תזריע-מצורע | טהרת המצורע

להאזנה

פרשת השבוע עוסקת באופן בלעדי בטומאה וטהרה. באופן ספציפי, סוגי הטומאה המתוארים בשתי הפרשיות – יולדת, מצורע, זב, זבה ונדה – מהווים תת-קבוצה של מצבי הטומאה הידועה בהלכה כ"טומאות היוצאות מגופו" (מקור הטומאה הוא גופו של הטמא, כלומר האדם אינו נטמא על ידי כך שבא במגע עם גורם אחר, אלא כתוצאה ממצב גופני). טומאות אלו נבדלות בתורה מטומאות אחרות (טומאות מגע). הבולטת מבין הטומאות – טומאת מת – נמצאת רק בספר במדבר (פרשת חקת), ואפילו טומאות נבלה ושרץ, המופיעים מיד לפני הפרשה הנוכחית (בפרשת שמיני) מסופחות לדיון באיסור על אכילת מינים מסוימים. אמנם נכון הדבר כי המאכלות האסורות עצמן נקראות טמאות, כך שאנו בעיצומו של יחידה ארוכה העוסקת בטומאה; אולם יש הבדל בין הבהמה הטמאה שנאסרה באכילה לבין המושג ההלכתי של טומאה המתואר בפרשיות שלנו. לא אדון ברעיון המשותף למאכלות אסורות ולעצמים מטמאים, אך בלי קשר לשאלה מהו המשותף ביניהם, יש הבחנה משפטית ברורה בין השניים. התורה עצמה מבדילה את הדיון בפרשיות תזריע מצורע מזה שבפרשת שמיני באמצעות חמישה פסוקי סיכום לפרשת שמיני (י"א, מ"ג-מ"ז), המדגישים את נושאי ה"קדושה" וה"הבדלה" מלבד ה”טומאה וטהרה”, ומסתיימים בביטוי הנוסחתי "זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף". פרשת תזריע מתחילה ב-"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר" ו-"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר" חדשים, עם כותרת "זאת תורת" נפרדת עבור היולדת (י"ב, ז'), המצורע (י"ג, נ"ט), טהרת המצורע (י"ד, נ"ד-נ"ז), ושלשת טומאות הפליטה (ט"ו, ל"ב-ל"ג).

בשל המרחק שלנו מעיסוק מעשי בנושא, קשה לנו להבין מהי טומאה. אני אנסה לבחון היום את הנושא כנושא עצמאי; כלומר, לא על ידי השוואתו לרעיונות אחרים (כגון חטא), אלא בכך שאנסה להבין מה התורה אומרת עליו. למטרה זו נתמקד בעיקר במצורע, שלא זו בלבד שהעיסוק בו תופס את רוב הפרשה, אלא גם נמצא בעמדה קיצונית בתוך משפחת הטמאים, ולפיכך אולי מהווה אינדיקציה ברורה יותר למשמעות הטומאה.

ראשית, מהן ההשלכות של מעמד ה"טמא"? בפרשת שמיני, בהקשר של טומאת המגע בנבלה או שרץ, התורה רק מציינת כי הנוגע הא טמא. אולם בפרשת תזריע, מיד לאחר שהוצגה טומאת היולדת, התורה מציינת את ההשלכות – "בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא" (י"ב, ד'). זוהי ההשלכה העיקרית של הטומאה – אדם שהוא טמא מורחק ממקומות קדושים ואסור לו לבוא במגע עם עצמים מקודשים.

טומאה היא מכשול לקדושה. ההרחקה מן המקדש היא מערכת מדורגת מבחינה הלכתית, ותלויה בחומרת הטומאה, בהתבסס על הפסוקים בספר במדבר (ה', א'-ד') המפרטים מהיכן מורחקים המצורע, הזב וטמא-המת. המצורע הוא החמור ביותר, והוא מורחק לא רק מ"מחנה שכינה" (העזרה הפנימית), כמו טמא-מת; ולא רק מ"מחנה לוויה" (כל מתחם המשכן, או הר הבית) כמו הזב, הזבה, הנדה והיולדת; אלא גם מ"מחנה ישראל" (המחנה כולו במדבר, ירושלים בארץ ישראל). במילים אחרות, הפסוק בפרשת תזריע (י"ג, מ"ה-מ"ו) "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע ... הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" מובן בהלכה (לאור הפסוקים בספר במדבר) כהרחבה של האיסור "וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא" החל על היולדת. מחנה ישראל גם הוא מקום קדוש, אם כי במידה פחותה. המצורע הוא בדרגה החמורה ביותר של טומאה, אם נבין טומאה כהרחקה וניכור מן הקדושה; המרחק ממרכז הקדושה בו עליו להתגורר הוא הגדול מבין כל הטמאים, והוא אינו מורשה אפילו להיכנס לתחום המקודש של מחנה ישראל. זה מודגש שוב בסוף הפרשה – "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם" (ט"ו, ל"א). העובדה שהקב"ה שוכן בתוך עם ישראל הופכת את נוכחות הטומאה למצב מסוכן. מחנה ישראל כולו הוא בשכנות למשכן ה', הנמצא "בתוכם".

זה מספק לנו את המרכיב העיקרי להבנה מהי הטומאה באדם. טומאה היא מצב המפריע ומונע את הקשר של האדם לקדושה. ברמה הגבוהה ביותר, הוא מונע את הכללתו של האדם הטמא עם הקהילה הקדושה של עם ישראל, וברמה חמורה פחות הוא מהווה מכשול  לגישתו למקום עבודת ה'. ברמה החלשה ביותר, מצב זה מפריע לבואו של האדם לפני ה'. בשיעור הקודם, הסברנו מצב זה ביחס למוות, והתייחסנו למת כמסמל את הטומאה. המוות הוא ההיפך מהקשר אל מקור החיים, הצמיחה והקדושה. בשיעור זה ננסה לראות מה ניתן להסיק לא מן המת, אלא מן המצורע. נתמקד בטקס טהרת המצורע, שהוא מורכב הרבה יותר מטהרתו של כל טמא אחר (כולל טהרת טמא מת, המתוארת בפרשת חקת). הנחתי היא שעל ידי כך שנבחן מה על המצורע לעבור בכדי להסיר מעמד זה, נגיע להבנה מהו בדיוק הדבר אותו יש להסיר.

טהרת המצורע (פרשת מצורע, פרק י"ד) כוללת כמה אלמנטים בולטים, המזכירים והמקבילים לתהליכים אחרים.

 

1. שתי ציפורים (כפרה)

שתי ציפורים נלקחות, אחת נשחטת והשנייה משוחררת - "וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" (י"ד, ז'). הדמיון לשני השעירים של יום כיפור (ויקרא ט"ז) בולט.

"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת ... וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת ... וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה:" (י"ד, ד'-ז')

" וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת... וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיקֹוָק... וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים ... וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְּׁתֵי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי ... וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה" (ט"ז, ה'-כ"א)

ההקבלות הבולטות ביותר כאן הן בשני הפרטים שהם יחודיים למקרים אלו; ראשית, זוג חיות המופרדות לחיים ולמוות, ושנית, השילוח במקום ההקרבה. הנקודה הראשונה מודגשת על ידי הדרישה ההלכתית ששתי הציפורים של המצורע, ושני השעירים של יום כיפור יהיו תואמים – זהים בגודלם ובמראם, ושיובאו יחד כזוג (ראו רמב"ם, הלכות טומאת צרעת י"א, ח'; הלכות עבודת יום הכיפורים ה', י"ד. הלשון זהה בשני המקרים). הנקודה השנייה מחוזקת על ידי הפועל הזהה "ושילח". הרמב"ן (י"ד, ד'; בסוף) מעיר על כך "ואם כן יהיה הטעם כסוד השעיר המשתלח, ושם ישתלח לעזאזל המדברה וכאן לפורחות השדה ".

משמעות השעיר המשתלח ביום הכיפור היא נושא קשה מאד, כפי שרומז הרמב"ן על ידי השימוש במילה "סוד". אף על פי כן, ברור כי מדובר בתהליך של כפרה. אם כפרה היא חלק מתהליך הטהרה של המצורע, אזי ברור כי יש משהו עליו צריך לכפר. הצרעת היא מצב הטעון כפרה. המועמד הטבעי לכפרה הוא חטא, וביום הכיפורים זה אכן ברור (ט"ז, כ"ב – "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה"). זוהי הסיבה שהכהן הגדול מתוודה על השעיר. אולם במקרה של המצורע אין שום חטא מפורש, וכן אין וידוי או סמיכה. הציפור עצמה אינה מכונה בשם חטאת. אם נחזור למקרה של היולדת בתחילת פרשת תזריע, נראה שגם שם (י"ב, ז'-ח') התורה מדברת על "כפרה" ו"טהרה". למעשה, כל הטמאים בשתי פרשיות אלו (טומאות היוצאות מגופו) זקוקים לכפרה; בכל אחד מן מקרים נכתב "וכפר... וטהר" (י"ד, כ'; י"ד, נ"ג; ט"ו,ט"ו; ט"ו,ל').

הרמב"ן מזהה שלושה אזכורים נפרדים של כפרה במקרה של המצורע, ומפרש (י"ד, י"ח):

"ולא ידענו מה ענין הכפרות הללו כולן.

אולי האשם יכפר על מעלו אשר מעל קודם נגעו, והחטאת על חטאו אשר חטא בימי הנגע, אולי בצערו נתן תפלה לאלהים, וזה טעם "מטומאתו". והעולה והמנחה יהיו לו כופר נפש שיזכה ליטהר ולשוב אל אהלו"

היעדר אזכור מפורש לחטא בהקשר של המצורע מוביל אותי לאמץ את ההצעה האחרונה של הרמב"ן בתור הפשט כאן. המשמעות הבסיסית של כפרה אינה מחילה על חטא אלא פדיון ממצב המצריך גאולה. במקרה שלנו, זהו הניכור המתואר לעיל (אליו רומז הרמב"ן בכתבו כי ה"כופר" יוביל לחזרתו לאוהלו). טומאה, לפחות טומאה שמקורה בגוף האדם עצמו, היא מצב הדומה לחטא, או לשעבוד, שיש לפדות את האדם ממנו. האדם נגרר מטה על ידי כוחות עוינים לקדושה. הכפרה מחליפה מצב זה במצב חדש.

המשמעות המסוימת של "שילוח" חיה על מנת לכפר, במקום קרבן רגיל, הינה כזו, לדעתי: במקרה רגיל, על ידי כך שהאדם נותן משהו לקב"ה, הוא גואל את עצמו. המתנה מכפרת ומשחררת את הנותן מאשמה. במקרים חמורים יותר, מצבו הפנימי של האדם כולל רכיב שאינו יכול להיגאל בפני עצמו, הוא מעבר ליכולת לכפר. יש לשלח אותו הלאה, בלתי-נגאל, על מנת שניתן יהיה לגאול את השאר. במקרה של יום הכיפורים, התורה אומרת בפירוש שהשעיר נושא עמו את החטאים. הרמב"ן מציע כאן שהציפור נושאת את הטומאה אל השדה. רק על ידי שליחת חלק מן האישיות לחופשי, על ידי גדיעת החלק הרקוב, ניתן לרפא את השאר.

 

2. מים חיים והזאה (טהרה)

דם הציפור השחוטה מוסף ל"מים חיים" (מי מעיין), ואז עץ ארז, שני תולעת ואזוב (יחד עם הציפור החיה) נטבלים במים והכהן מזה שבע פעמים על המיטהר.

תהליך זה מקביל באופן ברור להכנת אפר הפרה האדומה, המשמש לטיהור טמאי מתים. שם, האפר של הפרה האדומה, הנשרף יחד עם עץ ארז, שני תולעת ואזוב, מוסף אל מים חיים ומוזה על הטמא (במדבר י"ט). התוצאה של טקס הפרה האדומה היא "טהרה".

הזאה, בניגוד לטבילה במקווה, מכונה על די התורה "חיטוי" (במדבר י"ט, פסוקים י"ב, י"ג, י"ט, כ'). אותו פועל משמש בעברית מודרנית לציין היפטרות ממזיקים וחיידקים, משמעות שלדעתי אינה רחוקה מהמשמעות בתורה, שגם היא קשורה לניקוי. ("לחטוא", לבצע חטא, פירושו לתעות, לפספס את המטרה. על צלף גרוע נאמר כי "חטא למטרה". לחטא, בבנין פיעל, משמעותו להזיז משהו מן המטרה והלאה, להזיז כתם מהיכן שהוא כבר נמצא). הטבילה במקווה גם היא מסמלת ניקיון, אך ללא כל מאמץ – אדם העולה מן המקווה נברא מחדש, וחזר, כביכול, למצב ההתחלתי של ניקיון. (הוגים יהודים רואים במקווה זכר למים שכיסו את העולם בבריאה, או לחילופין למי שפיר ברחם). אם הכתם עיקש, יש להסירו ולנקותו, לא רק במים אלא בתוספות מיוחדות (סבון, כביכול) ועל ידי שליח מיוחד (הכהן), וזוהי מטרת ההזאה. בכל מקרה, התוצאה היא ניקיון (רוחני), חזרה למצב הקיומי הבראשיתי והמזוכך.

 

3. אוזניים ובהונות (חינוך)

ביום השמיני לטהרת המצורע (אחרי שבילה שבעה ימים מחוץ לאוהלו), מביא המצורע מספר קרבנות (כפי שעושים גם הזב, הזבה והיולדת). אחד מהם הוא קרבן אשם. הכהן לוקח את דם האשם, ושם ממנו על תנוך אוזן המצורע הימנית, בוהן ידו הימנית ובוהן רגלו הימנית. הוא חוזר על הפעולה עם שמן (י"ד, י"ד-י"ז). לבסוף, הוא שם שמן על ראש המצורע.

אותו הדבר נעשה לכהנים (אהרון ובניו) כחלק מחנוכתם במסגרת חנוכת המשכן. במהלך שבעת ימי המילואים, כשאהרון ובניו נשארו בפתח אוהל מועד, דם האיל השני הושם על תנוך אוזנם הימנית, בוהן ידם הימנית ובוהן רגלם הימנית (שמות כ"ט, י"ט-כ'; ויקרא ח', כ"ב-כ"ד. הם גם נמשחו בשמן). טקס זה הוא כל כך יוצא דופן, שהדמיון בין שני המקרים בהם הוא מופיע מובלט עוד יותר. כמקודם, אין לנו צורך בתיאוריה המסבירה את פרטי הטקס על מנת להבין את ההקשר הכללי. המשיחה בשמן (הקודש) היא טקס חניכה קלאסי (כפי שנעשה גם למלכים), וכפי הנראה, לדם על האוזניים והבהונות יש את אותה משמעות. תהליך החניכה של הכהנים נמשך שבעה ימים, הנקראים ימי מילואים (מלשון למלא – למלא אותם בתוכן חדש), או חינוך (הקדשה, כמו "חנוכת המזבח").

הכהנים מתחילים תפקיד חדש לגמרי, נפרד מזה של שאר עם ישראל. עליהם להתמנות ולהתכונן למשימה זו. לעומתם, המצורע חוזר למצבו הנורמלי. כפי הנראה, כדי להיות יהודי רגיל, לאחר מצב של טומאה, נדרש חידוש של הקדשתו של האדם. כפי שראינו קודם, במקרה  של המצורע הריקבון של הטומאה הוא כה חמור עד שהטהרה אינה יכולה להתרחש ללא רכיב זה, בעוד שלשאר הטמאים, כולל הטומאות היוצאות מגופו, תוצאה זו מושגת באופן אוטומטי. בכל זאת המקרה של המצורע מדגים ומבהיר את טבעה של הטומאה באופן כללי. הטמא איבד את מעמדו האישי, המאפשר לו והופך אותו ראוי לעבוד את ה' (ברמת ישראל, כפי שהכהן עובד ברמת הכהן), או לכל הפחות, מעמד זה התערער באופן חמור. על אף שההגעה למעמד זה אינה מצריכה טקס מיוחד עבור יהודי סתם, הרי שברגע שהוא נטמא, לפחות ברמה החמורה ביותר, יש צורך בטקס מיוחד כדי להחזירו. המעמד של עבודת ה' הוא מעמד מיוחד, שדורש הכנה מיוחדת, אפילו אם בנסיבות רגילות הוא מושג על ידי הולדתו של האדם בתוך עם ישראל. במקרה של המצורע, הוא צריך לעבור טכס חנוכה להיותו בעל קדושת ישראל (במובן המלא).

 

4. סיכום

זיהינו שלשה שלבים בטהרת המצורע: כפרה, הכוללת הסרה של חלק מהאישיות ודחייתו, כביכול שילוחו; טהרה, ניקוי מה שנשאר לאחר השילוח, וחידושו; וחינוך, הקדשה מחדש לעבודת הא-ל. טומאה היא מצב המונע חיים ומפריע לקשר עם דברים חיים, בין עם בני אדם ובין עם הקב"ה.

ניסיתי לקחת טקס מורכב ומסתורי ולהסביר אותו בצורה הגיונית. אהיה הראשון להודות כי לא הסברתי אף אחד מן הפרטים עצמם – מציאת הקבלות רק מסיטה את השאלה הלאה, לנושא הבא. מדוע עץ ארז, מדוע תנוך אוזן ימנית, מדוע ציפורים – אפילו לא התחלתי לענות לשאלות אלו. מה שניסיתי להסביר הוא את התפקיד שממלאים דברים אלו בתורה, ואת זה ניתן לעשות על ידי מציאת מקומות אחרים בהם הם מופיעים. על מנת להבין את המשמעות של כל פרט, מדוע הוא מתאים לתפקיד אותו הוא משחק, אפשר להתבונן במפרשים או במדרשים, העשירים בהסברים ורעיונות. (לדוגמה, אם להתחיל בהתחלה, ראו רש"י י"ד, ג', ובמיוחד רמב"ן, להסבר של משמעותן של הציפורים. האברבנאל מביא הסבר מפורט לכל צדדיו של הטקס).

שאלות ונקודות לעיון נוסף:

1. טקס נוסף המתבצע כחלק מטהרת המצורע הוא גילוח כל שערו (י"ד, ח'). המקבילה הקרובה ביותר היא גילוח הלווים (במדבר ח', ז'), אם כי הלשון שם אינה דומה כל כך. מה התפקיד שיכול טקס זה למלא?
2. בספר במדבר, פסוקים א'-ד' בפרק ה' מצווים על הרחקתם של טמא מת, זב וצרוע מן ה"מחנה". מפסוק זה, אין אפשרות לבין כי למעשה כל אחד מטמאים אלו מורחק ממחנה אחר, מה שמאחד את כל המקרים הללו לאחד. הטמאים ככלל מורחקים. בפרשת תזריע, יש ציווי מיוחד כי על המצורע להיות "מחוץ  למחנה"; הציווי המקביל ליולדת מדבר על לא לבוא למקדש. כאן (בניגוד למה שכתבתי בשיעור, שהוא נכון בניתוח הסופי), ההרחקה של המצורע היא מסוג שונה מזו של שאר הטמאים. איך ניתן להסביר זאת?
3. הרמב"ן (י"ד, ד' לקראת הסוף) בהתייחסו לעץ ארז, שני תולעת ואזוב, כותב "והנה המצורע ותורת הבית המנוגע וטומאת המת קרובים, והנה הם כדמות פסח מצרים". הרמב"ן מתייחס כאן לעובדה שביציאת מצרים, בני ישראל מרחו את דם הפסח על משקוף באמצעות אזוב (שמות י"ב, כ"ב – אך שימו לב להיעדר ארז ושני תולעת). מהו לדעתכם הקשר שרואה הרמב"ן?
4. בכל ההקבלות שראינו בשיעור, יש גם הבדלים (למשל, שעירים - ציפורים, מדבר – שדה, אפר – דם, שבעה ימים – היום השמיני וכן הלאה). מנו אותם, ונסו לראות אם אתם יכולים להסביר אותם.