דילוג לתוכן העיקרי
הלכות מטבח -
שיעור 23

טבילת כלים

קובץ טקסט
נושאים בהלכות כשרות
שיעור מספר 23
טבילת כלים
 א. תוקף וגדר חיוב טבילת כלים
הגמרא בע"ז לומדת חיוב טבילת כלים מפרשיית מלחמת מדיין (במדבר ל"א, כא - כג):
... מנהני מילי? אמר רבא, דאמר קרא: "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר" (במדבר ל"א, כג)...
(ע"ז עה:).
לדעת רוב הראשונים (למשל תוספות [שם, ד"ה "מים"] ורמב"ן [שם, ד"ה "גמרא")[1] חיוב הטבילה הוא מהתורה, שכן הוא נלמד מפסוק. דעת הרמב"ם בעניין מורכבת ואינה ברורה לגמרי[2] - יש שסברו שלדעתו החיוב הוא דרבנן, והלימוד מן הפסוקים הוא רק אסמכתא (פרי חדש, יו"ד, ק"כ, ו) ויש שסברו שלדעתו החיוב הוא דאורייתא, אלא שהוא נלמד מדרשת חכמים (שו"ת הרשב"א, ג', רנה). טעם הטבילה מבואר בירושלמי (ע"ז, ה', טו) "לפי שיצאו מטומאת הגוי ונכנסו לקדושת ישראל".
הראשונים נחלקו בגדר חיוב הטבילה: יש שסברו (רוקח, תפ"א; אור זרוע, פסקי ע"ז, רצ"ג; טור, יו"ד, קכ) שמלבד החובה לטבול יש גם איסור להשתמש בכלי לא טבול, ויש שסברו שאין איסור אלא שיש מצווה לטבול את הכלים לפני שאוכלים בהם (ראבי"ה, פסחים תס"ד; הובא בהגהות מיימוניות, מאכלות אסורות, י"ז, ה). האבני נזר (או"ח, תי"ח, י-יא) מסביר שלפי הדעה שאין איסור, מותר להשתמש בהם ללא טבילה כאשר אין אפשרות לטבול (והוא מדייק כך גם משיטת האיסור והיתר). לדעת הביאור הלכה (שכ"ג, ד"ה "מותר להטביל") גם לסוברים שחיוב טבילה הוא מדאורייתא, האיסור להשתמש ללא טבילה הוא מדרבנן בלבד. הרמ"א פוסק כדעה הראשונה, שאסור להשתמש בכלי ללא טבילה (ק"כ, ח).
גם לדעה שאסור להשתמש בכלים ללא טבילה, שימוש אסור בכלים לא טבולים לא אוסר את האוכל (רמ"א, ק"כ, טז), ולכן מותר לאכול אצל אדם שלא טבל את כליו כי החובה מוטלת עליו. האגרות משה (יו"ד, ג', כב) החמיר שלא להשתמש בכלי לא טבול כאשר מדובר בנוזל הזקוק לכלי, כיוון שדווקא מקרה כזה נחשב כשימוש, והגרש"ז (הובא בספר טבילת כלים מאת הרב צבי כהן, פרק ג', הערה כ', עמוד פו) כתב להמנע משימוש אפילו בסכו"ם לא טבול, כי כנראה לדבריו ישנו איסור שימוש ולא רק חובת טבילה.
נזכיר כי בשיעור שעסק בהכשר כלים (שיעור 22) דנו בשאלה האם יש להכשיר את הכלי לפני הטבילה או שניתן להטבילו גם לפני ההכשרה, ושהשו"ע (קכ"א, א) פסק שיש להכשיר את הכלי לפני ההטבלה.
ב. סוג החומר המחויב טבילה
בפרשיית מלחמת מדיין הוזכרו זהב, כסף נחושת, ברזל בדיל ועופרת, ועל כך אומרת הגמרא:
...כלי מתכות אמורין בפרשה. אמר רב אשי: תהני כלי זכוכית, הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה, ככלי מתכות דמו.
(ע"ז, עה:).
כלומר, העקרון המחייב טבילה הוא האם ניתן לתקן את הכלי לאחר שבירתו, שכן כלי זכוכית חייבים טבילה הואיל וניתן להתיכם אם הם נשברו. אם כן, כלי מתכת ודאי חייבים טבילה מדאורייתא (לדעות שטבילת כלים היא דאורייתא), וכלי חרס, עץ, ואבן ודאי פטורים מטבילה, שכן לא ניתן לתקנם. האחרונים נחלקו האם חובת טבילת כלי זכוכית (וכלים העשויים מחומרים דומים, כגון פיירקס ודורלקס) היא מדאורייתא (דרכי תשובה, ק"כ, כא; שו"ת דברי יוסף ג', תתכז) או מדרבנן (פרי חדש, ק"כ ג; שאגת אריה, נ"ו, חכמת אדם, ע"ג כ - כא,; ט"ז קכ, טז.)
האחרונים נחלקו בנוגע לכלי פלסטיק. יש שאמרו שהם חייבים טבילה בברכה כיון שניתן להתיכם ולהופכם לכלי אחר,[3] ויש שאמרו שהם פטורים מטבילה כיוון שהם אינם מקבלים טומאה, או כיוון שחכמים גזרו רק על כלי זכוכית ולא על כלים נוספים.[4] לגבי כלי פורצלן, הפתחי תשובה (ק"כ, ב) כתב בשם השאילת יעב"ץ (א', סז) שאין צורך לטבלם כלל, כי אם הם נשברו אין להם תקנה.
כלי חרס המצופים במתכת או זכוכית נידונו בגמרא (שם, "כלי קוניא") והאמוראים נחלקו בשאלה האם החומר הקובע הוא תחילתו של הכלי או סופו, דהיינו האם הקובע הוא החומר הבסיסי ממנו עשוי הכלי ולכן יש לחייבם טבילה, או חומר הציפוי ולכן יש לפטרם מטבילה. הרמב"ם (מאכלות אסורות, י"ז, ו) פסק שהולכים לפי הציפוי. התוספות (שם, ד"ה "והלכתא") והרא"ש (ע"ז ז', לה) סוברים שאם הכלי מצופה מבחוץ אין צורך להטבילו, ואם הוא מצופה מבפנים יש להחמיר ולהטבילו בלא ברכה. הראבי"ה (הובא במרדכי, ע"ז, תתנ"ט) סובר שבכל מקרה יש להטביל בברכה, והר"ן (לט: באלפס, ד"ה "גמ'") והאיסור והיתר (נ"ח, פב) כתבו שבכל מקרה יש לטבול ללא ברכה. השו"ע (ק"כ, א) פסק להטביל בברכה כלים מצופים מבפנים, והרמ"א סבר שיש להטבילם ללא ברכה. הש"ך (שם, ד) כתב שיש להטביל ללא ברכה גם כלים מצופים מבחוץ.
ג. ייעוד הכלי
הגמרא בע"ז (שם) קבעה שחיוב טבילה קיים רק בכלי סעודה, והראשונים נחלקו בהגדרה זו. הסמ"ק (בהגהות, קצ"ט, א) סבר שהקריטריון הוא נגיעה במאכל עצמו. המרדכי (חולין, תקעז) וכן האיסור והיתר (נ"ח, פד - פה) כתבו שהקריטריון הוא שהמאכל לא יהיה מחוסר תיקון לאכילה לאחר השימוש בכלי זה, ומשום כך הם פטרו מטבילה סכין שחיטה וכן את הברזלים שמתקנים איתם את המצות. השו"ע (ק"כ, ה) פסק להקל שצריך את שני התנאים. הרמ"א כתב שטוב לטבול בלא ברכה את סכין השחיטה אך הוא פטר לגמרי את הברזלים של המצות, ובאחרונים יש הסברים שונים לחילוק ביניהם: הט"ז (ק"כ, ז) כתב שהרמ"א החמיר להטביל ללא ברכה גם בכלי שלא מכשיר את האוכל לחלוטין מחשש לדעת הסוברים שדי בהכשר בסיסי של האוכל ובנגיעה בו כדי לחייב טבילה. הש"ך (יא) כתב שהרמ"א פטר כלים שלא מכשירים לגמרי את האוכל, והוא החמיר בסכין שחיטה משום שהיא ראויה לשימושים אחרים שמכשירים מיידית את האוכל. נפקא מינא בין שתי הדעות היא מלושים של מיקסר, מטחנת פלפל שחור וכדומה - לדעת הט"ז הם חייבים בטבילה ללא ברכה, ולדעת הש"ך הם פטורים לגמרי כי אין להם כל שימוש אחר. אולם, בקערת המיקסר ניתן להשתמש להכנת סלט וכדומה, ולכן יש להטבילה, אף על פי שכאשר מכינים בה בצק הוא לא ראוי לאכילה.
פותחני בקבוקים וקופסאות שימורים אינם באים במגע ישיר עם האוכל, ולכן הם פטורים מטבילה, וגם לדעת הרמ"א אין צורך להטבילם.
האחרונים נחלקו האם כלי אחסון נחשבים לכלי סעודה, והיד אפרים (ק"כ, א) סובר שהם פטורים מטבילה.
בנוגע לכלים כלים חד פעמיים, הרב כהן, בספרו טבילת כלים (א', ז), כתב שלדעת רוב הפוסקים הם פטורים מטבילה גם אם משתמשים כמה פעמים, כיוון שהם אינם מיועדים לכך והם עתידים להשבר בשימוש רב פעמי.
 
 
ד. אופן הטבילה
דרך האחיזה
המשנה במקוואות (י', ח) מציגה מחלוקת ביחס לאופן האחיזה בכלי אותו רוצים לטבול בעת הטבילה. לדעת תנא קמא, אם המטביל הדיח את ידיו לפני שהוא אחז בכלי הטבילה כשרה, כי המשקה שעל ידיו מתחבר למי המקווה; ואילו לדעת רבי שמעון יש להחזיק את הכלי באופן רפוי, כדי שהמים יוכלו להכנס ברווח שבין ידיו לבין הכלי. בראשונים יש הסברים שונים לביאור המחלוקת:
הרמב"ם (הלכות מקואות, ב', יא) פסק שחכמים גזרו שלא להחזיק את הכלי באופן רפוי, מחשש שהטובל יהדק את ידיו, אלא יש להדיח ידיו קודם לטבילה. הרשב"א (תורת הבית, בית ז', שער ז, לב.) פרש שלדעת תנא קמא ניתן או להדיח את הידיים או להחזיק את הכלי באופן רפוי, ואילו רבי שמעון מחמיר וסובר שאין די בהדחת הידיים, אלא יש להחזיק באופן רפוי. ההלכה היא כדעת תנא קמא, ולכן ניתן גם להדיח את הידיים לפני הטבילה וגם להחזיק את הכלי באופן רפוי.
השו"ע (ק"כ, ב) פסק כדעת הרשב"א, ששתי הדרכים אפשריות, וכן סובר הט"ז (ק"כ, ד). הב"ח (קצ"ח, ד"ה "לא תאחז"), והש"ך (ק"כ, ו) פסקו כדעת הרמב"ם, שאין להחזיק את הכלי בצורה רפויה אלא יש להדיח את הידיים לפני הטבילה. הפת"ש (ק"כ, ה) פסק כשו"ע, וסברתו היא שניתן להקל בטבילת כלים כיוון שאוכל שהוכן בכלים לא טבולים לא נאסר.
הרמ"א פסק שיש ללחלח את הידיים דווקא במי המקווה, אך הט"ז (שם) כתב שניתן להסתפק במים תלושים כיוון שבכל מקרה הם יתלשו כאשר המטביל יוציא את ידיו, וכן כיוון שמטרת ההדחה היא חיבור המים שעל ידיו למי המקווה. אולם, בכלי כבד או כאשר אוחזים את הכלי בהידוק רב, גם הט"ז מודה שיש ללחלח את הידיים במי המקווה דווקא כיון שכך לא ייוצר חיבור בינם לבין מי המקווה.
דין הידיות
המרדכי (ע"ז, תתנ"ט) כתב שיש יש לטבול גם את ידיות הכלים, זאת בניגוד להכשרת כלים (לפחות בחלק מן המצבים ולחלק מן הדעות; עיינו בשיעור 22, בו עסקנו בנושא), כיוון שמטרת ההטבלה איננה הפלטת איסור, אלא מעין ביטול של הכלי במים, ולכך גם הידיות נצרכות, וכן נפסק בשו"ע (ק"כ, יב).
חציצה
ההגהות אשרי (ע"ז, ז', לה) כותב, על פי דרשה של הספרי (שאינה מצויה בגרסתנו), שצריך להסיר את החלודה לפני ההטבלה, ושהסרת החלודה מעככת את הטבילה. בניגוד לכך, הכלבו (פ"ו) כתב שאם שפשפו את החלודה ואי אפשר להסירה, הדבר נחשב ללכלוך של מיעוט שאין מקפידים עליו, שאינו מעכב את הטבילה (סוכה ו.). גם הרא"ש (בפירושו למשנה במקוואות, ט', ב) כתב שפיח בתחתית הסיר נחשב לדופן הסיר ואינו חוצץ. השו"ע (ק"כ, יג) פסק כדעתם. כמו כן, השו"ע (ר"ב, ב) פסק שדווקא מיעוט שמקפידים עליו חוצץ, ודבר שלא מקפידים חוצץ רק אם הוא מכסה את רוב הכלי. לכן, אין צורך להסיר מדבקות שמעוניינים להשאיר על הכלי, או שלא מקפידים עליהן.
ברכת הטבילה
המרדכי (שם) הביא שתי דעות בנוגע לנוסח הברכה - "על טבילת כלים" או "על טבילת כלי מתכות". השו"ע (ק"כ, ג) פסק שיש לברך "על טבילת כלי" או "על טבילת כלים" אם מדובר בכמה כלים, והש"ך (ח) כתב שיש לברך "על טבילת כלי מתכות". את הברכה יש לברך רק במקרה של חיוב ודאי, ובמקרים של ספק מוטב להטביל את הכלי יחד עם כלי המחייב ברכה בוודאי, ולפטור את כלי הספק בברכת הוודאי.
מספיקה ברכה אחת לכמה כלים אם דעתו על כך, ועדיף מראש לכוון בברכה לפטור כל כלי שיובא בהמשך.[5]
ה. בעלות על הכלי המחייבת טבילה
כלים שאולים וכלים שכורים
הגמרא בע"ז מתייחסת לכלים שאולים:
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו אלא בלקוחין וכמעשה שהיה, אבל שאולין לא.
(ע"ז, עה.).
רש"י (ד"ה "כמעשה שהיה") הסביר שהכוונה היא למלחמת מדיין, בה הכלים נעשו שייכים לבני ישראל. הרשב"א (תורת הבית הקצר, בית ד', שער ד, לב:) כתב שדינם של כלים שכורים הוא כדינם של שאולים, כיוון שגם כלים שכורים, בדומה לכלים שאולים, לא שייכים לשוכר. בנוסף לכך, גם על פי הסברא שהובאה לעיל בשם הירושלמי (ע"ז, ה', טו), שהטבילה מכניסה את הכלים לקדושת ישראל, כיון שהכלי שייך לגוי, טבילת כלי שכור לא תועיל להכניסו לקדושתו של ישראל.[6] לאור הסבר זה ניתן להבין דברי התוספות (ע"ז עה., ד"ה "אבל") והרא"ש (ע"ז, ז', לה) בשם הרשב"ם, שאדם ששאל כלי מיהודי שקנה אותו מגוי, חייב להטבילו - כיון שהכלי שייך לישראל, יש חיוב להטבילו כדי להכניסו לקדושת ישראל. ולפי רוב הראשונים יש גם איסור להשתמש בו לפני ההטבלה. ההגהות אשרי (שם) כתב שאדם שקנה כלים לצורך מסחר ולא לצורך שימוש פטור מלטבול אותם. הבית יוסף (ק"כ, ד"ה "אבל ישראל") הבין שאם יהודי קנה מגוי כלי לצורך סחורה, יהודי אחר יכול לשאול אותו ולהשתמש בו ללא טבילה, כיוון שהיהודי הראשון לא התחייב בטבילה, אך אם הוא יקנה ממנו את הכלי הוא יתחייב בטבילה. השו"ע והרמ"א (ק"כ, ח) פסקו כך להלכה - מי ששאל כלים מאדם שקנה אותם לצורך סחורה פטור מטבילה, אך הם אסרו על הקונה להשתמש בכלים ללא טבילה לצורכי סעודה.
מסעדות ובתי מלון
לאור פסק זה האחרונים חקרו מה הדין באכילה במסעדות או בבתי מלון שלא טבלו את כליהם. הרב עובדיה (שו"ת יביע אומר, ז', יו"ד, ט) כתב בשם הדרכי תשובה (ק"כ, ע) שניתן להקל בכך כיוון שהכלים נמצאים אצל העסק בשביל להשאילם לסועדים, אך אם גם בעל הבית או המלצרים אוכלים בכלים אלו, יש להטבילם. הוא סיים שהמחמיר להטביל בלא ברכה תבוא עליו ברכה, וכך גם סיכם המנחת יצחק (א', מד).
דין בקבוקי שתייה
המשנה הלכות (ד', קז) דן בעניין שתייה מבקבוקי סודה סטרים, והוא אומר שדעת הקונה היא לקנות רק את המשקה ואילו את הבקבוק הוא רק שואל, ולכן אין צורך בטבילת הבקבוקים, בהתאם לפסק השו"ע לגבי יהודי שקנה כלים ומשאילם ליהוד אחר. גם השרידי אש (ב', כט) כתב כן לגבי מאכלים ומשקאות שונים - הקונה מתכוון לקנות רק את המשקה או המאכל, ולא את הבקבוק או הקופסה אותם הוא משאיר בבעלות בעל החנות, על פי סברת הט"ז (או"ח, תמ"ח, ג) והגמרא בנדרים (לה.) שאדם לא רוצה לקנות איסור[7].
מה הדין בשימוש חוזר בכלים אלו - האם יש להטבילם? כיום, לפי החוק התשלום עבור משקאות הממולאים בבקבוקי זכוכית מחולק לשניים. חלקו הגדול הוא עבור המשקה, וסכום קטן מאוד משולם בנפרד כפקדון על הבקבוק. סכום זה ניתן לחנות שממנה נקנה המשקה אך ניתן לקבלו חזרה אם משיבים את הבקבוק חזרה לחנות. ניתן לומר שבקניית הבקבוק הקונה מתכוון לקנות את המשקה ורק שואל את הבקבוק מבעל החנות על מנת שיוכל להשתמש בבקבוק ולהחזירו כשיסיים להשתמש בו. לכן, יש בידו כלי שקנוי לישראל לצורך סחורה ושאול על ידו לצורכי אכילה, ומותר בשימוש ללא טבילה, וגם שימוש חוזר בכלי לא מונע את החזרתו לשם קבלת הפקדון.[8] כמו כן, ניתן להקל בשימוש חוזר בכלים על פי סברת הט"ז שהביאה השרידי אש, שאדם לא רוצה לקנות איסור.
בבקבוקי פלסטיק שאינם כלולים בחוק הפקדון, ניתן לסמוך על הסברות הפוטרות כלי פלסטיק מטבילה. סברה נוספת להקל בעניין מעלה האגרות משה (יו"ד, ב', מ) - לפני הצריכה הבקבוק נחשב לאריזה בלבד, והיא הופכת לכלי רק בפתיחת הבקבוק על ידי היהודי, ולכן הבקבוק לא זקוק כלל לטבילה.
כלים חשמליים
בשבת ישנו איסור לטבול כלים, מפני שיש בכך איסור תיקון כלי. במקרה זה כתב המרדכי (ביצה, תרע"ז) שניתן ליתן את הכלי במתנה לגוי ולשאול ממנו את הכלי, ואז הכלי פטור מטבילה. כך פסק גם השו"ע (ק"כ, טז), והבית יוסף (ד"ה "כתב") סבור שניתן לסמוך על פתרון זה גם ביום חול. אולם, הט"ז (יח) כתב כי זהו פתרון לשעת הדחק בלבד, ובמוצאי שבת יצטרכו לטבול את הכלי כדין.
ביחס לכלים גדולים שלא ניתן לטבלם, החכמת אדם (ע"ג, יג) פסק שניתן להקל על פי השו"ע לתת אותם במתנה לגוי ולשאול אותם.
אשר לכלים חשמליים שישנו חשש שיתקלקלו בטבילתם, ישנן כמה דרכים לנהוג בהם:
א. לתת אותם לגוי במתנה ולשאול אותם (כך הובא בשם הרב אוירבך בספר טבילת כלים, עמוד קי"ב הערה כד).
ב. לתת אותם לטכנאי יהודי שיפרק אותם כך שהם לא יתפקדו וירכיב אותם בחזרה, ואז הם נחשבים לכלים שגמר עשייתם היה על ידי יהודי, והם פטורים מטבילה (בשו"ת באר משה, ד', ק).
ג. לטבול אותם ולהיזהר שהם לא יתקלקלו. האגרות משה (יו"ד, א', נז) כותב שאין צורך לטבול את החלק החשמלי, אך בשו"ת מנחת יצחק (ב', עב) ובשו"ת חלקת יעקב (ב', סא) כתבו שיש להטביל את כל הכלי.
ד. לא צריך כלל לטובלם. בשו"ת חלקת יעקב (א', קכו) כתב כי ניתן לסמוך על כך שהכלי מיועד לשימוש רק כאשר הוא מחובר בחוט החשמל לשקע, ולכן הוא נחשב לכלי מחובר לקרקע שאינו מקבל טומאה ופטור מטבילה. אולם, בשו"ת שבט הלוי (יו"ד, נז) כתב שאין זה נחשב כמחובר לקרקע, כי השימוש בכלי הוא בתלוש. הרב רבינוביץ' (שו"ת שיח נחום, מ"ט) טען כי הכלי אינו מתפקד ללא החיבור של השקע לחשמל, שנעשה על ידי יהודי, ולכן הכלי פטור מטבילה. עוד הוא כותב (על פי דברי הצפנת פענח, מאכלות אסורות, י"ז, ג) שאם הגוי ייצר את הכלי לסחורה ולא לשימושו הפרטי, אין זה נחשב לכלי סעודה, והוא פטור מטבילה.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, למשה כהן ולאלי טרגין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 
 
 
 

[1]   כך גם סבורים גם הרשב"א (תורת הבית, בית ד', שער ד), ותרומת הדשן רנ"ז, ולדעת הט"ז כך סובר גם השו"ע - השו"ע ק"כ, יד פסק שקטן לא נאמן על טבילת כלים, והט"ז (ק"כ, טז) נימק זאת בכך ש"טבילת כלים דאורייתא".
[2]   ואלו הם דבריו:
טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחים מן העכו"ם ואחר כך יותרו לאכילה ושתיה אינן לענין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים. ורמז לה "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר" ומפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי עכו"ם לא מידי טומאה...וכיון שכתוב "וטהר" אמרו חכמים הוסיף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי עכו"ם.
(מאכלות אסורות, י"ז, ה).          
[3]   עיינו שו"ת מנחת יצחק, ד', קיד.
[4]   עיינו שו"ת יביע אומר, ד', יו"ד, ח; שו"ת ציץ אליעזר, ז', לז; שו"ת שבט הלוי, ט', קפח.
[5]   הרחבה בעניין הפסק בברכה מצויה ביחס לדיני שחיטה (יו"ד, י"ט).
[6]   כך גם באר בשו"ת הרדב"ז, תשמ"ה.
[7]   השרידי אש אף הוסיף סברות להקל בעניין שתיית המשקה שמולא על ידי המפעל עצמו. הוא טען שבדרך כלל את רוב הקופסאות זורקים לאחר השימוש, וממילא קונים אותם בדרך שאלה ולא קניין. כמו כן, הטבילה לא תועיל להכניס את הקופסה לקדושת ישראל כי ממילא היא נזרקת לאשפה. בנוסף לכך, גם לא ניתן להטבילה - לפני הכנסת המאכל לתוכה לא ניתן להטבילה, ולאחר מכן הרי היא נזרקת. המהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון אות קלו) אף הוסיף שאכילה מכלים כאלו לא נחשבת שימוש אלא ריקון, שהרי בכל מקרה האוכל יועבר לכלי אחר ובכך הכלי הראשון ירוקן, לכן ניתן לאכול מן הקופסה ללא טבילה.
[8]   חשוב לציין שחוק זה חל על כל בעלי העסק המוכרים משקאות, ולכן אין זה משנה אם הקונה משיב את הבקבוק לחנות זו או לחנות אחרת, כיון שבעניין זה כולם נחשבים כגוף אחד שקונה את הבקבוקים מהמדינה ומחזיר לה את הבקבוקים בתמורה הזהה למה ששילם עליהם. סכום זה קבוע ביחס לכל הבקבוקים ונחשב ממש כפקדון.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)