפשרות לברך בשעת עשיית המצוה.

הריטב"א בפסחים ז' ע"ב מביא שני טעמים לכך שיש לברך על המצוות עובר לעשייתן:

"...כדי שיתקדש תחילה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת, ועוד כי הברכות מעבודת הנפש וראוי להקדים עבודת הנפש למעשה, שהיא עבודת הגוף."

על פי השאלה שהעלנו קודם, האם הברכה היא חלק מהמצוה או דבר נפרד, נוכל לומר שלפי הטעם הראשון שמביא הריטב"א נראה שהברכה היא חלק נפרד מהמצוה והיא מהוה מעין 'הכנה' למצוה, אך לפי הטעם השני נראה כי הברכה היא חלק מהמצוה והטעם שמביא הריטב"א מסביר מדוע החלק של הברכה קודם לשלב העשיה.

ברכה על קיום מצוה מספק

בפרק ב מהלכות קריאת שמע, הלכה יג, כותב הרמב"ם:

"ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא - חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה."

ולכאורה, קשה מדוע יש לברך? בשלמא שיש לקרוא שוב קריאת שמע שהיא מצוה מדאוריתא, כי זה ספק דאוריתא, אך כאמור הברכות הן מדרבנן, ומדוע יש לחזור ולברכם?

בעבר[7] עמדנו על הקושיא הזו, ותירצנו על פי דברי המשנ"ב, שיש לחלק בין שני סוגי ספקות:

1. ספק האם האדם בכלל מחויב במצוה - שאז אין לברך על קיום המצוה.

2. מקרה שבו בודאי יש חיוב אך אנו מסופקים האם כבר יצאנו ידי חובה - ואז יש לברך, בגלל שיש חזקת חיוב גם על הברכה.

ניתן להעלות תירוץ נוסף, שחכמים הם אלה שתיקנו את הברכה, והם תקנו שגם במקרה של ספק מעין זה, יש לחזור ולברך וממילא הברכה אינה לבטלה, שהרי כך תיקנו חכמים.

עוד אפשר לומר, שאם אנו סוברים שבספק דאוריתא החיוב הוא מדין ודאי[8] אז ברור מדוע יש לברך, ממש כשם שיש לברך כאשר מקיימים את המצוה ללא הספק.

אולם גם אם נאמר שבספק דאוריתא החיוב הוא מדין ספק ולא מדין ודאי, נראה כי ניתן לתרץ באופן הבא. מנוסח הברכה "אשר קדשנו... וצוונו..." ניתן לדייק כי הברכה היא על עצם החיוב במצוה ולא על כך שאנו עומדים לקיים אותה. כלומר, כאשר יש עלינו חובה לקיים מצוה, בין אם מדין ודאי ובין אם מדין ספק, יש חובה לברך מכיוון שהברכה היא על כך שאנו חייבים במצוה ולא על כך שאנו מקיימים אותה, ולכן יש לברך גם כשמקיימים מצוה מספק - כי חייבים בה.

שאלת השבוע

בשו"ע הרב, סימן תל"ב סעיף ה', פסק שמי שלא בירך על בדיקת חמץ, לא יברך בשעת הביעור בשם ומלכות מכיוון שאנו מקפידים לשרוף את החמץ עוד לפני זמן חיוב הביעור. האם יש בכך הוכחה שלא ניתן לברך על מצוה לפני זמן החיוב, או שמא ניתן להסביר פסק זה באופן אחר?

תשובות ומענות נא לשלוח ל: [email protected]

תשובה לשאלה מהשבוע שעבר

בפעם שעברה העלנו את קושיית הפרי מגדים במקרה שמסופק אם התפלל - האם כאשר חוזר ומתפלל את תפילת הנדבה, עליו לשמור על מסגרת הקודמת של התפילה ולהתפלל את תפילת הנדבה בזמנה, או שניתן לעשות את התיקון לאורך היום כולו?

הילקוט יוסף (הלכות תפילה סעיף סג בהערה) מרחיב את הדיון בדבר ומגיע למסקנה כי ניתן להתפלל נדבה גם שלא בזמנה. שכן כך מורה לשונו של רבי יוחנן בגמרא 'ולואי שיתפלל כל היום כולו' - ולא בזמנה בלבד. לעומת זאת כף החיים סובר שלא ניתן לחזור ולהתפלל נדבה שלא בזמנה במקרה של ספק, מאחר שבזמן הזה אין אנו יודעים לכוון - ולכן אם עבר הזמן עדיף שלא להתפלל כלל.

הבנתו של כף החיים דורשת עיון, שהרי מחד הוא נוקט כחיי אדם (שבדעתו דנו בפעם שעברה) שאין להתפלל כלל בזמן הזה תפילת נדבה (וגם במקרה של ספק). אולם מאידך הוא מחלק בין המקרים השונים וסובר שבמקרה של ספק ניתן להתפלל אם עדיין לא עבר הזמן.

יכול להיות שהבנתו היא שלא ניתן להתפלל נדבה בתורת תשלומין. אולם כל עוד לא עבר זמנה של התפילה המקורית - האדם ספק מחויב ולכן אנו מוכנים להסתכן ולהתפלל נדבה בגלל החיוב (בניגוד לתשלומין לאחר זמן שם אין חיוב להתפלל והתוספת היא צ'ופר בעלמא).

לסיום נעיר שבעל שו"ת הלכות קטנות סובר שאין תפילת נדבה בלילה, בגלל שלילה הוא לא זמן נדבה במקדש.

 

[1] שמות כד, יב.

[2] מהמקור בברכות מח ע"ב עולה שחיוב ברכה מקורו מדברי נביאים.

[3] אמנם, לגבי ברכות התורה הדבר נתון במחלוקת, אך כבר עסקנו בכך בעבר בהרחבה.

[4] לדוגמא, לברך על הלולב לפני עלות השחר ולנוטלו מיד בעלות השחר.

[5] יש מספר מצוות שבהן אין זה פשוט שמברכים לפני קיומן, אך אנו לא נאריך בכך.

[6] ברכות פ"ט ה"ג.

[7] בשיעור הראשון.

[8] ראינו בעבר את המח' לגבי ספיקא דאוריתא - מדין ודאי או מדין ספק.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)