טוען וחוזר וטוען: היכולת לחזור מטענה שנטענה בבית דין

טוען וחוזר וטוען - היכולת לחזור מטענה שנטענה בבית דין

הגמרא במסכת בבא בתרא (ל"א.) עוסקת במקרה שבו שני אנשים מתווכחים על בעלות על קרקע מסוימת. בתחילת הדיון טענו שניהם לבעלות כיורשי הקרקע מאביהם. אך לאחר שאחד מהם הצליח להביא עדים שהוכיחו כדבריו, חזר בו הצד השני מטענתו הראשונה: "קרקע זו אכן השתייכה לאביך (ועל כן אינני יכול להביא עדים שקרקע זו הייתה של אבותיי), אך אני קניתי אותה מאביך". לטענה זו יש סימוכין, שכן הטוען התגורר בקרקע במשך שלוש שנים. אילו היינו פוסקים על פי טענתו השנייה, ברור כי הטוען היה זוכה בקרקע. אך אין ברור האם אנו בכלל מוכנים לשמוע את טענתו השנייה. עד כמה אנו מתירים למתדיין לשנות את טענתו ברגע שהוא מבין כי היא נועדה להפסד? דיון זה ידוע בשם "טוען וחוזר וטוען", והוא נתון במחלוקת אמוראים. עולא סובר כי יש לאפשר למתדיין לחזור בו מטענתו ואילו נהרדעי (חכמי העיר נהרדעא) סבורים כי אין לאפשר לו לעשות זאת. בשיעור זה ננסה לבחון את הבסיס למחלוקת.

כפי שכבר עשינו במקרים קודמים שבהם ניסינו ללבן את יסודותיה של מחלוקת, נתחיל בקביעה איזו מבין הדעות החולקות נראית לנו הגיונית יותר. או אז ננסה לספק הסבר לדעה השנייה, הנראית הגיונית פחות. במקרה זה, נראה לי כי דעת עולא היא הדעה ההגיונית מבין השתיים. מדוע לא לאפשר למתדיין לחזור בו מטענתו אם הוא מצליח לבסס את טענתו השנייה באמצעות ראיות משפטיות קבילות? מה גרם לנהרדעי לסבור כפי שסברו? באופן כללי, הסתייגויות משפטיות יכולות להתבסס על אחד משני גורמים. לעתים בית הדין אינו מתייחס לטענות או לראיות בשל חשש שקר. אדם המוחזק לנו כשקרן כרוני לא יהיה מקובל על בית הדין כעד, מאחר שאנו נחשוש שמא ימציא עדות. לחלופין, ישנן דרישות רבות בנוגע לדיון המשפטי השייכות לנוהל מסוים שחייבים להתנהג על פיו, דרישות "פרוטוקול". לדוגמא, אישה אינה יכולה להעיד בשל הגבלה פורמלית שכזו. חוסר יכולתה להעיד אינו נובע מחוסר נאמנות. באופן דומה, בית דין אינו יכול להתחיל דיון בלילה. ישנם כללים הלכתיים פורמליים המעורים בדיון המשפטי והקובעים את סדריו. דינים רבים נושקים לשתי קטגוריות אלו. לדוגמא, איסור קרובי המתדיין להעיד יכול לנבוע הן מחשש שמא ישקרו בעדותם לטובת קרוב משפחתם והן מחמת הגבלה פורמלית שהטילה התורה על עדות שכזו.

אפשר להסביר את דעת נהרדעי לגבי טוען וחוזר וטוען על פי אחד משני גורמים אלו. ייתכן כי איננו מאמינים לטענה השנייה משום ששינוי פתאומי שכזה מעלה חשש שהטענה היא טענת שקר: לו הייתה זו טענת אמת, מדוע לא טען אותה המתדיין בתחילת דבריו? גם אם נאמר כי אנו שומעים את הטענה בצורה חלקית, הרי שאנו מתייחסים אליה בחשדנות ולבסוף דוחים אותה. כך נבין אם נאמר כי דחיית הטענה השנייה נובעת ממניעי חשש שקר. לחלופין, ניתן לומר כי הסיבה שאין לקבל טענה שנייה היא מטעמים פרוצדורליים לחלוטין. בית דין מאפשר למתדיין טענה אחת בלבד, ומרגע שזו נטענה אין לו יכולת לשנותה.

(הערה: אלה שקיבלו את השיעור על דין "כיוון שהגיד"- חוסר היכולת של עדים לחזור בהם מעדות שנמסרה- יכולים להיזכר כי שם העלינו שאלה דומה.)

התשובה לשאלה זו כרוכה במציאת מקרים שבהם קיים רק גורם אחד מבין השניים, באופן שנוכל לעמוד על ההיגיון המונח בבסיס הדין. מה הדין אם הטענה החדשה אינה מעלה כל חשש שמא היא טענת שקר? מקרה כזה מובא בתשובות הרמב"ם (תי"ב): שמעון טוען כנגד ראובן כי הוא כבר שילם לו את חובו. לאחר שטענה זו נסתרה, טוען שמעון כי הוא פטור מלשלם משום שעברה שנת השמיטה, וממילא נשמטו כל החובות. הרמב"ם סבור כי גם אם אנו מקבלים את דעת נהרדעי, ובדרך כלל אין אנו מקבלים טענות חדשות, במקרה זה שמעון נאמן. העובדה שאיננו מקבלים טענות שניות נובעת רק מחשש לשקריותן, אבל במקרה זה, שבו שמעון טוען טענה שנכונותה ברורה לכול, אנו מקבלים את טענתו השנייה. הרמב"ם סבר כי נהרדעי סירבו לקבל את הטענה השנייה מטעמי חשש שקר ולא מטעמים פורמליים.

הרמ"ה סבור כי נהרדעי לא יסכימו לקבל טענה שנייה גם אם טענה זו תבוסס על ידי שני עדים. במקרה שלנו, במסכת בבא בתרא, העדים אינם תומכים ישירות בטענת המתדיין. הם אינם אומרים בפירוש כי הם עדים לכך שהמתדיין אכן קנה את הקרקע מאביו של השני. הם מעידים רק על כך שהמתדיין החזיק בקרקע המריבה במשך שלוש השנים האחרונות, עובדה שיכולה להצביע על כך שהקרקע נמכרה לו, אך אינה מוכיחה זאת ישירות. לדעת הרמ"ה, גם אם המתדיין היה מביא עדים כי הקרקע נמכרה לו על ידי אביו של השני לא הייתה טענתו מתקבלת. הרמ"ה הבין כי לדעת נהרדעי הטענה השנייה אינה מתקבלת מטעמים פורמליים, גם אם ברור כי היא טענת אמת.

קצות החושן (פ, ב) מעלה עמדה הקרובה לעמדת הרמב"ם. הקצות דן במניע של המתדיין לשנות את טענתו: בדרך כלל שינוי הטענה בא בעקבות ההכרה כי החזקה בטענה הראשונה תוביל להפסד במשפט. מה הדין במקרה שבו המתדיין אינו מבין לאן הדיון מתפתח, ומשנה את טענתו בתמימות וללא כל כוונה להשפיע על מהלך הדיון? לדעת הקצות, גם נהרדעי יודו שבמקרה כזה יכול לחזור ולטעון. ברור כי הקצות מצטרף לרמב"ם בהבנה כי דעת נהרדעי נבעה מחשש שקר, וכי ברגע שיוסר חשש זה יתירו גם הם למתדיין לטעון טענה שנייה.

מצד שני, הגמרא עצמה מביאה מקרה שבו נהרדעי יודו לעולא כי ניתן לשנות את הטענה: אם הטענה הראשונה לא נמסרה בפני בית דין אלא רק בפני עדים, יכול המתדיין לחזור בו מטענתו ולהציג בפני בית דין טענה שונה. ההסבר הפשוט לדין זה הוא כי הטענה הראשונה אינה נחשבת כטענה מבחינה פורמלית, מאחר והיא לא נטענה בפני בית דין. נהרדעי סבורים כי יכולת המתדיין לטעון טענה היא יכולת חד-פעמית, והם הבינו את דין טוען וחוזר וטוען כהגבלה פורמלית. אילו נהרדעי היו חוששים שהטענה השנייה היא טענת שקר, הם היו צריכים לחשוש לכך גם אם הטענה הראשונה נטענה מחוץ לבית דין.

סיכום:

מן הגמרא ניתן להסיק כי הדין של נהרדעי הוא דין פורמלי. אולם מן המקרים שבהם עוסקים הרמב"ם והקצות ניתן להסיק כי הדין מבוסס על חשש שקר, ומרגע שחשש זה מתבטל ניתן לקבל גם טענה שנייה. עיין בסיום, שם נציע דרך חלופית להבנת הגמרא.

לאחר שהסברנו כי נהרדעי חששו שמא הטענה השנייה היא טענת שקר ולכן פסקו כפי שפסקו (לפחות לפי כמה דעות בראשונים), נפנה לדון בדעת עולא. האם הוא מוכן לקבל טענה שנייה בכל מקרה, תוך דחיית כל חשש לשקר? או שמא אף הוא מודה שישנם מקרים שבהם לא נתיר למתדיין לחזור בו מטענתו הראשונה? אפשר לומר כי עולא חולק על נהרדעי בצורה קיצונית, והוא סבור כי שינוי טענות אינו מהווה כלל סיבה לחשש שקר, אולם הוא מודה כי ישנן הגבלות פורמליות שיכולות למנוע מן המתדיין לחזור בו במקרים מסוימים.

הגמרא מציגה את דעת עולא בצורה המאפשרת הבנה שכזו. הגמרא אומרת כי גם עולא יודה שאין המתדיין יכול לחזור בו אם יצא מבית הדין ואחר כך חזר. נוכל ללמוד מכך כי ישנו שלב שבו טענתו של המתדיין נטענה במלואה והדיון המשפטי עבר לשלב הבא, ובשלב זה נשללה יכולת המתדיין לחזור בו מטענתו. כל עוד המתדיין נמצא בבית הדין טענתו עדיין לא הושלמה והוא יכול לשנות את דבריו, אבל מרגע שיצא מדלתות בית המשפט עבר הדיון לשלב הבא, שלב שבו אין הוא יכול לחזור בו מטענתו.

סברה זו נראית הגיונית, והיא מצביעה על כך שלדעת עולא קיים גורם פורמלי שיכול להגביל את יכולת המתדיין לטעון טענה שנייה. אולם הגמרא מציעה הסבר שונה להגבלה זו: אנו חוששים שמא כשיצא המתדיין מבית הדין לימדוהו חבריו לטעון טענה זו. ההבנה הפשוטה בגמרא היא שיציאתו של המתדיין מבית הדין מעלה חששות שטענתו השנייה שקרית, וכי ההגבלה שמטיל עולא על יכולת המתדיין לחזור בו מטענתו אינה נובעת מטעמים פורמליים אלא מחשש שקר. למרות שהסברה שלנו נראתה הגיונית, היא נסתרה על ידי הגמרא.

ייתכן כי נוכל למצוא בהערת הר"י מיגאש תימוכין להסבר שהעלינו בדעת עולא. לשיטתו, עולא מאפשר למתדיין לחזור בו רק אם טענתו הראשונה לא נסתרה על ידי עדים. אם היא נסתרה על ידי עדים, עולא אינו מאפשר למתדיין לחזור בו. ניתן לומר כי עולא סבור שסתירת הטענה הראשונה על ידי עדים היא פגם פורמלי שאינו מאפשר לטעון טענה שנייה. על פי הסבר זה נוכל לומר כי הנקודה שבה הסתיימה הטענה היא השעה שבה עוזב המתדיין את בית הדין, או השעה שבה העידו עדים על טענת המתדיין. עד לנקודה זו, כל טענה חדשה נחשבת כתיקון וכהוספה לטענה הראשונה, ולא כטענה חדשה.

נקודות מתודיות:

1. חשוב לשים לב כי ניתן לשייך הסתייגויות משפטיות לאחת משתי קטגוריות: הסתייגויות על רקע פורמלי, והסתייגויות על רקע נסיבתי- חשש שקר.

2. מציאת מקרה שבו אין אנו חוששים לשקר יכולה לעזור לנו בקביעת אופי הדין.

3. יש לשים לב לגורמים שייתכן שאינם פוגמים בנאמנות, כגון יציאה מבית הדין.

לסיום:

הגמרא אומרת כי גם לפי נהרדעי ניתן לשנות טענה אם הטענה הראשונה נטענה מחוץ לבית דין. לעיל אמרנו כי היתר זה מצביע על כך שהאיסור לחזור ולטעון בנוי על חוסר היכולת הפורמלית להציע בפני בית דין שתי טענות. אם הטענה הראשונה נטענה בפני עדים ולא בפני בית דין, הגבלה פורמלית זו אינה קיימת. לחלופין, נוכל להסביר דין זה גם אם חוסר היכולת לחזור מטענה נובע מחשש שקר: המתדיין יכול לטעון כי הוא לא טען את הטענה האמתית שלו משום שהיה מחוץ לבית דין. הוא חיכה להצגת טענתו האמתית עד שיעמוד בפני בית דין על מנת שלא לחשוף את טענותיו לפני הדיון המשפטי.