דילוג לתוכן העיקרי

שבת | דף טז | טומאת כלי זכוכית

בסוגייתנו הגמרא דנה בגזרה השניה שגזרו רבי יוסי בן יועזר ורבי יוסי בן יוחנן, שכלי זכוכית מקבלים טומאה. בעקבות ההשוואה שבין כלי חרס לבין כלי זכוכית שואלת הגמרא מדוע שכלי זכוכית לא יקבלו טומאת מגע רק מאווירם ולא מגבם (על ידי מגע בחלק החיצוני של הכלי), בדומה לדין בכלי חרס? מדוע לא נאמר במשנה שמסכת כלים (פרק ב משנה א) כי גם כלי זכוכית שווים בדינם לכלי נתר וחרס? בגמרא מוסבר שהיות ולכלי זכוכית יש תקנה לאחר שנשברו על ידי התכה, דימו חכמים את כלי הזכוכית לכלי מתכת ופסקו שיקבלו טומאה מגבם.

 

על פניו, נראה שהגמרא חזרה בה מהדימוי של כלי זכוכית לכלי חרס, אולם, מדברי בעלי התוספות (אלא כיון דנשברו יש להם תקנה) נראה שאין זה נכון, משום שעיקר עשיית כלי הזכוכית הוא מן החול כשם שעושים את החרס. לדברי התוספות אם כן, ההשוואה הבסיסית בין כלי חרס לכלי זכוכית נותרת בעינה, ורבנן הוסיפו לכלי הזכוכית טומאה מגבם בעקבות הדמיון שלהם לכלי מתכת.

 

אם כנים דברינו, במקרה בו נטמא כלי זכוכית מגבו, יש לטהרו על ידי טבילה במקווה, כדין כלי מתכת שנטמא. רק כאשר הטומאה היא מאווירו, היינו מתוכו, יש לו דין טומאה כשל כלי חרס ואז טבילה לא מועילה על מנת לטהר אותו.

 

את עניין זה של אופן קבלת הטומאה ניתן להסביר בכך שלחומר הגלם של כלי החרס אין ערך מצד עצמו. כל חשיבותו למעשה היא רק מכך שנעשה לכלי. לכן, קבלת הטומאה היא מאווירו, היינו מתוך הכלי - מקום השימוש בו, משום שחשיבותו של הכלי נובעת רק מיכולת השימוש בו. בשונה מכך, למתכות יש ערך בפני עצמן, ולא זו בלבד, אלא שאף אם כלי מתכת נשבר יש אפשרות לתקנו או לעשות מהחומר כלי חדש. לכן כלי מתכת נטמא במגע בגבו. מתוך אנלוגיה זו ברור שכלי זכוכית הם ככלי חרס מחד, היות ואין ערך לחומר הגלם שלהם מצד עצמו. מאידך, ניתן לתקנם או למחזרם, ככלי מתכת, ולכן נטמאים אף מגבם.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)