דילוג לתוכן העיקרי

חרב כחלל - טומאת כלי מתכות

קובץ טקסט

חרב כחלל - טומאת כלי מתכות

בדרך כלל מאופיינת העברת טומאה בירידה ברמתה. טומאה יכולה לעבור במגע, בהיסט (הזזה עקיפה של המטמא) או בהימצאות עמו באותו אוהל (כלומר: תחת אותה תקרה). אולם עם ההעברה הטומאה נחלשת. גופת מת, למשל, נחשבת "אבי אבות הטומאה", טומאה חמורה שיכולה לעבור בכל אחת מהדרכים שתוארו לעיל. מי שייטמא על ידי גופה כזו ייחשב רק "אב הטומאה", שיכול לטמא חפץ אחר אך אינו יכול ליצור אב הטומאה כמותו. חפץ שייטמא מאב הטומאה ייחשב "ראשון לטומאה" (כינוי מטעה במקצת, שהרי הראשון לטומאה הוא למעשה השלישי מבחינת דרגות הטומאה), הנחות ברמת טומאתו בכך שהוא מטמא רק למשך יום אחד, ולא לשבעה ימים, ובכך שאינו יכול לטמא אדם וכלים אלא רק אוכלים ומשקים. במילים אחרות: הכלל השליט בדיני טומאה הוא שוולד הטומאה קל מאב הטומאה (מן החפץ שממנו נטמא). שיעורנו יעסוק השבוע ביוצא מן הכלל הזה: דין "חרב הרי הוא כחלל".

בין החפצים שעשויים להחיל טומאת שבעת ימים מזכירה התורה "חלל חרב" (במדבר י"ט, יז). לא ייתכן שהתורה מתייחסת לגופה סתם, שהרי באותו פסוק עצמו היא מזכירה גופה כמקור טומאה. נראה אפוא שהתורה מציינת מקור טומאה שונה אך מקביל. מייתור זה לומדת הגמרא בכמה מקומות (עיין, למשל, נזיר דף נג ע"ב ופסחים דף יד ע"א) כי "חרב הרי הוא כחלל": מבחינת דיני הטומאה יש לחרב דין של גופת מת. במילים אחרות: על חרב שנגעה בגופת מת חלים אותם דיני טומאה החלים על הגופה עצמה. כפי שתיארנו לעיל, אדם שנגע בגופה הופך בעצמו לאב הטומאה וטמא שבעת ימים, אך אין הוא מסוגל לטמא אחר באותה דרגה שבה הוא עצמו טמא ("אינו עושה אחר כמותו"), ומה שייגע בו יהפוך לראשון, הטמא יום אחד בלבד ואינו מטמא אדם וכלים. לחרב דינים שונים. במגע עם גופה הופכת היא עצמה לאבי אבות הטומאה, כגופה עצמה, והנוגע בה הופך לאב הטומאה, הטמא טומאת שבעה ומטמא אדם וכלים. החרב מתנהגת כגופה עצמה, על אף שנטמאה על ידיה.

ברם, כינויה של הלכה זו בגמרא - "חרב הרי הוא כחלל" - מציב בפנינו את השאלה מה מידת הדמיון בין החרב לבין החלל. האם החרב אכן הופכת למקור טומאה עצמאי כמו הגופה? האם התורה הציבה שני מוקדים של אבי אבות הטומאה - הגופה והחרב? או שמא החרב נטמאת על ידי הגופה ככל חפץ אחר, והיא חריגה רק בכך שבהעברת הטומאה אליה אין ירידה ברמת הטומאה? כיצד יש להבין את ההשוואה בין חרב ובין גופה? מבחינה לשונית סבה שאלה זו על משמעותה של כ"ף הדמיון שבמילה "כחלל": האם חרב היא ממש כגופה, או שמא היא רק מתנהגת כגופה בדיני טומאה?

א. הבדלים בין חרב ובין גופת מת

נפקא מינה אפשרית לשאלה זו היא היתקלות של נזיר בחרב. נזיר אמנם אסור במגע עם כל סוגי הטומאה, אולם לא כל מגע עם טומאה מחייב אותו לגלח את ראשו ולסתור את ימי הנזירות שמנה עד להיטמאותו (ראה נזיר פ"ז משניות ב-ג). ככלל, נזיר מגלח תגלחת הטומאה רק על מגע עם גופת מת. מה דין נזיר שנטמא על ידי חרב? האם מגע כזה מקביל למגע בגופת מת והנזיר יחויב בגילוח? לדעת רבנו תם (הובאו דבריו בתוספות נזיר דף נג ע"ב ובראשונים על אהלות פ"א מ"ב) נזיר מגלח על מגע חרב. אולם מן המשניות בנזיר עולה דווקא רושם הפוך: שנזיר מגלח רק על היטמאות על ידי גופת מת, ולא על היטמאות מכלי מתכת - ולכאורה גם מחרב (עיין נזיר דף נד ע"ב). רבנו תם מפרש את המשניות הללו בכלי מתכות שאינם מוגדרים כחרב- עניין שעוד יידון להלן.

שאלה דומה עולה ביחס להזאת שלישי ושביעי. גם אם נאמר שנזיר חייב לגלח על טומאה מחרב משום שטומאה זו נובעת ממגע עם גופה, עדיין נשאלת השאלה אם הוא (וכל אדם שנטמא מחרב) חייב בהזאה מאפר הפרה האדומה ביום השלישי וביום השביעי כמי שנטמא מן המת עצמו? רמב"ן טוען בפירושו לפרשת חוקת ובחידושיו למסכת בבא בתרא (דף כ) כי רק מי שנטמא מן המת עצמו חייב בהזאת מי חטאת, אך מי שנטמא בחרב אינו חייב בכך, אף על פי שדינה כחלל. נראה שרמב"ן הבין כי חרב נטמאת על ידי המת, אך אינה הופכת להיות בעצמה כגופה מבחינת דיני הטומאה.

ב. אופן העברת הטומאה שהופכת חרב להיות כחלל

שאלה שלישית עולה ביחס לאופן שבו מקבלת החרב דיני חלל. הדעה הקיצונית ביותר בעניין זה היא דעת הר"י מסימפונט (מבעלי התוספות; דעתו מובאת בפירוש הר"ש לאהלות פ"א מ"ב) כי חרב הופכת לאבי אבות הטומאה רק אם שימשה להריגת המת, ואילו מגע עם גופת אדם או עם שאר מטמאים אינו עושה אותה לאבי אבות הטומאה. נראה שהר"י מסימפונט מבין כי החרב הופכת בעצמה לגופה. לו היה דין חרב כחלל כרוך רק בהעברת טומאה ללא היחלשותה, קשה היה להבין את צמצומו לחרב שהרגו בה, ונראה שניתן היה להחילו ביחס לכל חרב שנטמאה על ידי גופה. אך הגבלה זו מובנת היטב אם דין חרב כחלל הוא שמעמד החרב עצמה הוא כשל גופה.

שאלה דומה עולה ממחלוקתם המפורסמת של רבנו תם ורבנו חיים אילו כלים מקבלים מעמד של חלל. התורה נוקטת כדוגמה בחרב, אך רוב הראשונים (למעט הר"י מסימפונט) מבינים כי דין זה מתייחס לכלי מתכות בכלל. על שיטה זו הקשה רבנו חיים (שהיה כוהן) לרבנו תם בתשובה מרגשת ופואטית שכותרתה "איזה בית תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי" (על פי ישעיהו נ"ו, א):אם כל כלי מתכות הרי הם כחלל, באיזה בית מותר כוהן לדור? הלוא ביחס לכל בית שהוא קיים חשש סביר שמסמרים או כלי מתכות אחרים ששימשו לבנייתו האהילו פעם על מת ונטמאו כחלל!

ניתן להשיב כי על אף שאיננו מקבלים את שיטתו הקיצונית של הר"י מסימפונט כי רק חרב ששימשה להריגת אדם מקבלת טומאה כחלל, עדיין דרוש מגע ישיר בין החרב ובין הגופה על מנת שזו תיטמא כחלל. אמנם בדרך כלל ניתן להיטמא גם ללא מגע ישיר עם המטמא, אך הענקת מעמד של אבי אבות הטומאה היא העברת טומאה ברמה גבוהה יותר, שאינה מקלישה את דרגת הטומאה, ועל כן היא מצריכה מגע ישיר; הגדרת חרב כמעין חלל מצריכה מגע ישיר. כוהן אסור, אם כן, להיכנס לבית שיש בו כלים שנטמאו במגע פיזי עם גופת מת - אך לא לבית המכיל כלים שנטמאו רק במגע עקיף עמה. אפשרות זו, שכדי להיות כחלל צריכה חרב (או כלי מתכות בכלל) להיטמא במגע ישיר עם המת, מסתברת במיוחד אם נאמר שהחרב הופכת בעצמה להיות כחלל.

דא עקא, בפירושיו למסכת בבא בתרא (דף כ ע"א ד"ה בחבית) קובע רבנו תם בפירוש כי חרב נחשבת כחלל גם אם נטמאה באוהל. היכן אפוא יגור הכוהן לשיטתו?

מבט מזווית מעניינת על דין חרב כחלל מספקים תוספות בתחילת מסכת בבא קמא. הגמרא שם דנה בתופעה הכללית של אבות ותולדות. במקרים מיוחדים מאפשרת ההלכה הרחבה של איסורי תורה. הרחבות אלו - שתוקפן אף הוא מן התורה - מכונות "תולדות" של האיסור. תולדות אלה שונות במקצת מן האיסור המפורש בתורה ("האב"), אך דומות לו בדברים רבים. הדוגמה המובהקת למערכת כזו היא מערכת איסורי השבת, הכוללת שלושים ותשע קטגוריות מרכזיות של מלאכות, שתחתן מסווגות מלאכות רבות אחרות. שלושים ותשע קטגוריות אלו - שאינן מופיעות בתורה במפורש ונלמדות ממלאכת המשכן - קרויות אבות, וכל המלאכות האחרות קרויות תולדות. הגמרא מזהה את ההייררכיה של רמות הטומאה כמערכת של אבות ותולדות וקובעת כי במערכת זו של אבות ותולדות "תולדותיהן לאו כיוצא בהן" - התולדות אינן כאבות. כוונת הגמרא, כמובן, לשוני הקבוע של תולדות הטומאה מן האבות שעליו עמדנו בראשית השיעור: העברת טומאה מאב לתולדה מלווה תמיד בירידה בדרגת הטומאה. תוספות שם (בבא קמא ב ע"ב) מקשים על קביעה זו מדין חרב כחלל: על פי דין זה קיים מקרה שהתולדה - החרב - מקבלת מעמד דומה לזה של האב; מדוע, אם כן, אין הגמרא מכירה בעובדה כי יש בדיני טומאה גם מצבים ש"תולדותיהן כיוצא בהן"?

בשאלה זו מגדירים תוספות חרב כ"תולדה". כיצד משפיע דבר זה על דיוננו? אם מעמדה המיוחד של חרב נובע מהעברת טומאה מיוחדת, שאינה כרוכה בירידה בדרגת הטומאה, נוכל בקלות להגדירה כתולדה. אולם אם חרב היא אופן מחודש של טומאה, המעניקה לחרב ולכלי מתכות אחרים מעמד הזהה לזה של גופה, ייתכן שלא נוכל לומר כי חרב היא תולדת הטומאה ונצטרך להבין שהיא אב - כגופה עצמה!!! האם ניתן להוכיח מדברי תוספות כי הם ראו בדין חרב כחלל העברת טומאה רגילה?

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)