דברים | חטא המרגלים, חטא העם ועונשו של משה

חומש דברים בנוי, רובו ככולו, מנאומי הפרֵדה של משה מן העם, שבהם הוא סוקר, בין היתר, את קורות העם בשנות נדודיו במדבר. מן המפורסמות שבכל סיפוריו של משה יש זווית ראייה מיוחדת, שאינה קיימת בתיאורים שבחומשים הקודמים; המאורעות מסופרים מנקודת מבטו של משה ולאור הלקח המסוים שהוא מבקש ללמוד מהם.

אחת הדוגמות המפורסמות לתופעה זו היא סיפור חטא המרגלים מפי משה בפרשתנו, השונה במידה ניכרת מן התיאור בספר במדבר.[1] על ההבדלים הרבים שבין התיאורים עמד בהרחבה רבה מורי הרב מרדכי ברויאר זצ"ל בספרו פרקי מועדות.[2] במסגרת זו לא נעסוק ביחס הכללי שבין התיאורים, אלא נתמקד בעניין מרכזי אחד, שאינו בהכרח חלק מן המהלך הכולל שהציג הרב ברויאר.

בספר במדבר הושם דגש גדול על אחריותם של המרגלים לחטא העם. המרגלים תוארו כדמויות מרכזיות בעם – "כֹּל נָשִׂיא בָהֶם... כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (במדבר י"ג, ב–ג) – ושמותיהם פורטו. התורה מדגישה שהמרגלים נשאו בעיקר האחריות למה שקרה בשובם משליחותם. אשמתם מתוארת בשני היבטים. ראשית, המרגלים לא רק תיארו את הארץ על פי השאלות שעליהן נצטוו להשיב, אלא גם הביעו בבירור חוסר אמונה ביכולת לכבוש אותה. תחילה רמזו לכך בעקיפין: "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם" (שם, כח); ולאחר התערבותו של כלב אמרו במפורש "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (שם, לא; ועיין רש"י שם). בכך חרגו המרגלים מן המנדט שניתן להם: הם לא היו אמורים לנקוט עמדה בשאלה אם יש בכוחו של עם ישראל לגבור על עמי הארץ אם לאו, שהרי שאלה זו, יסודה באמונה בה'.

בהמשך מתברר שגם התיאור 'האובייקטיבי' שלהם היה מגמתי ומעוות: "וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא" (שם, לב). על שום כל זאת נענשו המרגלים (מלבד יהושע וכלב) עונש מיוחד: "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ. וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה'" (שם י"ד, לו–לז).

ב. חטא העם

לעומת פרשת שלח, בפרשתנו מוצנע חלקם של המרגלים עצמם, והאצבע המאשימה מופנית בעיקר כלפי בני ישראל. מן התיאור הראשון של דברי המרגלים בשובם נראה שהם מילאו את שליחותם נאמנה, ואמרו על הארץ אך טוב:[3]

(כה) וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ‑לֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ:

אף על פי כן, בתגובה לדברים אלו פורץ העם בתלונות:

(כז) וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ: (כח) אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם:

בדברי העם מופיע ציטוט נוסף מדברי המרגלים: "עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם". מדוע לא צוטט דבר זה כבר בפסוק כה, בדברי המרגלים עצמם? התשובה פשוטה. גם הציטוט המובא בתוך דברי עם ישראל איננו כולל פרשנות; אין בו אלא עובדות על אודות עצמתם של יושבי הארץ. הפרשנות החריפה – שלא זו בלבד שבני ישראל לא יוכלו לנצח, אלא שכל עצמה של יציאת מצרים הייתה "בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ"[4]  – פרשנות זו היא משל בני ישראל עצמם. משום כך הדגישה התורה את הפרשנות של בני ישראל, ולא את הדיווח העובדתי של המרגלים.[5]

גם בהיבטים אחרים פרשתנו מצמצמת מאוד את העיסוק במרגלים עצמם: שלא כפרשת שלח, אין היא מתארת את המרגלים כבעלי תפקידים בכירים בעם ישראל, אלא רק כ"שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט" (פס' כג); היא מביאה רק את הדיווח הביטחוני על יושבי הארץ, ואיננה מזכירה כלל ועיקר שהמרגלים הוציאו את דיבתה רעה; ולא נזכר בה שהמרגלים נענשו עונש מיוחד, אלא רק העונש שנענש הדור כולו. ובכן, כיצד יש להבין את הסתירה בין הפרשיות?

נראה שפרשתנו מביאה את הדברים מזווית ראייה ייחודית, שעיקרה לבקר את עם ישראל ולהסביר מדוע לא נכנס הדור הראשון לארץ. תיאור זה מדגיש את חלקו של העם כולו בכישלון הגדול שבא בעקבות הדיווח של המרגלים, ומקצין אותו על ידי הפחתת אשמתם של המרגלים. דומה כי המסר העיקרי הוא שגם לוּ הביאו המרגלים דיווח אובייקטיבי לחלוטין, היו בני ישראל מגיבים כמתואר בפרשתנו; לפיכך נענש הדור כולו, ולא נכנס לארץ.[6]

בכך נוכל להבין גם מדוע הביא משה בפרשתנו את דברי המוסר שאמר לעם, שלא נזכרו בספר במדבר כל עיקר:

(כט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם: (ל) ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם: (לא) וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱ‑לֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה: (לב) וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱ‑לֹהֵיכֶם: (לג) הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם:

הטענות שעם ישראל איננו מכיר טובה לקב"ה ואינו מאמין בו כראוי הן חלק מהמסר המרכזי שמבקש משה ללמד את בני הדור השני, על כן הוא מביא כאן את דברי המוסר שאמר לעם באותה שעה.[7]

ג. עונשו של משה

לאחר תיאור עונשם של ישראל, עובר משה במפתיע לדבר על עצמו:

(לז) גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם:[8] (לח) יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל:

מה טיבה של הערה זו, ומה עניין חטא המרגלים לגזרה על משה שלא ייכנס לארץ? הרמב"ן מבין שיש כאן רמז לחטא מי מריבה, הנזכר כאן בדרך אגב:

גם בי התאנף ה' בגללכם – יאמר: הנה חטאתיכם אשר עשיתם בעת ההיא במרגלים מנעו מכם הארץ הטובה, ועוד הוספתם לחטוא בפעם אחרת עד שמנעתם גם אותי מלעבור. כי רצה להזכיר יחד עונש כל הנמנעים מעבור אל הארץ, כי הכל בגרמת עונותיהם.

ברם, על דרך הפשט נראה שהגזרה קשורה לחטא המרגלים. ואכן, אברבנאל סבור שכבר בעקבות חטא המרגלים נגזר על משה שלא ייכנס לארץ. לדעתו, העונש היה על השאלות המנחות שהוסיף משה למרגלים, שאמנם נועדו "לשמח את ישראל בבשורות טובות", אך בסופו של דבר הביא הדגש על השאלות הצבאיות להמסת לבב העם ולעצם החטא:

ולפי שמשה אדוננו צוה בדברים האלה מה שישראל לא שאלו ולא צוהו הא‑ל, ונמשך מזה שהדור ההוא במדבר יתמו, ראה השם יתברך היות משה רבנו עליו השלום סִבה בזה המקרה, ושהיה מן הצדק והדין הישר שגם הוא שסבב זה לא יבא שמה, כי שגגת למוד עולה זדון.[9]

אבל גם פירוש זה קשה, שהרי לפי פרשתנו, שליחות המרגלים הייתה בעיקרה שליחות צבאית ביזמתם של בני ישראל (ראה הערה 1), ולא נאמר בה דבר על שאלות שהוסיף משה למרגלים.

רבי עובדיה ספורנו פירש שהפסוק "וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה" איננו משפט לוואי, אלא שיעורו: "וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם – לָבַז יִהְיֶה", וכוונתו לדורות, שתהיה גלות. והוא מוכיח ממקורות שונים שגזרת הגלות הייתה עונש על חטא המרגלים, כמו בתהילים ק"ו (פס' כד–כו): "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ. וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה'. וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר. וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת". לדעתו, זו גם הסיבה שמשה לא נכנס לארץ: "כי מניעת הכנסו עמם לארץ היתה סבה שתתקיים בהם יותר, לרוע הגזרה שנגזרה שטפם יהיו לבז לדורות". ולהלן ג', כו כתב: "ויתעבר ה' בי למענכם – מפני שהייתי מתאוה לקיים אתכם בה, כדי שלא תגלו ממנה לעולם, והוא כבר נשא ידו להפיל זרעכם בגוים". לפי ספורנו, אילו נכנס משה לארץ, לא היה אפשר להגלות את ישראל, על כן נגזר עליו לאחר חטא המרגלים שלא ייכנס לארץ – לא כעונש לו, אלא כדי שיהיה אפשר לענוש את ישראל בגלות מן הארץ.[10] אבל גם פירוש זה נראה קשה על דרך הפשט, שהרי אין בפרשתנו שום רמז שבגלל חטא המרגלים נגזרה על ישראל גלות.

על כן נראה לעניות דעתי, שעל דרך הפשט אמנם צדקו ר' עובדיה ספורנו ור"י אברבנאל, שמשה קושר את הגזרה שלא ייכנס לארץ עם חטא המרגלים, אבל הקשר שונה ממה שכתבו. כפי שראינו, משה מטיל את כל כובד האחריות על גזרת המוות במדבר על בני ישראל עצמם, ולא על המרגלים. ומאחר שמשה הוא מנהיגם, חלה הגזרה גם עליו, ובמקומו ייכנס מישהו אחר – מנהיג הדור הבא. למשה יש אחריות כוללת להנהגת העם, ולעולם תהיה אשמת העם תלויה גם בו.

אם כנים דברינו, נמצא שהתורה מביאה שתי סיבות מדוע לא נכנס משה רבנו לארץ: חטאו האישי בפרשת מי מריבה, וכישלונו המיניסטריאלי כמנהיגם של ישראל בפרשת המרגלים. ואכן, גם במקומות אחרים בספרנו משה מטיל את האחריות לאי-כניסתו לארץ על בני ישראל. לדוגמה, בתחילת פרשת ואתחנן משה מספר כיצד הפיל את תחינתו לפני ה' שיתיר לו להיכנס לארץ אך הקב"ה סירב, והוא מטיל את האחריות לכך על העם: "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי" (ג', כו); ובהמשך הוא אומר: "וַה' הִתְאַנַּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר ה' אֱ‑לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (ד', כא). ובד בבד, בכל נאומיו של משה אין רמז לחטאו במי מריבה. כל זה עולה בקנה אחד עם מגמתו של משה לבקר את התנהגותם של בני ישראל על מנת ללמד מוסר את בני הדור השני – אותו דור שיזכה להיכנס לארץ, שלא כבני דור הראשון ומשה מנהיגם.