חיובו של שוכר

בברייתא במסכת בבא מציעא מובאת מחלוקת תנאים באשר לדינו של שוכר - האם הוא חייב רק בפשיעה, או גם בגניבה ואבדה: "שוכר כיצד משלם? ר' מאיר אומר: כשומר חינם; ר' יהודה אומר: כשומר שכר". הצד השווה ביניהם, שדינו של השוכר שונה מזה של השואל, והוא פטור במקרה של אונס.

למעשה, דין זה אינו פשוט כלל. מדוע שואל חייב באונסין? הרי כלל נקוט בידינו, ש"אונס רחמנא פטריה"? מלבד זאת - אם הבהמה מתה כדרכה, הדבר היה קורה גם לולא השאלתה, ומדוע יתחייב השואל? בתשובה על כך כתב המאירי (בבא מציעא לו ע"ב): "שואל היאך נתחייב במתה כדרכה, והלא אף בבית המשאיל היה כן? ומכל מקום אין זה כלום. שמכל מקום, כל שלא אחז בה מלאך המוות - ברשות שואל היא לכל צרכי מלאכתו, ומעתה אף כשמתה - הוא נתחייב בה, שכבר קנאה ונתחייב כיוצא בה לבעלים". לדברי המאירי, זכויות התשמיש של השואל בבהמה נחשבות קניין חלקי, המלווה בחובה להחזיר את הבהמה למשאיל. אפילו אם הבהמה מתה באונס - הדבר אינו פוטר את השואל מחובת ההשבה, שכן הבהמה שנפטרה הייתה שלו, ועליו להחזיר בהמה אחרת למשאיל.

אך לפי הסבר זה, קשה להבין מדוע שוכר אינו חייב באונסין. הרי גם השוכר רשאי להשתמש בחפץ ששכר, וקנייני התשמיש שלו אינם נופלים מאלו של השואל? ואמנם, יש שמצאו בתוספתא שיטה תנאית שלפיה שוכר חייב באונסין: "שאלה ואחר כך שאל בעליה, שכרה ואחר כך שכר בעליה... ומתה או נשברה - אף על פי שהבעלים עומדין וחורשים על גבה ונפלה ומתה - חייב, שנאמר 'בעליו אין עמו שלם ישלם' ".

אמנם, שיטה זו לא נפסקה, כמובן, להלכה, ועדיין עלינו להבין מדוע שוכר פטור מאונסין. ראיתי בשם מו"ר הרב ליכטנשטיין שליט"א, שדייק בדברי רש"י בבבא-מציעא (פ ע"ב ד"ה רבי יהודה) הבנה חדשה באופיו של חיוב שוכר: "כשומר שכר. הואיל ולהנאתו הוא אצלו, אף על פי שנותן שכר פעולתו - שומר שכר הוא, דאי לא יהיב שכר - הוי שואל וחייב באונסין, השתא דיהיב ליה אגרא - לא הוי שואל והוי שומר שכר".

הרב ליכטנשטיין דייק ששוכר באופן בסיסי דומה לשואל, אך השכר שהוא נותן תמורת השימוש בבהמה פוטר אותו מחיובי אונסין; המשכיר מוותר על חיוב האונסין תמורת התשלום שהוא מקבל. אם כן, אף שדינו של שוכר זהה לזה של שומר חינם או של שומר שכר - במהותו הוא שונה מהם, ודומה לשואל, שיסוד חיובו בקניין חלקי בחפץ. ההבדל בין שניהם נעוץ בתשלום שמשלם השוכר, הפוטר אותו מחיובי אונסין.