דילוג לתוכן העיקרי

בבא מציעא | דף ה ע"א | חשוד על השבועה

קובץ טקסט

מקורות

  1. ה. "ההוא רעיא" ... ו. "בחזקה".
  2. שבועות מד: "חשוד... יחלוקו".
  3. תוספות בבא מציעא ה: ד"ה 'דחשוד', תוספות בבא קמא קח. ד"ה 'ותרי'.
  4. תוספות בבא מציעא ה. ד"ה 'שכנגדו'.
  5. קצות צ"ב, ב.

שאלות מנחות

1. מהי הסיבה ש"חשוד על השבועה" לא יכול להישבע?

2. האם ישנם מצבים בהם הוא כן יכול להישבע?

3. האם שאלה זו משפיעה על הבנתנו בדינים שונים, כגון "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" ו-"שכנגדו נשבע ונוטל"?

הגמרא בבבא מציעא (ה.) דנה במקרה, בו מספר כבשים הופקדו בידי רועה שלא בנוכחות עדים. לאחר מכן הכחיש הרועה שקיבל את הכבשים. אולם, לרוע מזלו, מגיעים שני עדים ומעידים שאכל שתים מהכבשים. הגמרא קובעת, שאפילו לפי ר' חייא קמייתא (עיין שיעור מס' 6), ששני עדים יכולים לחייב את הנתבע בשבועת מודה במקצת, כאן לא יוכל הרועה להישבע, מאחר והוכח שהוא גנב. מי שנחשד בגניבה ע"י שני עדים, לא יכול להישבע.

השבוע, ננסה להעמיק קצת בעיקרון של "חשוד על השבועה", לפיו, כשהוכח שמישהו גנב או נקט שבועת שקר – הוא פסול מלהישבע.

טבעו של "חשוד על השבועה"

מקורו של דין זה הוא במשנה בשבועות (מד:):

"שכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא היה אחד מהן משחק בקוביא ומלוה ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית שכנגדו נשבע ונוטל".

על מנת להשיג הבנה כוללת ומעמיקה יותר, עלינו לשאול את השאלות הבאות:

- מהו טבעה של פסילת חשוד מלהישבע, ומהן תוצאותיה?

- האם שאלה זו קשורה לשאלה כללית יותר ביחס לטבעה ותפקידה של השבועה?

- האם ניתן לחלק בין מצבים שונים, ואולי אף בין שבועות שונות?

לגבי השאלה הראשונה, ניתן להבין בשתי דרכים את טבעה של הלכה זו:

  1. ניתן להבין, שבי"ד לא יאפשרו לאדם כזה להישבע, וזאת ממספר סיבות אפשריות: א. בי"ד לא יאמינו לאדם כזה כלל, גם לא תחת שבועה, ולכן הם מעדיפים שלא ישבע ב. אפשר לומר, כמו שהבין הריטב"א (ה:), שבי"ד חוששים שאדם זה יעבור על הלאו של שבועת שקר, ובכך יעברו בי"ד עצמם על הלאו של "לפני עור לא תתן מכשול" ג. בי"ד לא מאפשרים לו להישבע, כיון שהם מסרבים לגרום, ולו בצורה עקיפה, לחילול השם.
  2. נוכל להציע, שדין זה פונה לא רק למדיניות של בי"ד, אלא גם לעצם חובת נקיטת השבועה. אפילו במקרה בו עד אחד מעיד על חוב כלשהו, או כשקיימת הודאה במקצת, בסיסית, ההלכה מנעה את החשוד מחובת השבועה עצמה.

פסילתו של החשוד – מדאורייתא או מדרבנן

יש לדון אם מקור הדין הוא מדאורייתא או מדרבנן. התוספות (ה: ד"ה 'דחשיד') טוענים שלדעת מי שסובר "מיגו דחשיד אממונא לאו חשיד אשבועתא", שהדין הוא מדרבנן, מדבריהם משמע, שלדעת מי שסובר "מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא", שהפסול הוא דאורייתא. זאת ועוד, תוספות מביאים את דעת ר' יהודה החסיד שיכולה לקבל שהפסול הוא מדאורריתא, אפילו לפי מי שסובר "מיגו דחשיד אממונא לאו חשיד אשבועתא".

לא ברור אם התוספות סבורים שגם מי שנחשד בשבועת שקר פסול מלהישבע מדרבנן, או שמא הם מסכימים שמי שנשבע לשקר פסול לשבועה מדאורייתא, בעוד שגזלן פסול מדרבנן. התוספות בבבא קמא (קח. ד"ה 'ותרי'), לעומת זאת, אומרים במפורש שהנשבע לשקר יכול לנקוט בשבועה מדאורייתא, ופסול רק מדרבנן.

יש לדון, אם כן, אם "חשוד על השבועה" פסול מדאורייתא או מדרבנן. האם יכולה מחלוקת זו לשפוך אור על הדיון שלנו?

ניתן להציע, שאם הפסול הוא מדרבנן, סביר יהיה לומר שזה משקף מדיניות של בי"ד, ולא הפקעה קטגורית של חשוד מחובת השבועה. אולם, אם הדין הוא מדאורייתא, נוכל להציע, שהתורה מנעה ממנו באופן מוחלט מלהישבע.

אם, כמו שהצענו לעיל, התוספות בבבא מציעא אכן מחלקים בין גזלן לבין נשבע לשקר, נוכל להציע שהנשבע לשקר הוציא עצמו לגמרי ממגרש המשחקים של השבועות. אך גזלן, שלקח פעם אחת כסף של מישהו אחר ללא רשות, יוכל להישבע עדיין ברמת הדרבנן, אלא שבי"ד מסרבים לאפשר לו להישבע.

מתוך שאינו יכול לישבע משלם

על פי ההבנות שהובאו לעיל בדין חשוד, נוכל להציע הבנה אלטרנטיבית לתוספות שנידון בשיעור בשבוע שעבר. התוספות (ה. ד"ה 'שכנגדו') מציינים שבמקרה שהנתבע מחויב להישבע, אך הוא חשוד, מועברת השבועה לתובע, שיוכל לגבות את כספו אם יסכים להישבע. ואז שואלים התוספות: הרי ישנם מקרים נוספים בהם לא יוכל הנתבע להישבע, אע"פ שאינו חשוד. במקרים אלו, לא מאפשרים לתובע לגבות על ידי שבועה, אלא אומרים "מתוך שאינו יכול לישבע משלם". מדוע, שואלים תוספות, לא מיושם כלל זה גם לגבי חשוד?

התוספות מציעים שתי תשובות. בתשובה הראשונה, הם טוענים שמעיקר הדין ההנתבע החשוד אכן מחויב לשלם. אולם, בכדי להגן על החשוד שלא ינצלו את מצבו (לדוגמא, מישהו ילווה לחשוד סכום מסוים של כסף, וכשיבוא לגבות אותו - ידרוש המלוה סכום גבוה יותר. הנתבע יודה רק על הסכום האמיתי שאותו לוה, ובכך יהפוך למודה במקצת. כיון שהלווה חשוד על השבועה, ממילא יצטרך לשלם את מלוא הסכום שדורש המלוה), העבירו את השבועה מהנתבע החשוד לתובע.

התשובה השניה של התוספות היא שהדין של "מתוך" לא מיושם במקרה זה, מפני שהחשוד יכול לטעון שהוא ישבע בשמחה, אם רק בי"ד יאפשרו לו להישבע. על כן, הוא לא צריך לשלם, אפילו אם לא נשבע.

בשבוע שעבר נידונו תשובות אלו בהקשר של "מתוך" בלבד. אולם, יתכן ואפשר לתקוף שאלה זו על פי ההבנות שהוצעו לעיל בחשוד. אם חשוד מנוע מלהישבע ע"י בי"ד, עדיין יתכן שיחויב לשלם בהיעדר השבועה, ולכן נהיה חייבים לומר שהשבועה הועברה לתובע ע"י בי"ד. לעומת זאת, לפי ההסבר השני, נראה שחשוד לא מוגדר כמי "שאינו יכול לישבע", שהרי החשוד לעולם לא חויב בשבועה מלכתחילה[1].

הסבר זה תלוי, כנראה, בשאלה מה קורה כאשר שני הצדדים חשודים, וממילא אף אחד מהצדדים לא יכול להישבע. המשנה בשבועות (מה.) מציגה מחלוקת בין רבי יוסי ורבי מאיר במקרה הזה. המחלוקת היא אם השבועה חוזרת לנתבע, ומאחר והוא לא יכול להישבע – משלם[2], או שאומרים יחלוקו, והנתבע צריך לשלם רק חצי מהסכום.

נוכל להציע, שמחלוקת זו סובבת סביב השאלה שלנו. אם לא מיישמים דין "מתוך" במצבים שבהם חוסר היכולת להישבע נובע ממעמדו כחשוד, אזי במצב שבו שניהם חשודים, אין ברירה אלא לפסוק יחלוקו. אולם, אם בסיסית אפשר ליישם דין "מתוך", אך אנו מעדיפים שלא לעשות זאת, הרי שבמצב בו שניהם חשודים, נחזור לדין המקורי ונחייב את הנתבע לשלם מאחר והוא לא יכול להישבע. (עיין שלחן ערוך חושן משפט צ"ב, ז שם חולקים המחבר והרמ"א אם הלכה כרבי יוסי או כרבי מאיר.)

יש לציין, שאפילו לפי רבי יוסי, שסובר שאם שני הצדדים חשודים – על הנתבע לשלם, עדיין לא ברור אם זה מבוסס על הדין המקורי של "מתוך", או שבסיסית אי אפשר ליישם את "מתוך" במקרה זה, והוא מחויב לשלם מדרבנן (ראה קצות החושן ע"ה, יא).

הדין במקרה בו התובע מוכן לקבל את שבועתו של החשוד

האם יש יוצאים מן הכלל לדין של "חשוד"? מה יהיה הדין, למשל, כאשר התובע מסכים לקבל את שבועתו של הנתבע החשוד?

השלחן ערוך (חו"מ צ"ב) סובר, שאם התובע מסכים לקבל את שבועת החשוד - בי"ד לא מקשיבים לו. לעומתו, הסמ"ע והקצות מצטטים מספר דעות שטוענות שבמקרה זה בי"ד ישביעו את החשוד.

הקצות מעיר, שאם בי"ד חוששים שהשבועה תוביל לחילול השם, אזי הסכמתו של התובע לקבל את השבועה לא תועיל.

ראוי להוסיף, שגם לפי הבנתנו, שחשוד לא מחויב בשבועה מלכתחילה, לכאורה לא תועיל הסכמת התובע.

(מעניין, שמחלוקת זו איננה משמעותית רק להבנתנו את חשוד באופן כללי. ראה את רבינו פרץ שמכניס ענין לתוך השקלא וטריא של הסוגיה.)

טבעה של שבועה באופן כללי- וסוגים שונים של שבועות

בכדי להעמיק את הבנתנו בשאלה שהוצגה לעיל, אם בי"ד לא מאפשרים לחשוד להישבע מבחינה טכנית, או שמא החשוד מופקע מחיוב שבועה לחלוטין, ננסה לרגע לדון אם שאלה זו קשורה לטבעה ולתפקידה של השבועה באופן כללי.

בשיעורים קודמים נידונו טבעה ותפקידה של השבועה: האם יש להתייחס לשבועה כחובה להגיב לטענתו של התובע, או שמא לא רק כתגובה, כי אם כרמה מסוימת של ראייה, שמטרתה להסיר את הספק שנוצר בעקבות עדותו של עד אחד? אפשרות נוספת להבנת השבועה היא שבמצב של מודה במקצת או של עד אחד שמעיד על חוב, קבעה התורה שהשבועה תבוא במקום התשלום או כהכחשה לגיטימית של הטענה הפוטרת מתשלום.

לשאלה זו השלכה מרחיקת לכת על ענין מרכזי בהלכות שבועות: האם אנו באמת דואגים לאמיתותה של השבועה או שמא רק לפיוס התובע? לפי האפשרות האחרונה, אולי אמיתותה של השבועה פחות משמעותית.

יתכן ויש לשאלה זו השפעה על הבנתנו בדין חשוד. אם נראה את השבועה כסוג מסוים של ראייה או כהגנה, נהיה זהירים מאוד בלתת לגנב לשעבר להישבע, ואף אפשר שהתורה עצמה מנעה ממנו כל אפשרות להישבע. אולם, אם נראה את השבועה כתגובה, שמטרתה העיקרית היא לפייס דעתו של התובע, אזי אפשר שבמצבים מסוימים, נוכל לקבל את השבועה של מי שאמינותו מוטלת בספק.

רצוני לסיים בהבאת שני מקרים בהם תהיה שאלה זו משמעותית.

יש שהבינו שדברי התוספות בבבא קמא (קח.), שצוטטו לעיל וטענו שהדין של חשוד מקורו בדרבנן, מוגבלים רק לשבועה שננקטת ע"י שומר. ניתן היה להציע, ששבועתו של שומר, בניגוד לשאר שבועות, מיועדת להפיס דעתו של הבעלים (עיין בבא מציעא לה.), ולא לשמש כבירור, שכן התובע משתמש תמיד בטענת שמא. לכן, ניתן להציע, שסביר יותר להתפשר על אמינותה של שבועת השומר, וממילא ניתן יהיה לקבל שבועה גם ממי שחשוד בשקר. לפיכך, המקור לפסילתו של החשוד יכול להיות רק בדרבנן, אף אם בשבועות אחרות, החשוד פסול מן התורה.

שנית, ראוי לציין, שהגישות בחשוד באופן כללי, כפי שהוצגו בשיעור זה, יכולות להיות קשורות להבנת השאלה של הסוגיה הבאה: האם מי שחשוד בממונות (מודה במקצת וכדו') חשוד גם להישבע לשקר באותו מקרה? לאור ההבנה שחשוד מופקע מחובת השבועה, קשה להניח הפקעה דומה במי שרק חשוד על ממון. (עיין קצות צ"ב, א שמאמץ את גישה הפוכה). אך, אם זו רק מדיניות של בי"ד שקובעת שלא ניתן לאפשר לחשוד להישבע (ראה ריטב"א ה.), ההרחבה היא סבירה.

מעניין מאוד לציין, שכאשר הגמרא ניסתה לפרוך הלכה זו, שתי סוגי שבועה נשארו בחוץ: שבועת השומר (לא לפי רמי בר חמא), ושבועת עד אחד. נוכל להציע, שכמו ששבועת השומר יכולה להיות אמינה פחות, כמצוין לעיל, גם שבועת עד אחד יכולה להיחשב כצורה מסוימת של תשלום (או פיוס) לתובע. לכן, בי"ד לא צריכים להיות מודאגים ממצב שבו הנתבע אולי ישקר, וברור לגמרא שמי שחשוד אממונא לא יהיה חשוד אשבועתא במקרים אלו.    

מקורות לשיעור הבא
1.    ו. "בעי ר' זירא ... שאני".
2.    רש"י ו. ד"ה 'תקפה', ו: ד"ה 'המוציא'.
3.    תוספות ו. ד"ה 'הקדישה'. ר"ן ד"ה 'לו', ד"ה 'ואם תמצא לומר'.
4.    רשב"א ד"ה 'ואAם'.
5.    רמב"ם הלכות טוען ונטען פ"ט הי"ב.

שאלות מנחות

  1. האם שאלתו של ר' זירא יכולה להיות מיושמת לכל מקרה בו אחד חוטף חפץ מהשני? ואם כן, מדוע עלה נושא זה דווקא כאן?
  2. האם, במקרה של "ספק בכור", שתיקתם של הבעלים המקוריים יכולה להתפרש כהודאה? אם לא, מה מנסה הגמרא להסיק מדין זה? 
  3. האם פוסק הרמב"ם שחסרון תגובה מיידי נחשב להודאה? אם כן, מדוע הוא יכול לחטוף את הטלית חזרה לאחר שהודה שהיא לא שייכת לו?

[1] מלשון התוספות משמע להיפך, כלומר לא אומרים "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" משום שהנתבע יכול להישבע, אלא שבי"ד מונעים ממנו אפשרות זו.
[2] הגמרא בשבועות מביאה עוד הסבר בשיטת רבי יוסי שנידונה בשבוע שעבר.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)