שבת | דף עה | חישוב תקופות ומזלות

אגב מימרה העוסקת בהלכות שבת, נאמר בגמרא בדף עה עמוד א:

"והיודע לחשב תקופות ומזלות ואינו חושב - אסור לספר הימנו".
הגמרא מבקשת לגנות את זה שאיננו עוסק בתקופות ובמזלות, דהיינו במדע האסטרולוגיה, ועל כן אוסרת על קשר ושיח עימו.

להלן מביאה הגמרא שתי מימרות נוספות בהקשר זה:

"אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב - עליו הכתוב אומר "ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו".
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות? שנאמר: "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" - איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים, הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות".

המימרא הראשונה מתמקדת בעצם ההתפעלות וההתבוננות במעשה הקב"ה. המימרא השנייה רואה בכך גם ערך פולמוסי: חכמי אומות העולם מרבים אף הם לעסוק באסטרולוגיה, וחובה מוטלת על המוכשרים בכך להוכיח לכל כי גם לבני ישראל ישנה הבנה של ממש בתחומים מורכבים אלה.

הריטב"א בחידושיו כאן פירש, שלא מצוה יש כאן, אלא היתר. כידוע, רבים מחכמי יון הקלאסית עסקו באסטרולוגיה, והחידוש שבסוגייתינו הוא, שמותר גם לשלומי אמוני ישראל לעסוק בכך, ואין בזה משום לימוד של חכמה יונית.

לעומת הריטב"א, נטה השפת אמת לפרש באופן מילולי פשוט יותר את הביוי "מצוה לחשב", ועל כן העלה ספק מעניין:

"... לכאורה דוקא אם הוא פנוי מתלמוד תורה דאם לא כן תלמוד תורה עדיף. וכן משמע במדרש רבה פרשת נצבים בפסוק לא בשמים הוא: 'אין התורה מצויה באסטרלוגין שאומנתן בשמים ... לא הייתי מביט אלא בשעה שהייתי פנוי מן התורה'.
ואולי יש לומר, כיון דמצוה הוא צריך לבטל מלימודו כמו בכל המצות".

בראשית דבריו נוטה השפת אמת להניח כי עם כל החשיבות שבחכמת האסטרולוגיה, אין לראות בה עילה לביטול תורה. אך הוא מסיים בכך, שייתכן שמצוה יש בדבר, העשויה להצדיק ביטול תורה.

האם הערכים שהזכירה הגמרא, דהיינו ההתפעלות מנפלאות הבריאה והפולמוס כנגד חכמי האומות, מהווים מצוה של ממש, ומצדיקים את הבנתו השנייה של השפת אמת המאפשרת לבטל תורה למטרה זו? ייתכן ותשובה לכך מצויה בהתייחסותם ההלכתית של הראשונים להוראה שבסוגייתינו.

הרמב"ם (בהקדמתו לספר המצוות, השורש הראשון), קבע שאמנם "מצוה" יש כאן, אך לא מצוה מדאורייתא, אלא מצוה מדברי חכמים. הרמב"ם משיג בכך על כמה ממוני המצוות, שמנו את חישוב התקופות כמצוה גמורה. כך, למשל, כתב בספר היראים (סימן רס):

"צוה הקדוש ברוך הוא את ישראל שיחשבו תקופת חמה ומולדות הלבנה דכתיב בפ' ואתחנן ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים".

היראים ממשיך ומצטט את דברי הגמרא בסוגייתינו, אך לא מסביר את פשר המצוה. ר' משה מקוצי, בעל ספר מצוות גדול, מעתיק את דברי היראים, ומוסיף (סמ"ג סימן מז):

"כי על ידי חישוב התקופות ומולדות יודע מתי יצטרך לעבר החדש ולעבר השנה".

הסמ"ג מצא את הדרך "להכשיר" את העיסוק באסטרולוגיה: לדעתו, אין מדובר על לימוד חכמה גרידא, אלא על צורך תורני מובהק, המסייע לקידוש החודש ולעיבור שנה. הקידוש והעיבור הם מצות עשה מדאורייתא לכולי עלמא (ראה רמב"ם הלכות קידוש החודש, פרק א הלכה ז; ובהגהות מיימוניות שם), ועל כן ניתן להגדיר את לימוד האסטרולוגיה כצורך מצוה (הבנה דומה משתמעת מהשגת הרמב"ן לדברי הרמב"ם הנ"ל בהקדמה לספר המצוות). על פי השקפה זו, ברור שמותר גם לבטל תורה כדי לעסוק בחכמות אלה.

המהרש"א בסוגייתינו (בחידושי אגדות) שלל את פירוש הסמ"ג, וקבע שהעיסוק בתקופות ובמזלות הוא לשם ידיעת האסטרולוגיה והכרת העולם, וללא כל קשר לקידוש החודש או לעיבור השנה. המהרש"א איננו מתייחס לספקו של השפת אמת, אך כפי שהוסבר, כאן מצויה השאלה הנכבדת: האם יותר לאדם לבטל מתורתו "רק" כדי להתחכם בחכמת האומות וכדי להתפעל ממעשה ידי ה', ואף כאשר אין בדבר צורך תורני או לימודי מובהק.

אין ספק, שבדיון זה גלומה גם שאלה השקפתית נכבדת. בשו"ת משנה הלכות (חלק טו סימן עד) נשאל הרב מנשה קליין זצ"ל האם יש לברך ברכת "שחלק מחכמתו" על יהודי שאמנם איננו תלמיד חכם, אך בקיא גדול בחכמות כלליות. הרב קליין משיב בתקיפות ובנחרצות, שאין לברך בשום פנים ואופן. כאשר מדובר על נכרים תיקנו חז"ל לברך את ברכת "שחלק מחכמתו לבשר ודם". אך כאשר מדובר על יהודי, החכמה התקיפה היחידה היא חכמת התורה, וכל יהודי שרכש חכמה אחרת, אינו אלא עם הארץ אשר מותר "לקורעו כדג" כלשון חז"ל. בתוך דבריו מתייחס הרב קליין גם לסוגייתינו, ומדגיש את דברי הסמ"ג הנ"ל: העיסוק בתקופות ובמזלות הוא אך ורק כסיוע ללימוד התורה. לימוד "חכמה לשמה" אינו בא בחשבון, לדעתו.

דומני, שעל פי הדברים שלמעלה, ועל פי קריאה פשוטה יותר של סוגייתינו, אין הכרח במסקנה זו, ובהחלט ייתכן שכאשר מטרתו של אדם היא לקנות חכמה ולהביט במעשה ה', קדוש יאמר לו, ואף מצוה יש בדבר.