יומא | דף כג | טהרת כלים ושפיכות דמים

המשנה בדף כ"ב ע"א עוסקת בתרומת הדשן, ומזכירה את התחרות שהכהנים נהגו להתחרות על הזכייה בה. המשנה מסבירה שתחרות זו הפכה מסוכנת, ומספרת על מקרה שבו אחד הכהנים שבר את רגלו. הברייתא שבגמרא מעצימה את אפיון הסכנה אף יותר, ומספרת שפעם אחד המתחרים שלח ידו בנפשו של חברו והרגו. רבי צדוק הבין את חומרת העניין, ועורר את כל העם בבכייה, אך דווקא אביו של הנרצח הקל ראש בעניין, ובמקום לברר את שלום בנו ביקש לברר את טהרתה של הסכין ששימשה לרצח. הברייתא מסיימת:

"ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים".

הערכה עגומה זו מאפיינת את ימי הבית השני. טהרת הכלים מבטאת את הזיקה שבין האדם ובין הקב"ה. הקב"ה הוא שציווה על הטומאה והטהרה, והקפדה בטהרת כלים נתפסת כהידור במצוות שבין אדם למקום. הידור זה בא לא פעם על חשבון המצוות שבין אדם לחבירו. הלכות הטומאה והטהרה הובילו בימי הבית השני להבחנה חותכת בין "חברים", המקפידים בהלכות טואמה וטהרה, ובין "עמי הארץ". הבחנה זו פילגה את החברה הישראלית, ואף ייתכן שהיא קשורה לדברי חז"ל הידועים על עוון שנאת חינם שבעטיו חרב הבית השני.

אם לא די בפילוג החברתי הנובע מן ההבחנה בין החברים ועמי הארץ, הנה בסוגייתנו מצאנו רצח. לדעת הרמב"ם, מבחינות מסוימות הרצח הוא העוון החמור ביותר בתורה. כך הוא מסביר בהלכות רוצח ושמירת הנפש (ד, ט):

"שאף על פי שיש עונות חמורין משפיכות דמים, אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים, אפילו ע"ז ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו העונות הן מעבירות שבין אדם להקב"ה אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה".

דומה שהרמב"ם מבקש להדגיש את העיוות המוסרי בתפיסה שרווחה בימי בית שני. על פי תפיסה זו, ברור שמצווה או עבירה שבין אדם למקום היא שתרכוש את מעמד הבכורה, והיא שתוגדר כחשובה ביותר או כחמורה ביותר. הרמב"ם דוחה זאת, ומבהיר שדווקא משום שרצח הוא עבירה שבין אדם לחבירו, יש בו ממד חמור יותר מכל עבירה אחרת.

עבודת ה' כנה ואמיתית מוכרחה לשלב בין מצוות שבין אדם למקום ובין מצוות שבין אדם לחברו. הידור מופלג במצוות שבין אדם למקום, מתוך הקפדה יתרה על כשרות הסכין, אינו יכול לבוא בשום פנים ואופן על חשבון הרצון לעסוק ביישובו של עולם. רק מתוך אחווה אנושית וכבוד האדם, המהווים את עומק "יישובו של עולם", ניתן לפנות בסופו של דבר אל ריבונו של עולם.