חיוב נשים בפסח שני

 

 

בשיעור הקודם התחלנו לעסוק בדיני פסח שני, ודנּו בעובדה שפסח שני מיוחד משאר המצוות בכך שהקב"ה איפשר מועד נוסף להבאת קרבן פסח. במהלך השיעור הזכרנו מספר הבדלים שבין פסח ראשון ושני, והבדלנו בין רמת החיוב הציבורית שבפסח ראשון והחיוב האישי של היחיד בפסח שני. בשיעור זה נרחיב את הדיון בדין נשים בפסח שני ובהשלכות ההלכתיות והמחשבתיות הנובעות מכך.

 

בשני רשות

"גופא: אשה, בראשון - שוחטין עליה בפני עצמה, ובשני - עושין אותה טפילה לאחרים, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: אשה - בשני שוחטין עליה בפני עצמה, ואין צריך לומר בראשון. רבי שמעון אומר: אשה, בראשון - עושין אותה טפילה לאחרים, בשני - אין שוחטין עליה כל עיקר... כמאן אזלא הא דאמר רבי אלעזר: אשה בראשון חובה, ובשני רשות, ודוחה את השבת. אי רשות, אמאי דוחה את השבת? - אלא אימא: בשני רשות, ובראשון חובה, ודוחה את השבת. כמאן כרבי יהודה" (צא:).

בגמרא מובאת מחלוקת משולשת בין התנאים בנוגע לחיוב נשים בפסח ראשון ושני. לגבי פסח שני, דעת רבי יהודה היא שאישה יכולה לשחוט פסח שני כטפילה בלבד - כלומר, לא כמקריב יחידי (ההשלכה לכך הינה שלא ישחטו קרבן כזה בשבת, היות ורק קרבן שהוא חובה דוחה את השבת ובימות החול יכולה להקריב בתורת רשות). טעם הדבר מובא בהמשך הגמרא והוא כי חיוב נשים בפסח שני הוא בתורת רשות בלבד, בניגוד לפסח ראשון או גברים שלא הקריבו פסח ראשון שחייבים בפסח שני.

דעת רבי יוסי היא שדין אישה בפסח שני כפסח ראשון בתורת חובה, ואילו לדעת רבי שמעון בפסח ראשון נשים רשאיות להצטרף לקרבן פסח, אך בפסח שני אין זה אפילו בתורת רשות.

כדברי רבי יהודה פוסק הרמב"ם בהלכות קרבן פסח:

"נשים שנדחו לשני, בין מפני האונס והשגגה, בין מפני הטומאה ודרך רחוקה, הרי פסח שני להם רשות, רצו שוחטין רצו אין שוחטין, לפיכך אין שוחטין עליהן בפני עצמן בשבת בפסח שני, אבל אם היתה האשה אחת מבני חבורה מותר, ואי זו היא דרך רחוקה חמשה עשר מיל חוץ לחומת ירושלים"              (פ"ה, הלכה ח).

בעקבות הלכה זו נוצרת מציאות מורכבת, בה אישה שלא הקריבה קרבן פסח חייבת כרת, אך לא מוטלת עליה חובת הקרבת קרבן בפסח שני. הדבר תלוי ברצון האישה למרות שהעונש החמור של כרת מוטל עליה.

האם יתכן נתק כעין זה בחיובים בין פסח ראשון ושני? לכאורה, הסברה הפשוטה אומרת שמי שחייב בראשון חייב גם בשני! כך לשון השואל לר' אברהם בן הרמב"ם בשו"ת מעשה ניסים:

"שאלה כבר עשה ז"ל פסח שני מצוה בפני עצמו, וסמך בזה על סברת רבי, כי פסח שני רגל בפני עצמו ולא תשלומין דראשון הוא, ולפי הסברה הזאת ראוי כי יתחייבו בפסח שני כל המחויב בפסח ראשון מן מצות עשה ומן מצות ל"ת..."           (סימן ז).

בשיעור הקודם עסקנו בקשר שבין שני הפסחים ובשאלה האם פסח שני הוא תשלומין של הראשון או מצווה נפרדת עם מחייבים שונים. בהקשר של חיוב נשים יש לבחון שתי שאלות נוספות- האם יש נשים יוצאות מהכלל שכן חייבות בפסח שני, והאם מוטלת על האישה רמת חיוב מסוימת למרות שעבורה מדובר על רשות?

רמת החיוב של האישה

לכאורה, ניתן היה להבין שאין לאישה כל חיוב להביא פסח שני במידה ולא הקריבה את הראשון, אלא מדובר על רשות ותלוי ברצונה. ברם, המציאות שתיארנו, בה האישה חייבת עונש כה חמור של כרת על ביטול פסח רשון, מעלה את השאלה האם יש חיוב להיפטר מהעונש. לכאורה גם עונש כרת הרי הוא פיקוח נפש ויש חובה להינצל ממנו.

דיון מעין זה, מצאנו לגבי השאלה האם מוטל על האדם חיוב למנוע מצב שהוא יעבור על איסור בעקבות מעשה שנעשה בעבר. הגמרא במסכת שבת (ד.) דנה האם מותר לאדם לרדות את הפת שהכניס בשבת לתנור, על מנת להיפטר ולמנוע מצב שיעבור על איסור תורה. במקרה זה חכמים התירו לאדם לרדות את הפת כדי לא לעבור על איסור, אך אין מדובר על חובה.

החזון איש התייחס למקרה אחר בו אדם הפריש תרומה מן הרע על היפה וכותב:

"נראה דהמקדים מאוחרת באיסור מצוה לאיתשלי..."

                                                      (דמאי ד', כא).

כוונת הדברים היא - שאם הקדים את המאוחר מצווה על האדם לישאל על מה שהפריש כך שהמעשה יתבטל ולא יעבור על האיסור. יש לשים לב כי החזון איש מדבר על לשון מצווה ולא רק על רשות^[1]. אך יתכן ויש לחלק בין פעולות ששומטות את הקרקע מתחת לפעולת האיסור (כמו להישאל על נדרים או הורדת הסיר מהאש), ובין להיפטר מעונש כרת בפסח שני ששם המעשה אינו יכול לחזור אלא ניתן למנוע את העונש על ידי מעשה חיובי אחר.

יתכן, שנשים אמנם אינן חייבות להקריב פסח שני, אך עדיין יש עליהם חיוב בתורת תשלומין הנובע מפסח ראשון. בשיעור שעבר הדגשנו שפסח שני אינו רק תשלומין אלא מצווה בפני עצמה, אך יתכן שלגבי נשים פן זה של תשלומין עדיין קיים. כפי שישנה חובה להתפלל תפילת תשלומין אם האדם שכח ולא התפלל, כך גם כאן יש המשכיות של חיוב נשים מפסח ראשון בתורת תשלומין בפסח שני.

 

בדרך זו מבין הרב פערלא בביאורו על ספר המצוות לרס"ג:

"...דאפשר לומר דלא קאמר ר"י דנשים בשני רשות אלא בשני מצד עצמו. שלא חייבן הכתוב בו כבראשון. אבל ודאי שפיר משכחת לה גם אצלן חיובא בשני מצד חיובן בראשון. ונראה שכן מוכרח מדברי הרמב"ם ז"ל גופיה כתב (פ"ה מהלכות ק"פ ה"ח) וז"ל נשים שנדחו לפסח שני בין מפני האונס והשגגה בין מפני הטומאה ודרך רחוקה. הרי פסח שני להם רשות. רצו שוחטין רצו אין שוחטין. לפיכך אין שוחטין עליהן בפני עצמן בשבת בפסח שני וכו' עכ"ל"  (מנין ע"א העונשין עונש ב).

יתכן וניתן לדייק כהבנה זו גם בסיום תשובת ר' אברהם בן הרמב"ם בשו"ת מעשה נסים:

"ואת אשר אמרת וזאת הסברא לא תתכן אלא אם היה ר' סובר אם הקריב בראשון חייב להקריב בשני היא טעות גדולה ומגונה, כי עיקר החיוב בראשון הוא מדובק בטהורים ועיקרו בשני מדובק בטמאים, ואיך יצויר עם זה לאמר כזה. ועצמות המנין בפסח שני הוא לחייב המצוה הזאת על מי שנעבר עליו פסח ראשון. ואם כן כבר נתבאר זה איך שב המנין אל ההקדמות, ובענין מה שיספיק - לרום המעלה – אמתתו".

ר' אברהם בן הרמב"ם כותב שההשלכה לכך שמונים את פסח שני כמצווה בפני עצמה הוא לחייב את האדם במצווה נוספת. אך גם אם אין חיוב מצד מצוות פסח שני עדיין יש חובה שנגררת מפסח ראשון או בתורת תשלומין או במטרה להימלט מעונש הכרת.

חבורת נשים

כפי שראינו, הרמב"ם פוסק כשיטת ר' יהודה כי נשים אינן חייבות בפסח שני. אולם, מדברי הרמב"ם בפרק ב עולה פסיקה שונה:

"אין עושין חבורה נשים ועבדים או קטנים ועבדים מפני שלא תהיה קלות ראש ביניהן, אבל עושים חבורה כלם נשים אפילו בפסח שני..."                                            (פ"ב, הלכה ד).

לכאורה, פסקי הרמב"ם סותרים זה את זה: בפרק ה הוא כותב שפסח שני רשות לנשים ואינו דוחה את השבת כדברי ר' יהודה, ואילו בפרק ב הוא כותב שניתן לשחוט עבור חבורת נשים ללא גברים כשיטת ר' יוסי.

בהסבר שיטת הרמב"ם מצאנו ארבע שיטות שכל אחת צועדת בנתיב אחר:

1. בחלק מהמקרים ר' יוסי ור' יהודה לא נחלקו.
2. הרמב"ם פוסק כר' יהודה, אך ניתן ליצור חבורת נשים לאור הלכה בעניין אחר.
3. יש לחלק בין מקרים שונים, תלוי בשאלה מדוע האישה לא הקריבה פסח ראשון.
4. אין כלל קושיה הואיל ובפרק ב מדובר על סדרי הסעודה ולא על שחיטת הפסח.

 

נפרט את השיטות:

ה'כסף משנה' (בפרק ה) מבין שהרמב"ם מחלק בין מקרים שונים - לעיתים פוסק כר' יוסי ולעיתים כר' יהודה אך לא הסביר את דבריו. גם ה'לחם משנה' ניסה ללכת בדרך דומה ולהסביר שיתכן ור' יוסי מודה לר' יהודה בחלק מהמקרים, אך נשאר בצ"ע הואיל ונראה שמהחלוקות תלויות זו בזו. הכיוון העולה מדבריהם הוא שרק לגבי שבת ר' יהודה חולק על ר' יוסי, אך בשאר עניינים מודה לשיטתו.

אך מצאנו גם פירוש בכיוון הפוך- בעקרון הלכה כר' יהודה אך נשים יכולות להקריב לבד מטעם צדדי שאינו קשור לשאלה העקרונית לגבי חיוב נשים בפסח שני. ה'אור שמח' (בפרק ב) מסביר שהיות ואנו פוסקים שנשים סומכות רשות, ואם רצו להביא עולת ראיה מביאין, לכן גם עושין חבורה שכולה נשים.

בעל שו"ת 'ישועות מלכו' (הרב ישראל טרונק מקוטנא) עסק בשאלה זו בפסח שני והציע לחלק בין סיבות שונות מדוע האישה לא הקריבה פסח ראשון:

"יען כי היום פסח שני אמרתי לכתוב לכ"ת מה שנתחדש לי בדברי הר"מ ז"ל בפ"ה מה' ק"פ ה"ח שכתב דנשים בפסח שני רשות ובפ"ב כתב דעושין חבורה שכולה נשים ואפי' בפסח שני, וכבר תמה ע"ז רבינו בכ"מ ובלח"מ... ולפענ"ד נראה ברור דע"כ ל"ק הר"מ ז"ל דנשים בשני רשות אלא היכי דשגגה או נאנסה בראשון ואצ"ל אם היתה טמאה או בדרך רחוקה, אבל אם היתה מזידה בראשון ולא עשתה בפסח כיון דחייבת כרת על הראשון והנה דעת הר"מ ז"ל שם דאע"ג דקיי"ל כרבי דחייב כרת על הראשון ועל השני מ"מ אם הקריב בשני הגם שהי' מזיד בראשון פטור מכרת ונראה ברור דגם אשה אם היתה מזידה בראשון אם הקריבה בשני פטורה מכרת... ודו"ק בלשון הרמב"ם פ"ה ה"ח שכתב דוקא שגגה או נאנסה בראשון רשות בשני משמע להדיא כדברינו דבמזידה חייבת בשני להנצל מכרת ואפשר דגם שבת דוחה היכי דא"א שתעשה טפילה לאנשים..." (סימן מב)

לדבריו יש להבדיל בין אישה שלא הקריבה פסח ראשון באונס או שגגה שפסח שני רשות הוא לה, ובין אישה שהזידה בראשון וחייבת בשני. החידוש בדבריו הוא שעיקר פסח שני נתקן בשביל מי שהזיד ולא כפשט הפסוקים שהתקנה נאמרה דווקא למי ששגג או נאנס ולא היה באפשרותו להביא קרבן. יש לציין שהמנחת חינוך (מצווה שפ) הבין הפוך מ'הישועות מלכו' וכתב שדברי הרמב"ם הם לא רק לאישה שנאנסה או שגגה אלא הוא הדין למזידה^[2].

בניגוד להסברים הקודמים, הרב קאפח מביא תירוץ סגנון אחר שעוקר את השאלה מהשורש:

"וראיתי מי שכתב שכל הקושיות והתירוצים והתמיהות והיישובים אינם שייכים לענין. ומפרש דמש"ר לעיל פ"ב דעושין חבורת נשין לבדן, אין פירושו דשוחטין עליהן לבדן, אלא דנמנו על הפסח עם גברים, ולאחר מכן נותנים להן חלקן ועושין חבורה בפני עצמן. דומיא שממנה אחרים על חלקו ואין דעת שאר בני חבורה נוחין מהן שנותנים לו חלקו ועושה לו עם אורחיו חבורה בפני עצמו. והעיקר השמיענו דלא ישו חבורת נשים ועבדים, ע"כ. ואם פירוש זה נכון אזדו להן על הבירורים" (פ"ה אות יא במהדורתו)^[3].

להיפטר מכרת

עונש כרת הוא עונש חמור וייחודי ורבו הדעות בקרב הראשונים והפרשנים מהו העונש, משמעותו ועל מה הוא בא^[4]. האפשרות להיפטר מעונש כרת מופיעה כבר במשנה במסכת מכות:

"כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתם שנאמר 'ונקלה אחיך לעיניך' (דברים כ"ה) - כשלקה הרי הוא כאחיך דברי ר' חנניא בן גמליאל..."                                                      (פ"ג, משנה טו).

בעקבות משנה זו פוסק הרמב"ם שאדם שקיבל מלקות, נפטר מעונש כרת (סנהדרין פי"ז, משנה ז). הרחבתה של הלכה זו עומדת באחד מבסיסי הויכוח בין מהר"י בי רב והמהרלב"ח סביב שאלת חידוש הסמיכה. אחת מהסיבות שעמדו ברקע הרצון לחידוש הסמיכה היתה בעיית האנוסים שרצו לכפר על מעשיהם על ידי קבלת מלקות. אנשים אלו רצו לשוב בתשובה על מעשיהם, והבינו שיוכלו להיפטר מעונש הכרת המוטל עליהם על ידי ביצוע עונש מלקות בבית דין סמוך.

תיאור של מציאות זו מזכיר המהרלב"ח בקונטרס הסמיכה:

"ועתה כי עברו תורות חלפו חק חרה אף ד' בעמו ויפרוץ בם פרץ על פני פרץ אין מלך ואין שר גבור ואיש מלחמ' במלחמת' של תורה ספו תמו חכם חרשים ונבון לחש נמוקו בעוננו כי רב הוא ויהי עם ה' אלה מפוזר ומפורד כלנו כצאן תעינו... אין עוד נביא מורה צדק ואין אתנו דן דיני קנסות מוכיח לרשע מומו והיה בקרוב איש לשוב אל ה' ויאמר בלבו למה זה הבל איגע מה בצע כי אצום וכי אלך קדורנית ואלק' מלקות ארבעים ולא יוסיף ולא יתן ולא יעצור כח לפטור אותי מידי כרתי וחטאתי נגדי תמיד ולא תמחה חרפתי"

                                                                   (שו"ת סימן קמ"ז).

אנשים אלו שרצו לשוב בתשובה על מעשיהם חשבו שאין עניין בצום ודרכי תשובה אחרות שהרי זה לא יועיל לכפר על העונש החמור המוטל עליהם. רק בעזרת מלקות ארבעים יוכלו להימנע מעונש הכרת:

"ולכן בררנו לגדול שבנו בחכמה ובמנין החכם השלם הרב הגדול מהר"ר בירב נר"ו שיהיה סמוך וראש ישיבה ורב יתקרי והוא יושי' מהיותר חכמים שבנו אצלו ורבנים יתקרו ויהיו סמוכים לעד לעולם עושים באמת וישר משפטי התור' לדין את שתקיף והי' אם בן הכות הרשע והובא לפניהם ויכוהו על פי התורה כאשר יוכל שאתו ויפטר מידי כרתו ויתקרב אל אל עילום וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום".

כידוע, המהרלב"ח חלק על נסיון חידוש הסמיכה ופולמוס גדול התנהל בנושא. לטענת המהרלב"ח, על מנת שמלקות יפטרו מעונש כרת יש צורך שהאדם יתחייב בהם בדין- על ידי עדים והתראה. במידה והאדם אינו מחויב במלקות כעונש הלכתי, אין הם פוטרות. לאור כך הוא מוסיף שאף אין רשות לבית דין להלקותם, היות ואין זה פוטר אותם מעונש שמים. בנוסף לכך הוא מסביר שלשיטה שמלקות פוטרות מעונש כרת לא צריך בית דין סמוך (כפי שיש נוהגים בערב ראש השנה).

מהר"י בי רב חולק בעניין זה בשלוש נקודות:

1. מלקות פוטרות מעונש כרת גם אם אין הן מחויבות כעונש הלכתי^[5].
2. המלקות צריכות להניתן על ידי בית דין סמוך.
3. מותר לבית דין להלקות גם כאשר האדם אינו מחויב אלא הדבר נובע מרצונו האישי.

פולמוס זה מושתת על השאלה הבסיסית שהעלנו בשיעור בנוגע לחובת האדם להיפטר מעונש כרת. ברם, האפשרות שאישה תפטר מכרת על ידי פסח שני גם אם היא אינה מחויבת, פשוט בהרבה מפולמוס הסמיכה. נראה שקיימת על האישה חובה (ברמת תשלומין או כדי להפטר מהעונש) לדאוג שישחטו עליה את הפסח, ובייחוד לאור חומרת העונש.