חיה ועוף שברשותו, ובעלי חיים מותשים

הגמרא במסכת ביצה דנה בדין מחוסר צידה. במסגרת זאת, הגמרא דנה במקרים בהם איסור הצידה הינו מדרבנן בלבד:

"היכי דמי מחוסר צידה? אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: כל שאומר הבא מצודה ונצודנו. אמר ליה אביי: והא אווזין ותרנגולין, שאומרים הבא מצודה ונצודנו, ותניא: הצד אווזין ותרנגולין ויוני הרדיסאות - פטור! אמר רבה בר רב הונא אמר שמואל: הללו באין לכלובן לערב, והללו אין באין לכלובן לערב. והרי יוני שובך ויוני עלייה, דבאין לכלובן לערב. ותניא: הצד יוני שובך ויוני עלייה, וצפרים שקננו בטפיחין בבירות - חייב! אלא אמר רבה בר רב הונא אמר שמואל: הללו באין לכלובן לערב ומזונותן עליך, והללו באין לכלובן לערב ואין מזונותן עליך. רב מרי אמר: הני עבידי לרבויי והני לא עבידי לרבויי. - כולהו נמי עבידי לרבויי! - לכלובן קאמרינן דעבידי לרבויי"                                                (ביצה כד.).

מדברי הסוגיה הנ"ל עולה כי ישנם בעלי חיים שלמרות שזקוקים למצודה כדי לתופשם, אין בהם איסור צידה מדאורייתא^[1]. בטעם הדבר עלו בסוגיה שני נימוקים מרכזיים:

הנימוק הראשון מבאר כי הפטור נובע משילובם של שני יסודות: באין לכלובן לערב ומזונותן עליך, ואילו הנימוק השני דן בנטייתם לחמוק, כפי שיתבאר.

אפשרות אחת היא לפרש את שתי הגישות הללו על ציר שליטת האדם, כפי שעשה התוס' רי"ד על אתר, וז"ל:

"הללו נכנסין לכלובן לערב ומזונותיהן עליך - פירוש והן כמו נצודין ועומדים בין בלילה כשבאו לכלובן וכן ביום כשאתה נותן להם מזונות אתה יכול לתופסן בלי טורח הילכך כניצודין דמי. אבל יוני שובך אע"ג דבאו לכלובן בערב אין מזונותיהן עליך שפורחין וניזונין מעלמא ואינן כתפוסין בידך, ואם משום דבאו לכלובן ואתה יכול לתופשן בלילה לא יהא אלא כמוצא קן בשדה אע"פ שהלך בלילה ותופשן חייב משום צד...

שם רב מרי אמר הני עבידי לרבויי והני לא עבידי לרבויי - פירוש זה החילוק יש בין התרנגולים ליונים שבבית ובין יוני שובך שיוני שובך לא תוכל לתופשן אם לא תארוב להם שלא ירגישו, אבל יונה ותרנגולת שבבית אין צריך לארוב להם והלכך כניצודין דמו. ומשום דסבר דביום קאמר מקשי והא הני נמי לרבויי שהם היונים והתרנגולים שבבית אם לא תארוב להם לא תוכל לתופשן ביום מהדר אנן באו לכלובן בערב קאמרי' דבעי לרבויי' פי' מה שאני אומר דבעי לרבויי על יוני שובך אפי' בערב כשבאו לכלובן כדאמרי' דאע"ג דבאו לכלובן צריך לארוב להן שלא ירגישו בו שאם ירגישו בו אפי' בלילה יפרחו ויברחו אבל יונה ותרנגולת שבבית כשבאו לכלובן יכול לתופשן בלי שום מארב ומשום האי טעמא הם חשובין כניצודין".

כאמור, המבחן היחיד לדעתו הוא שליטת האדם ללא טורח וללא צורך במארב. 

אבל, נראה לי שיש מקום לומר שהתירוץ הראשון מתווה יסוד חדש בגדרי צידה:

השיקול של 'באין לכלובן לערב' - מובן, שהרי הוא מצביע על היות בעל החיים בשליטת האדם, אבל מה עניין 'מזונותן עליך' להגדרת צידה של תורה? לענ"ד, כפי שראינו בשיעורים קודמים מתברר גם מדברים אלו, כי על מנת להתחייב במלאכת צידה יש צורך להפוך את בעלי החיים לחלק מעולמו של האדם. שיוך זה אינו רק מצד הכלוב אליו הם שבים מידי ערב, אלא גם מצד מסגרת חייהם שמזונותם מוטלים עליך.

הצד יוני שובך ויוני עלייה חייב אע"פ שבאין לכלובן לערב, משום שאין מזונותן עליך. הסוגיה קובעת שאם אין מזונותם עליך, הם אינם חלק מעולמך, כי הם חיים את חייהם בצורה טבעית ואף שבאים לכלובם אין זה מפני שהם באים אליך, אלא לביתם הם באים ואינם ניצודים.

דברים בכיוון זה עולים מדברי חידושי המאירי על אתר האומר כי כאשר החיות יוצאים לחפש את מזונותיהם, הרי הם מבטאים בזה את עצמאותם.

את הדרך השנייה שם בסוגיה המחלקת בין 'עבידי לריבויי' ל'לא עבידי לריבויי', נראה שיש לבאר על פי מבחן מידת השליטה של האדם בהם. יש שבאים לכלובם ועבידי לברוח ואפילו כשמגיעים לכלוב אינם רגועים, וצריך לרדוף אחריהם כי נשמטים הם גם בהגיעם לכלוב, ויש שבהגיעם לכלוב נרגעים ונשלטים לגמרי. נראה כי המאירי בבית הבחירה, הכריע כשיטה השנייה שדנה בשליטה של האדם.

צידת יונים – מדיני מוקצה או צד?

ממהלך הסוגיה נראה ברור, כי הדיון הינו בדיני צידה, והדברים מוכחים גם מן הדיון אם חייב או פטור. אולם, על פי דרכנו שהצענו בשיעורים הקודמים בדעת הרמב"ם, כי השיעור 'הבא מצודה' אינו בהלכות צידה אלא בהלכות מוקצה, הדיון בסוגיה אם חייב או פטור אינו מובן.

עוד קשה שהרי הרמב"ם בהלכות שבת פסק:

"הצד חיה ועוף שברשותו כגון אווזין ותרנגולין ויוני עלייה פטור"       (פ"י, הלכה כד).

והוא בניגוד לסוגיית ביצה (כד.) שם נאמר שהצד יוני עלייה חייב, וצ"ע.

הרמב"ם בהלכות יום טוב פסק:

"אווזין ותרנגולין ויונים שבבית הרי אלו מוכנין ואינן צריכין זימון, אבל יוני שובך ויוני עליה וצפרים שקיננו בטפיחין או בבירה ובפרדס הרי אלו מוקצה, וצריך לזמן מבערב"         (פ"ב, הלכה ה).

כאן הרמב"ם פוסק את הסוגיה בביצה (כד.) אלא שכאן הוא דן בשאלה אם הם מוקצה או לא וקובע שיוני עלייה מוקצות הן, וצ"ע שבסוגיה נאמר חייב.

בדוחק יש לומר שהרמב"ם לשיטתו סבור שכל השיעור דהבא מצודה הוא רק דיון בשאלת היותו מזומן לשאלת מוקצה ולא לדיני צידה ביום טוב המותרת. בנוסף, אפשר שהייתה לפניו גרסא אחרת בסוגיה שלא דיברה על חייב ופטור שברור שמתייחסת לצידה, אלא מותר בטלטול ואסור בטלטול, וצ"ע.

עוד ניתן לומר כי אמנם בדרך כלל גדר 'הבא מצודה' נוגע לדיני מוקצה, אבל ישנו סוג מסוים של צידה שעיקר עניינו הוא בהבאתו לרשות האדם (חיות ביתיות ולא חיות ניצודות). ייתכן שבחיות כאלה הגדר של 'הבא מצודה' קשור גם לדיני צידה. אולם, נראה לדחות אפשרות זו משום שלפי זה היה לרמב"ם לחייב בהלכות שבת ביוני עלייה, והוא פסק שפטור. ושמא הוא סבור שאין זה אלא צידה דרבנן^[2], וצ"ע.

בעלי חיים שברשותו

נשוב ליסוד העניין שבעלי חיים שברשותו של אדם אין בהם צידה מן התורה, וכפי שמתבאר גם מן המשנה:

"חיה ועוף שברשותו, הצדן - פטור, והחובל בהן - חייב"         (שבת קז.).

האם ישנו איסור לצודן לכתחילה? מדברי רש"י על אתר נראה שכן:

"פטור אם צדן שהרי ניצודין ועומדין".

והמאירי פירש את הדברים להדיא:

"זה שביארנו במשנה בחיה ועוף שברשותו שהצדן פטור, מ"מ לכתחילה אסור כדין כל פטורי דשבת".

אמנם, הרשב"א חלק על דעות אלו וכתב:

"פטור ומותר קאמר, אלא משום דקתני ביוני שובך ויוני עליה חייב לפי שהיא צידה גמורה, תנא הכא פטור. ואף על גב דאמר שמואל (שבת קז.) כל פטורי דשבת פטור אבל אסור חוץ מצידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא בשבת - ההוא כללא בפטורי דתנו במתני' בלחוד הוא"                                                                    (ביצה כד.).

הרשב"א סבור שרק 'פטורים' המוזכרים במשנה משמעותם איסור דרבנן, אולם פטורים המוזכרים בברייתא משמעותם פטור ומותר.

אם כך, מדברי הרשב"א עולה כי מותר לצוד אווזים ותרנגולות, אולם אסור לצוד חיה ועוף שברשותו, שהרי הפטור שנאמר לגביהם הוא פטור המוזכר במשנה. אפשר לדחוק ולומר שהרשב"א סבור שמותר לצוד כל חיה ועוף שברשותו, ומה שאמרו במשנת שבת פטור, הוא רק מפני שאמרו שם החובל חייב נקטו שהצד פטור, ואה"נ אף פטור ומותר קאמר. כיוון זה הוזכר בהגהות מיימוניות:

"בפרק ח' שרצים חיה ועוף שברשותו הצדן פטור וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור... אף על פי שיש לדחות ולומר דפטור ומותר ואיידי דבעי למיתנא בחובל בהן חייב תנא הצדן פטור כדאמרי' בבמה מדליקין המכבה את הנר..  אפ"ה ראוי להחמיר"            (שבת פרק י' אות ר).

אם לא נרצה לקבל כיוון זה, יש לפרש את החילוק בשתי דרכים:

1. יש לחלק בין שבת ליום טוב, ביום טוב מותר ובשבת אסור. וז"ל הרמב"ן:

"דכיון דבשבת פטור דאלמא ניצודין ועומדין הן, גבי י"ט מותר לכתחלה דהא צריך לאוכל נפש אבל גבי שבת למאי צייד להו"      (שבת קז. ד"ה אבל בירושלמי).

וכיו"ב בהגהות מיימוניות הנ"ל:

"והא דתנן אבל צדין חיה ועוף, היינו ביום טוב שצדן לכתחילה כדי לשוחטן ולאוכלן אבל הכא דבשבת לא".

מהו טעם החילוק בין שבת ליו"ט בעניין זה? יתכן והדבר נובע מעניין צדדי. יתכן שאכן אין במקרה זה איסור צידה אפילו מדרבנן, מפני שניצודים ועומדים הם, אולם בשבת מכיוון שאין שום צורך בהם, שהרי אסור לשוחטן, אסרו את צידתם מפני שאין זו פעולה לצורך. אבל ביום טוב שזקוק להם לאכילה מותר.

אפשרות אחרת היא לפרש כי יש בהם עקרונית איסור צידה מדרבנן, אולם ביום טוב התירו משום אוכל נפש^[3].

נפקא מינה בין הדרכים הללו היא כי לפירוש השני אין להתיר אף ביום טוב אלא אם זקוק להם לאכילה דווקא, כי זהו המתיר את איסור צידה ששייך בהם מדרבנן.

2. יש לחלק בין אווזים ותרנגולים לבין חיה ועוף שברשותו. חילוק זה אפשרי בכיוון דברי המאירי:

"ויש אומרים שלא נאמרה משנה זו אלא בעוף וחיה המדבריים שגדלו ברשותו, אבל תרנגולים ואווזים ושאר הביתיים אף מרה"ר לבית מותר"                                                                 (שבת שם).

בעלי החיים הביתיים שנמצאים לגמרי ברשות האדם, אין בהם צידה כלל, ומותרים אף בשבת, אבל חיה ועוף המדבריים שגדלו ברשותו, אף שאין בהם צידה דאורייתא, מ"מ חכמים אסרו אותם כגזירה אטו מינים שלא גדלו ברשותו.

חילוק זה דומה עקרונית למה שמתבאר מן ההגהות מיימוניות הנ"ל שכתב לחלק בין בעלי חיים שאסור לצוד אותם מדרבנן, לבעלי חיים המותרים לגמרי:

"וכגון דעבידי לרבויי כשרוצה לתופשן והן בבית גדול כ"כ שאם לא גדלו בין בני אדם היו צריכים מצודה אסור לתופשם ואף לדחותן במקום צר שנוחין ליתפש וכן קבלתי ממורי קרובי ז"ל הילכך צריכין ישראל ליזהר שלא לתפוס בשבת סוס שמרד ופרה מורדת שעשויין לרבויי אפי' בחצר אם החצר גדולה שאם לא גדלו בין בני אדם היו צריכין מצודה ובירושלמי אמר רבי יוסי הדא אמרה סוס שמרד בשבת וכו'".

לדברי הגהות מיימוניות יש שלוש דרגות: בעלי חיים ביתיים שאינם נשמטים כלל מותרים לגמרי, הנשמטים מעט אסורים מדרבנן, ואם מרדו לגמרי יש בהם חיוב צידה, וזהו סוס שמרד שמובא בירושלמי.

פסק השו"ע והרמ"א

פסק השלחן ערוך:

"חיה ועוף שברשותו מותר לצודן, והוא שלא ימרודו; אבל אם הם מורדים, אסור לתפסם אפילו בחצר, אם החצר גדול שאם לא גדלו בין בני אדם היו צריכים מצודה. הגה: וי"א דאסור לצוד חיה ועוף שברשותו ואם צדן, פטור" (סי' שט"ז, סעיף יב).

הגר"א והמ"ב הבינו כי מחלוקת הש"ע והרמ"א הינה האם הפטור הנאמר במשנה גבי חיה ועוף שברשותו הינו פטור ומותר או פטור אבל אסור (עיין היטב ביאור הלכה ד"ה וי"א).

אולם, לענ"ד גם השו"ע הכריע דפטור אבל אסור קאמר, כדמוכח בב"י עיי"ש, אלא שכאן הביא שיטת ההגהות מיימוניות שחילק בין בעלי חיים שאינם נשמטים המותרים לגמרי לבעלי חיים הנשמטים מעט שאסורים מדרבנן.

והנה, מדברי הרמ"א נראה שיש לאסור מדרבנן בכל עניין ורק במרדו לגמרי הכול מודים שיש חיוב חטאת. אולם עיון בדברי המ"ב וביאור הלכה מוביל לכך שגם ע"פ הרמ"א יש ג' חילוקים:

• מיני בהמות שאין דרכן להישמט כלל אפי' לא הורגלו בביתו, או חתול ותרנגולת שעשויים לעיתים להישמט, וכשהורגלו בביתו אינם נשמטים כלל – מותר גמור אף לשיטה זו, ואין בהן איסור אפילו מדרבנן.
• בע"ח שדרכם להישמט קצת, ואע"פ שכרגע אינם נשמטים אסור מדרבנן לצודם עד שיורגלו בבית וכגון חתולים וכלבים, ובזה הש"ע מתיר, ואם נשמטים קצת אסורים מדרבנן לכ"ע.
• אם מרדו לגמרי חייב חטאת על צידתם.

צידה בבעלי חיים מותשים

"תנו רבנן: הצד צבי סומא וישן - חייב, חיגר וזקן וחולה - פטור. אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי שנא הני ומאי שנא הני? - הני - עבידי לרבויי, הני - לא עבידי לרבויי. - והתניא: חולה - חייב! אמר רב ששת: לא קשיא, הא - בחולה מחמת אישתא, הא - בחולה מחמת אובצנא... הצד חגבין^[4] בשעת הטל - פטור. בשעת השרב - חייב. אלעזר בן מהבאי אומר: אפילו בשעת השרב, אם היו מקלחות ובאות – פטור"                                                                    (שבת קו.).

נדון במקרים השונים:

הצד צבי סומא וישן חייב - סומא וישן חייב כי מרגישים בשעה שבאים לתופסם ונשמטים. בירושלמי איתא:

"הצד צבי חיגר סומא חולה קטן פטור, ישן חייב. דו קמיץ חדא ופתח חדא"       (שבת י"ד, א).

ישנם שני חילוקים בין הבבלי והירושלמי: א' - צבי סומא לבבלי חייב, לירושלמי פטור. ב' - טעם החיוב בצבי ישן לירושלמי הוא מפני שעינו האחת תמיד פתוחה, ולבבלי משום שעשוי להישמט, זוהי הסיבה שהבבלי מחייב בצבי סומא, והירושלמי פוטר, כי אינו רואה כלל.

נפקא מינה נוספת הינה בשאר בעלי חיים ישנים האם חייבים על צידתם. מדברי הרמב"ם והשו"ע נראה ברור שיש לחייב בכל סומא וישן משום שעבידי לריבויי כשבאים לתופסם. הבנה זו עולה בצורה ברורה מדברי הרמב"ם עצמו שנקט ישן סתם ולא הזכיר צבי, וכמובן מסומא, שאילו היה נוקט כירושלמי היה פוטר בסומא[5].

סומא- בסוגיה עולה כעין סתירה בדין זה. מצד אחד לגבי צבי נאמר להדיא שחייב בצד צבי סומא. אולם, לעניין צד חגבים בשעת הטל נאמר שפטור, ופירש"י כי הפטור נובע מכך ש'עיניהם מתעוורות, והרי הן ניצודין ועומדין'. ה'ביאור הלכה' עמד על סתירה זו וכתב:

"וצע"ק ממה דאיתא בגמרא דחגבים בשעת הטל פטור ופי' רש"י משום שאז עיניהם מתעוורות והרי הם כניצודין ועומדין וע"כ דיש מינים שכשהם סומין לא עבידי לרבויי" (סי' שט"ז סעיף ב ד"ה הצד צבי).

אולם, לענ"ד נראה כי יש לחלק בין סומא בטבעו (צבי), למי שמתעוור לרגע בתנאים חיצוניים (חגבים בשעת הטל), שבזה נחשב ניצוד ועומד.

בכיוון אחר ניתן לפרש ע"פ דרכו של ר"ח בסוגיה הטוען כי לחגבים בשעת הטל יש חולשה כללית, ונראה כי לשיטתו מדובר בסוג של מחלה.   

חיגר וזקן - הבריתא אומרת כי הצדן פטור. באופן פשוט נראה כי מדובר באופן המוזכר בש"ס שרץ אחריו ומגיעו בחד שיחיא. ואע"פ ששם מדובר בנכנס לביבר קטן, הכא יש לומר שאף בלא זה דינו כנמצא בביבר משום שאינו יכול להישמט ממנו.

אולם בהקשר זה יש להעיר הערה אחת. שהנה, מפשטות לשון הגמ', הרמב"ם והשו"ע (שם) נראה כי במקרה זה יש איסור דרבנן. אולם מאידך, מסתבר כי בעל חיים הנמצא בביבר קטן דמטי ליה בחד שיחיא מותר לצודו בשבת (כפי שכבר הזכרנו למעלה). טעם החילוק הוא שבעל חיים בריא שכבר נעשה בו מעשה צידה מותר לתפסו, אבל בעל חיים חלש שיכול להגיעו אבל עדיין לא נעשה בו מעשה צידה, יש בו איסור דרבנן [עוד יש לעיין אם לתלות דינו בדין חיה ועוף שברשותו, אם פטור ומותר או שיש איסור בדבר, וצ"ע].

חולה - בגמרא חילקו בין שני סוגי חולים: חולה מחמת אישתא וחולה מחמת אובצנא, וברש"י שם:

"אובצנא - עייפות, שאינו יכול לזוז ממקומו, נצוד ועומד הוא".

נראה כי הסבר הדברים הוא כדלקמן: בחולה רגיל, הוא מתעשת ונשמט כשבאים לתפסו, אולם חולה מחמת עייפות ותשישות שאין בכוחו לברוח, ניצוד ועומד הוא.

אולם, הרמב"ם (פ"י, הלכה כד) והמאירי, לא חילקו בין סוגי החולים ופסקו שהצד חולה פטור. ניתן לבאר כי הם פסקו על פי שיטת הירושלמי, אשר לא חילק בין סוגי המחלות, אולם צ"ע, שהרי בבבלי חילקו להדיא בין החולים.

אבל ראה מגיד משנה שם שכתב לפרש:

"ועוד שם והתניא חולה חייב א"ר ששת לא קשיא כאן בחולה מחמת אישתא כאן בחולה מחמת אובצנא. ופירש ר"ח ז"ל אובצנא כגון שהיו עייפים מחמת כלב או מחמת דבר אחר הרי זה חייב. והן הן דברי רבינו במ"ש המשלח כלבים וכו'. אבל רש"י ז"ל פירש בהפך אובצנא עייפות שאינו יכול לזוז ממקומו נצוד ועומד הוא".

לדברי המ"מ חולה פטור, ועייף חייב. ממה נובעת המחלוקת?

שמא יש לומר שרש"י והרמב"ם חלוקים ביסוד דין צידה:

רש"י מתמקד בשליטת האדם על בעל החיים, ולכן הוא מחלק בין מי שיש לו יכולת בריחה לבין מי שניצוד ועומד כי אין בכוחו לזוז.

לעומתו, הרמב"ם מתמקד בתחושת החירות של בעל החיים. כל בעל חיים שלא חש שינוי במצבו מן המציאות הרגילה, כגון ישן או סומא, וכן מי שמתעייף, עייפות רגעית ממרדף וכיו"ב, הרי הוא בן חורין, והצד אותו מצמצם חירותו וחייב. אבל זקן וחולה שמרגישים בעצמם שתש כוחם, ואינם כתמול שלשום, אינם בני חורין ואין בצידתם איסור תורה.

זהו כנראה גם שורש ההבדל בין צבי סומא לחגבים בשעת הטל שעיניהם מתעוורות: מפני שהצבי הסומא יודע הוא עדיין לתמרן ומרגיש את חירותו, אבל החגבים בשעת הטל, עיוורונם בא להם ומערער את בטחונם ויציבותם.

יש להבהיר, אף לרש"י אין הכרח שגדרי צידה הוא שליטת האדם, כי אפשר ששליטת האדם היא רק מבחן לחירות של בעל החיים, דהיינו בעל חיים שחירותו הטבעית היא שהאדם אינו שולט עליו, חירותו נשללת כשהאדם שולט, אבל אם יש בעלי חיים שחירותם מתבטאת בצורה אחרת תיתכן לגביהם הגדרת צידה שונה [עיין להלן בפרק של צידת בעלי חיים איטיים].

מקלחות ובאות – נראה שהתנאים חלוקים במקלחות ובאות, דהיינו שיש להקת חגבים המתקרבת, ואם יושיט ידו יכול ליטול מהם בוודאות, לת"ק חייב ולאלעזר בן מהבאי פטור^[6]. ביסוד מחלוקתם יש לפרש בשתי דרכים:

1. ת"ק סבור שצידה היא צמצום החירות של בעלי החיים, ואף כשהן מקלחות, עדיין בני חורין הן עד שילכוד אותן, ואילו אלעזר בן מהבאי סבור שגדר צידה הוא בשליטת האדם, ובזה יש לו שליטה.

2. עוד אפשר לומר שכל חגב כשלעצמו עדיין בן חורין ואינו בשליטת האדם, שהרי אין ביטחון שהוא יילכד, אבל קבוצת החגבים כולה, יש בה כמה פריטים שגורלם נגזר כבר, והמחלוקת היא האם יש להסתכל על כל פרט או להתחשב בתמונה הכוללת.

פירשנו עד כה לפי רש"י, אך עיין ר"ח שם שפירש, שמקלחות היינו חגבים שאין להן כוח ואינן פורחות ועפות מכוחן, אלא מקלחות ונדחפות, ומדובר בסוג של עייפות ותשישות שלא מאפשרת להן לפרוח בצורה טבעית^[7].