דילוג לתוכן העיקרי

מנחות | דף מז | חמץ ומצה

 

אחד העניינים המייחדים את קורבן שתי הלחם הוא היותו חמץ. בפרשת "ויקרא" מצוה התורה:

"כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה': קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ".


כלומר, ישנו איסור גורף על הקרבת חמץ על המזבח, ואולם ישנו חריג אחד: קורבן ראשית. רש"י על אתר מבאר, על פי חז"ל, שאותו קורבן ראשית הוא קורבן שתי הלחם שבחג השבועות, הקרב מן החמץ.

אך לאמיתו של דבר, מצאנו קורבן נוסף הקרב מן החמץ, והוא - קורבן תודה. קורבן תודה מהווה זן מסויים של שלמים, אלא שהוא מתייחד בכך שבנוסף על השלמים יש להביא גם לחם. כך נאמר בפרשת "צו":

"אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן: עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו".


הדימיון בין קורבן התודה ובין קורבן שתי הלחם ברור: בשני המקרים מדובר על חלות חמץ הקרבות יחד עם זבח שלמים. ואכן, הסוגיות העוסקות בשתי הלחם פונות כל העת לבירור ולליבון שאלות שונות על רקע ההשוואה לקורבן התודה: את השאלה האם שחיטה יוצרת זיקה בין הכבשים והלחם בוחנת הגמרא (מו.) גם לגבי תודה; בדין שחיטת כבשי עצרת שלא לשמם דנה הגמרא (מז:) גם בשחיטת תודה שלא לשמה; וכאשר דנה הגמרא (מח.) במי שהביא ארבע חלות במקום שתיים, היא מביאה הוכחה ממי ששחט תודה על שמונים חלות במקום על ארבעים חלות.

במקביל, עומדת הגמרא גם על ההבחנה בין התודה וכבשי העצרת: התודה איננה זקוקה לתנופה, ואילו בכבשי עצרת ובשתי הלחם התנופה מהווה עניין מרכזי (כפי שהסברנו בעיון הקודם). כמו כן, שתי הלחם מהווים קורבן מנחה, בעוד שהחלות המתלוות לתודה אינן מוגדרת קורבן מנחה עצמאי.

הרמב"ן בפירושו לתורה (פרשת אמור) עסק במשמעות הייחודית של הקרבת קורבן חמץ. הרמב"ן נדרש להסביר מדוע בדרך כלל אין להקריב חמץ על המזבח, וכותב:

"ובעבור שהקרבנות לרצון לשם הנכבד, לא יובאו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעים".


לדעת הרמב"ן, יצירת החמץ מבליטה את מעשה האדם: הוא מטיל שאור לעיסה, ומתפיח אותה למימדים רחבים יותר מן המימדים הטבעיים לה. הקרבה לרצון ה' היא רק הקרבה שיש בה מימד טבעי יותר, של עיסת מצה שאיננה תופחת.

מדוע, אם כן, מקריבים בחג השבועות לחם חמץ? בתשובה לשאלה זו מצביע הרמב"ן על הדימיון שבין שתי הלחם וקורבן התודה:

"צוה הכתוב שתהיינה חמץ, לפי שהם תודה לה' כי חקות קציר שמר לנו, וקרבן התודה יבוא על לחם חמץ".


קורבן שתי הלחם מבטא את שפע היבול החקלאי. כדי להודות לקדוש ברוך הוא על שפע היבול, מקריבים קורבן תודה. הרמב"ן מוסיף:

"והנה בחג השבועות שהוא יום מתן תורה יביא הקרבן בדין תודה, כי הוא יום העצרת, והמשכיל יבין. וזה סוד מה שאמרו רבותינו "כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל לעולם וכו' "; כי בו מצה וחמץ, כענין בעולם הבא".


הרמב"ן רומז לסודות עמוקים, וייתכן שיש לבארם על דרך החסידות. כאמור לעיל, הרמב"ן סבור שהחמץ מבטא את מרכזיות מעשה האדם. אדם המתרכז יתר על המידה במעשיו ובהצלחותיו, עלול ליפול חלילה בגאווה. ואכן, בעלי החסידות ראו בחמץ את סמל מידת הגאווה, האסורה בבל יראה ובבל ימצא.

בכל השנה כולה, ובימי הפסח שעברו עלינו לטובה, אנו נלחמים מלחמת חורמה בחמץ, ומבקשים להקריב לרצון ה' קורבנות שכולם מצה. תפקידו של האדם הוא להמעיט בערך מעשיו, ולהתבטל לקדוש ברוך. ואולם, יום אחד בשנה מאפשר לחרוג ממסגרת זו: יום מתן תורה. הרי כל עניינן של מצוות התורה הוא לפעול בתוככי העולם החומרי והגשמי, ולקיים בו את רצון ה'. ישנן מצוות שאותן מקיימים באכילה, בשתייה ואפילו בשינה. התורה שניתנה בסיני מחברת את העולמות העליונים עם העולם הגשמי והחומרי על ידי קיום המצוות. התורה קובעת כי אין לבטל את מעשה האדם, אלא לקדשו ולטהרו כך שיהיה בו משום קיום רצון ה' והמלכתו בעולם.

ובכן, ביום מתן תורה חשוב שיכיר אדם בערך מעשיו, אך לא מתוך גאוה, חס ושלום, אלא מתוך שמחה עצומה על כך שהוא מקיים את רצון ה', ומחבר עליונים ותחתונים. בגמרא בפסחים (דף ס"ח עמוד ב') נאמר, שיש לחלק כל חג מן החג: חציו לה' וחציו "לכם", דהיינו להנאת האדם ולעונג יום טוב. עם זאת, הגמרא שם מוסיפה שלגבי העצרת, מודים כולי עלמא שכולו לכם, משום שזהו יום שניתנה בו תורה. לכאורה, הדברים מהופכים: אם מדובר על יום שבו ניתנה תורה, ראוי להקדיש את כולו לה', ומדוע דווקא לגביו נאמר שכולו לכם?! התשובה נעוצה באמור לעיל: סגולתה של התורה בחיבור שבין כולו לה' וכולו לכם, וביכולת להבין שגם פעילות ארצית וחומרית בעולם הגשמי, עשויה להגשים את רצון ה'.

הרמב"ן מצטט את דברי חז"ל הקובעים שכל הקורבנות יתבטלו לעתיד לבוא, למעט קורבן תודה. העולם המתוקן שלעתיד לבוא הוא עולם שבו החיבור שבין חמץ ומצה - בין מעשי האדם ובין שכינת ה' - יהיה טבעי, ברור וחד משמעי. לעתיד לבוא, כל יום ויום יהיה כיום מתן תורה, אשר בו מבין האדם כיצד הוא מקדש שם שמיים ומרבה קדושה בעולם בכל פעולה ובכל מעשה.

אנו מסיימים היום את חג הפסח, ומתחילים את דרכנו לקראת חג השבועות. מי יתן ונזכה לטהר עצמנו מאיסורי חמץ למיניהם, ומתוך כך להגיע לחג מתן תורה אשר בו תינתן לנו הזכות להודות לקדוש ברוך הוא, ולאכול חמץ ומצה גם יחד, מעין עולם הבא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)