דיני חנ"נ (חתיכה נעשית נבלה)

נושאים בהלכות כשרות

שיעור מספר 17

חנ"נ (חתיכה נעשית נבלה)

בשיעורים הקודמים ראינו את היסוד של "טעם כעיקר", לפיו כאשר היתר קיבל טעם מאיסור הוא נאסר. מה יקרה כאשר החתיכה שנאסרה תתן טעם בחתיכה חדשה - האם נצטרך לשער שישים כנגד טעם האיסור הבלוע בה, או שנצטרך שישים כנגד כולה? לפי האפשרות הראשונה החתיכה לא אסורה באופן עצמאי, אלא שאסור לאוכלה בגלל האיסור הבלע בה; לעומת זאת, לפי האפשרות השנייה אנו מתייחסים לחתיכה שנאסרה כאילו כולה איסור, ובלשון הגמרא והפוסקים - "חתיכה נעשית נבלה" (חנ"נ).

בשיעור זה נעסוק בהרחבה בדין חנ"נ.

ב. אפשר לסוחטו אסור

טיפת חלב שנפלה על החתיכה, אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה - אסור.

(משנה, חולין קח.).

המשנה עוסקת באיסור בשר בחלב, ובגמרא (שם) מובאת דעתו של רב, הטוען שברגע שהחתיכה הראשונה נאסרה היא מוגדרת כנבלה, ועל כן ברגע שהיא באה במגע עם חתיכות נוספות היא אוסרת את כולן:

אמר רב: כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן[1]...ומאי קסבר - אי קסבר אפשר לסוחטו מותר חתיכה אמאי נעשית נבלה? אלא קסבר אפשר לסוחטו אסור.

הגמרא מבהירה שדין חתיכה נעשית נבלה מושתת על העקרון "אפשר לסוחטו אסור". בביאור הדין של "אפשר לסוחטו אסור" יש מחלוקת מהותית בראשונים, ששופכת אור על הבנת דין חנ"נ:

א. גם אם מצליחים לסחוט לגמרי את כל החלב החוצה, בכל זאת חתיכת הבשר נשארת באיסורה (כפשט הביטוי). כך כתבו הר"ן (חולין, מד: באלפס), והרמב"ן המובא ברשב"א (חולין קח:).

ב. לא ניתן, מציאותית, להוציא את כל החלב החוצה. כך כתבו התוספות (חולין, קיב., ד"ה "תרי"), הרא"ש (חולין, ח', כד) והרשב"א (תורת הבית, בית ד', שער א'). לפי הסבר זה היה ידוע לחז"ל שטעם שנבלע בחתיכה לא יוצא לגמרי, אולם אם יהיה מצב שהבליעה תפלט לגמרי, החתיכה תהיה מותרת.

יש כאן מחלוקת יסודית כיצד לראות חתיכה שיש בתוכה תערובת של בשר וחלב: לפי שיטת הר"ן נוצרה ישות חדשה שבה כל ההיתר הופך לאיסור עצמאי;[2] אך לפי שיטת תוספות ישנן עדיין שתי ישויות (בשר וחלב), והמפגש ביניהם הוא האוסר.

השו"ע (צ"ב, ג) פוסק את דין חנ"נ הלכה למעשה:

כשנאסרה החתיכה מחמת החלב, נעשית כל החתיכה איסור, ואם בשלה עם אחרות צריך ששים לבטל כולה...[3]

חנ"נ נאמר אף באיסורי בשר וחלב מדרבנן, כגון עוף בחלב (ש"ך, פ"ז, ב; ט"ז, שם, ג).

לא ברור מדברי השו"ע אם הוא סבור כתוספות או כר"ן. לשאלה זו כמה וכמה השלכות, ואנו נזכיר שתיים מהן:

א. חנ"נ בשאר האיסורים, מלבד בשר בחלב.

ב. חנ"נ בלח.

המשנה עסקה בחנ"נ בבשר וחלב, והראשונים נחלקו האם דין חנ"נ קיים גם בשאר האיסורים (תוספות, חולין, ק., ד"ה "בשקדם", בשם ר"ת) או לא (רבינו אפרים, תוספות, שם; רשב"א, תורת הבית הארוך, בית ד', שער א; רא"ש, חולין ז', לח; שו"ת הרא"ש, כ', ב).

שיטת ר' אפרים מבוארת בתוספות ובט"ז (צ"ב, ז): בבשר בחלב האיסור הוא בתערובת ביניהם, שהרי כל אחד מהם בנפרד מותר, ורק התערובת אסורה; ולכן התערובת היא איסור עצמאי, ואם היא נתנה טעם בהיתר אחר נצטרך שישים כנגד כולה. אך באשר האיסורים התערובת איננה איסור עצמאי, אלא היא אסורה רק מחמת טעם האיסור הבלוע בה; ולכן אם תערובת זו נתנה טעם בהיתר אחר, נצטרך שישים רק כנגד הטעם הבלוע בה.[4]

תוספות, החולקים על ר' אפרים, סבורים לשיטתם שחנ"נ איננו יצירת ישות חדשה, ולכן חנ"נ קיים גם בשאר האיסורים. לאור זאת, נראה שלשיטת תוספות גם בשאר האיסורים חנ"נ אסור מדאורייתא; אך הדעה המקובלת באחרונים היא שגם לשיטת תוספת מדובר באיסור דרבנן בלבד (ש"ך, צ"ב, יב, בשם האגור ותרומת הדשן; ט"ז, צ"ב, יא, בשם רש"ל).[5]

ד. חנ"נ בלח

חנ"נ בלח הוא איסור לח שנפל להיתר לח[6] ואסר את התערובת, ולאחר מכן התערובת נשפכה לנוזל לח נוסף של היתר. הר"ן (סוף פרק שמיני) מביא את דעת הרמב"ן, שגם בלח אומרים חנ"נ. אולם, הרא"ה (בדק הבית, ט.) והרשב"א (תורת הבית הקצר, בית ד', שער א) סבורים שבדבר לח לא אומרים חנ"נ. נראה שהם נחלקו לשיטתם בהבנת דין חנ"נ:

הרשב"א (תורת הבית הקצר, בית ד', שער א, ז:; מובא בב"י) כותב שחנ"נ נאמר רק ביבש, בו האיסור לא נפלט לגמרי, אולם בנוזל "הכל נבלל ונתערב האיסור בין כל ההיתר". כיוון שלשיטתו "אפשר לסחטו אסור" (שבו תלוי חנ"נ, כאמור) הוא דין מציאותי, במקרה בו "אפשר לסחטו" לא יהיה חנ"נ, ועל כן בלח דין חנ"נ לא קיים[7].

מאידך, הרמב"ן שטוען שדין חנ"נ קיים גם בלח כנראה סבור כשיטת הר"ן, שבחנ"נ ישנה קביעה מהותית שנוצרה ישות חדשה של איסור, ולכן גם אם מציאותית כל האיסור יצא, התערובת עדיין תהיה אסורה.

ה. הפסיקה להלכה

לגבי חנ"נ בלח, הרמ"א (צ"ב, ד), הש"ך (שם, טו; צ"ח, לד) והפרי מגדים (ק"ו, א) פסקו שדין חנ"נ קיים גם בלח בלח.

לגבי חנ"נ בשאר האיסורים, השו"ע פסק כדעת ר' אפרים ורוב הראשונים שדין חנ"נ לא קיים בשאר האיסורים (צ"ב, ד; צ"ט, ג')[8]; הרמ"א פסק כדעת התוספות שדין חנ"נ קיים גם בשאר איסורים (צ"ב, ד; צ"ט, ג; בק"ג, ז), אך ניתן לדעתו להקל בשאר האיסורים בלח בהפסד מרובה (צ"ב, ד')[9], או בשאר האיסורים בלח בספק איסור[10] (תורת חטאת, ל"ח, ב). הש"ך (צ"ב, יא) והט"ז (צ"ב, יב) מדגישים שגם לדעת הרמ"א בשאר האיסורים מדובר באיסור דרבנן.[11]

ו. מצבים שבהם לא אומרים חנ"נ

ישנם כמה מצבים הם דין חנ"נ לא קיים:

א. חנ"נ יבש ביבש. הרמ"א (צ"ב, ד) כותב שדין חנ"נ לא קיים ביבש ביבש, והט"ז (שם, טז) מנמק זאת בכך שבמקרה זה אין בישול. הש"ך (שם, טז) מדייק ברמ"א שגם בבשר בחלב דין חנ"נ לא קיים ביבש ביבש.

ב. חצי חתיכה. הש"ך (צ"ו, ט) והט"ז (שם, ו) פסקו שדין חנ"נ לא קיים בחצי חתיכה, דהיינו דין חנ"נ לא קיים בחתיכה שלמה שרק חלק ממנה נאסר. למשל, אם צנון נחתך בסכין של איסור (ובכך נאסר 'כדי נטילה'), ולאחר מכן בישלוהו בקדירה, די לחשב אם כדי נטילה בטל בקדירה, ואין צורך לחשב כנגד כל הצנון[12]. דין זה מסתדר יותר עם שיטת הר"ן, שמשמעות חנ"נ היא הפיכת החתיכה לישות חדשה, מה שלא קיים כאשר מדובר רק בחצייה.

ג. חנ"נ בהיתר. הרמ"א (צ"ד, ו) כותב שלא אומרים חנ"נ בהיתר, כי לא ניתן לומר חתיכה נעשית נבלה לגבי היתר. למשל, בצלים שבלעו חלב ובישלו אותם עם בשר - משערים רק כנגד החלב הבלוע בהם (רמ"א, שם), כיוון שדין חנ"נ לא קיים בהיתר. לדעת הש"ך (צ"ד, כג) והט"ז (צ"ו, ה) אנו פוסקים לא רק שדין חנ"נ לא קיים בהיתר, אלא שגם החתיכה עצמה מותרת. נראה שדבריהם מתאים לשיטת הר"ן בנוגע ל"אפשר לסוחטו אסור", הסבור שגם אם טעם האיסור יוצא מן החתיכה היא עדיין אסורה כי נוצר איסור חדש, ובמקרה של היתר (למשל חלב שנבלע בבצלים) לא ניתן לומר כך; אך לדעת הרשב"א ותוספות בהבנת "אפשר לסוחטו אסור" חוששים תמיד שלא ניתן להוציא את הבלוע מתוך החתיכה, ולפי זה יש להחמיר בנוגע לחתיכה עצמה.

ז. חנ"נ בבלוע ובכלים

בגמרא יש התייחסות מפורשת לחנ"נ באוכלים, ואין התייחסות ישירה לחנ"נ בבלוע או לחנ"נ בכלים. חנ"נ בבלוע וחנ"נ בכלים הם שתי סוגיות נפרדות - האם דין חנ"נ קיים באוכל הבלוע בכלי והם דין חנ"נ קיים גם לגבי כלים - אולם מבחינה מציאותית הם מתרחשים בדרך כלל באותו מקרה. למשל, כף חדשה שנפחה 60 סמ"ק שערבבו בה בשר בנפח 20 סמ"ק ובעודה בת יומה ערבבו בה חלב בנפח 20 סמ"ק, כך שהיא נטרפה, ולאחר מכן השתמשו בה שוב לערבוב מאכל בשרי. אם האיסור בכף בטל בשישים המאכל מותר, אך השאלה היא כנגד מה לחשב, וניתן להעלות שלוש אפשרויות:

א. דין חנ"נ לא קיים בבלוע. דין חנ"נ קיים רק באוכל: כאשר החלב עורבב בכף הבשרית הוא נטרף ונבלע בחזרה כאיסור בכפית, ולכן האיסור שקיים בכפית הוא כנפח החלב, וצריך לשער כנגד נפח החלב בלבד (20 סמ"ק). כך סובר הרמב"ן (חולין, צז:, ד"ה "אפשר שנאמר"). ניתן להסביר דעה זו בכך שבלוע איננו דבר חשוב ואין בו ממשות שניתן להחיל עליה שם של חתיכה, או בכך שכל עוד האיסור בלוע בכלי, אין לו שם של אוכל, ורק כאשר הבליעה יוצאת מן הסיר היא הופכת לאוכל, ויכולה להיאסר.[13]

ב. דין חנ"נ קיים בבלוע. דין חנ"נ קיים גם באוכל הבלוע בכלי, ולכן צריך לשער שישים כנגד כל האוכל הבלוע בכלי (40 סמ"ק). כך סובר הרשב"א (חולין, צז:, ד"ה "מיהא היכא") באופן עקרוני, אלא שלמעשה הוא מורה לשער כנגד כל הכף כיוון שאנו לא יודעים לשער את הכמות שנבלעה.

ג. דין חנ"נ קיים בכלים. דין חנ"נ קיים גם לגבי הכלי, ולכן צריך לשער נגד כל הכפית (60 סמ"ק). בפשטות זהו שלב נוסף על גבי חנ"נ בבלוע, דהיינו בנוסף לכך שדין חנ"נ קיים בבלוע, גם הכלי עצמו נחשב כנבלה; ולכן גם בכלי חדש שבלע כמות קטנה של איסור, נצטרך לחשב כנגד כל הכלי. נראה שהיראים (מ"ח; הובא גם במרדכי, חולין, תרע"ט, ובפוסקים דעה מצוטטת כדעת המרדכי) סובר שבכלי חרס קיים דין חנ"נ - הוא מסביר שבכלי עץ, בהם ניתן להוציא את האיסור הבלוע (על יד הגעלה) לא קיים דין חנ"נ; ומכך משמע שבכלי חרס, בהם לא ניתן להוציא את האיסור (שהרי אין בהם הגעלה), קיים דין חנ"נ, וכך נראה שהבינו הרמ"א (תורת חטאת, ה', א; שו"ע, צ"ח, ה) והט"ז (צ"ח, ח) בדבריו.[14] אולם, הש"ך (צ"ח, כא), הב"ח (צ"ח) והגר"א (צ"ח, כו) ביארו אחרת את המרדכי, והסיקו שדעתו היא דעת ביניים בין הרמב"ן לבין רשב"א, לפיה דין חנ"נ קיים בבלוע בכלי חרס בלבד (אך דין חנ"נ לא קיים בכלים, או בבלוע בכלים שניתן להגעיל).

השו"ע (צ"ח, ה) מביא את דעת הרשב"א (דין חנ"נ קיים בבלוע) בסתם ואת הרמב"ן כ"יש אומרים", ועל פי כללי הפסיקה המקובלים הוא סובר כרשב"א. כך פסק גם הרמ"א (שם) במפורש, אך הוא הוסיף את דברי המרדכי, וסיים ש"טוב לחוש לחומרא". על פי הט"ז הכוונה שיש לחשוש לשיטה שדין חנ"נ קיים בכלים (וכך פשט הרמ"א), אך באחרונים מקובל להחמיר רק לדעת הב"ח הש"ך והגר"א, לפיה דין חנ"נ קיים בבלוע רק בכלי חרס, אך דין חנ"נ לא קיים בכלים או בבלוע בכלים שניתן להגעיל. הש"ך (צ"ח, יח) מוסיף שניתן להסתמך על שיטת הרמב"ן, שדין חנ"נ לא קיים בבלוע בכלל, במקרה של הפסד בשאר האיסורים, ובבשר בחלב דווקא בהפסד מרובה.

ח. השלכות מעשיות

לדין חנ"נ הרבה השלכות, ונזכיר כעת שניים מהם בהיותם מעשיות, וגם יסייעו לנו לחדד יותר את הבנת הדין.

טיפה שנפלה על קדירה

מה דין טיפה של חלב שנפלה על קדירה בשרית הנמצאת על האש? מצאנו בראשונים ארבע שיטות בכך:

א. דעת הראב"ן (רע"ב), שצריך לחשב רק כנגד הטיפה, כיוון שדין חנ"נ לא קיים בבלוע.

ב. דעת סמ"ג (לאוין, קמ"א), הסובר שיש לחשב כנגד כל הקדירה, שכן דין חנ"נ קיים בכלים.

ג. דעת מהר"ם, שצריך שיהיה בתבשיל 60 בריבוע (3600) כנגד הטיפה. ההסבר לכך הוא שלא ידוע לאן הטיפה התפשטה, ואם היא התפשטה מעט, בשיעור של פחות משישים כך שהיא עצמה לא התבטלה, הרי שכל החלק הזה הופך לנבלה, ולכן צריך שישים כנגדו כדי לבטלו.

ד. דעת סמ"ק (רי"ג), לפיה יש לחלק בין מצב בו הטיפה נפלה כנגד מקום ריק בסיר, לבין מצב בו הטיפה נפלה כנגד מקום בו יש בסיר תבשיל. אם הטיפה נפלה כנגד מקום ריק הסיר נאסר וצריך להכשירו. לגבי האוכל - מעיקר הדין אם יש בו פי שישים מן הטיפה הוא מותר, אך מנהג העולם הוא לאסור גם את האוכל, מחשש שטיפת החלב התפשטה קצת ואסרה מדין חנ"נ את המקומות שאליהם התפשטה, ולאחר מכן התבשיל עלה ונגע במקום התפשטות הטיפה. אם הטיפה נפלה כנגד מקום בו יש תבשיל בסיר, התבשיל מותר אם יש בו פי שישים מן הטיפה, אך הסיר טעון הכשרה.[15] במקרה זה, יש להוציא מיד את התבשיל מהצד השני, ובבת אחת.[16]

השו"ע פסק כסמ"ק (צ"ב, ה), וכך אכן נוהגים ספרדים. האשכנזים נוהגים להקל במקרה שהטיפה נפלה נגד מקום ריק, ולסמוך על עיקר הדין, לאור דברי הש"ך (צ"ב, כד) שדחה את המנהג. גם ערוך השולחן (צ"ב, מג) כותב שהמנהג להחמיר המופיע בשו"ע לא התפשט, והמנהג פשוט בכל תפוצות ישראל להסתפק בשישים כנגד הטיפה, אפילו שהטיפה נפלה נגד מקום ריק. לשיטה זו יש להוציא את התבשיל רק אחרי שהקדירה תצטנן (ובשעת הדחק להוציא בצד השני).

יש מצבים בהם נוכל להתיר את התבשיל גם לדעת השו"ע, כיוון שהמנהג לאסור נובע מחשש שמא התבשיל יעלה וייאסר בשישים כנגד מקום ההתפשטות:

א. כאשר הטיפה נפלה על קדירה חדשה או שאינה בת יומה. במקרה זה הטיפה לא מתפשטת כי דין חנ"נ לא קיים בכלים (רמ"א, צ"ב, ה; ש"ך, צ"ב, כה).

ב. כאשר התבשיל הוא פי 3600 (60 כפול 60) מן הטיפה. במקרה זה, אפילו אם הטיפה התפשטה והתבשיל עלה לאחר מכן למקום ההתפשטות (החשש המופיע בסמ"ק) הוא לא ייאסר, כי יש בתבשיל שישים כנגד ההתפשטות (ש"ך, צ"ב, כה).

ג. בשעת הדחק. בשעת הדחק ניתן לסמוך על הרמב"ן, הסבור שדין חנ"נ לא קיים בבלוע, או שלא לחשוש שמא התבשיל עלה למקום התפשטות הטיפה. דוגמאות לשעת הדחק הן ערב שבת (שו"ע, שם), צורך אורחים (ש"ך, צ"ב, כט; ט"ז, צ"ב, כב), והפסד מרובה לעני (שם).

בכל המקרים הללו עדיף לנגב מיד את הטיפה, כדי שלא תוסיף להתבשל (כדי להמעיט בבישול בשר בחלב ובביטול איסור לכתחילה; דרכי תשובה, צ"ב, קי).

בכל המצבים שצוינו לעיל יש צורך בהכשרת הקדירה. אולם, כאשר הטיפה נפלה כנגד התבשיל[17], יש מקום להקל כאשר מדובר בטיפה מועטת (חכמת אדם, מ"ה, ג[18]) ובשעת הדחק (דרכי תשובה, צ"ב, קג) ויש שאפילו התירו אחרי מעת לעת ללא הגעלה (שו"ת דברי מלכיאל, ג', נז; הובא במטה השולחן, צ"ב, לד), ובפרט כאשר אי אפשר להגעיל את הסיר. (אך אם הטיפה נפלה נגד מקום ריק בסיר אי אפשר להקל, שהרי יש חשש שהטיפה התפשטה עד שישים, ואין זה איסור מועט).

דין זה, של טיפה שנפלה על קדירה, גורם לנו להבין את חשיבות זהירות בטיגון מאכל בשרי כאשר סיר חלבי מונח על הכיריים.

טיפה שנפלה על מכסה של סיר

הרמ"א (צ"ב, ז) כותב שאם טיפה נפלה על מכסה של סיר רותח, הדבר נחשב כאילו היא נפלה בתוך התבשיל, ולכן היא בטילה בשישים. (וכמו שראינו לעיל, יהיה צורך להכשיר את המכסה). הט"ז (שם, כח) חולק על כך; לדעתו, ייתכן שבדיוק כשנפלה הטיפה לא היו אדים, ולכן קיים במכסה דין חנ"נ, וצריך לשער בשישים כנגדו. הפרי חדש (צ"ב, כ"ג) הסביר את דעת הרמ"א שרואים את הקדירה כחלק מהתבשיל, ולכן ניתן להקל לדעתו בטיפה שנפלה על המכסה, ולמעשה מקובל להקל כדעתו.

כאשר הסיר לא רותח ואינו על האש ניתן להקל ביחס לסיר ולתבשיל שהרי אין אדים שיחברו בין המכסה לסיר, אך את המכסה צריך להכשיר.