דילוג לתוכן העיקרי

שלח לך | חטא המרגלים

קובץ טקסט

א. חטא המרגלים על פי הזוהר

בתחילת הפרשה נשלחים שנים עשר נציגי השבטים למשימת ריגול בארץ ישראל (במדבר, י"ג, א - כ), והתורה מעידה על איכותם האישית של המרגלים:

כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה.

(במדבר י"ג, ג).

מוסיף על כך המדרש:

"כולם אנשים". שבאותה שעה היו כולם צדיקים, כמה דתימר "בחר לנו אנשים"[1] (שמות, י"ז, ט), גם הם היו צדיקים.

 (מדרש אגדה [בובר], במדבר, י"ג, ג).

אחת השאלות המטרידות בפרשייה לאור התיאורים על מעלתם האישית של המרגלים, היא מה גרם לצדיקים הללו להוציא את דיבת הארץ רעה.

כיוון אחד להסבר הכשל של המרגלים מופיע בזוהר הקדוש:

"וישלח אותם משה" וגו'. "כולם אנשים", כלהו זכאין הוו ורישי דישראל הוו, אבל אינון דברו לגרמייהו עיטא בישא. אמאי נטלי עיטא דא? אלא אמרו: אי ייעלון ישראל לארעא נתעבר אנן מלמהוי רישין וימני משה רישין אחרנין, דהא אנן זכינן במדברא למהוי רישין, אבל בארעא לא נזכי. ועל דנטלי עיטא בישא לגרמייהו, מיתו אינון וכל אינון דנטלן מלייהו.

(זוהר, חלק ג', קנח.).

תרגום: "וישלח אותם משה" וגו'. "כולם אנשים", כולם זכאים היו וראשי ישראל היו, אבל לקחו לעצמם עצה רעה. ולמה לקחו עצה זו? אלא אמרו: אם יכנסו ישראל לארץ יעבירו אותנו מנשיאותינו וימנה משה נשיאים אחרים, שהרי אנחנו זכינו במדבר להיות מנהיגים אבל בארץ לא נזכה. ועל שלקחו לעצמם עצה רעה מתו הם וכל מי שקיבל דבריהם.

הזוהר מפרש שהגורם לכשל המרגלים היה חששם מכך שלאחר הכניסה לארץ הם יצטרכו לוותר על מעמדם כמנהיגי העדה. במהלך שיעור נעסוק בכמה תורות שעוסקות בביאור דברי הזוהר הללו.

ב. הסבר ה"שם משמואל" לזוהר

נפתח בתורה של האדמו"ר מסוכצ'וב, בעל ה"שם משמואל":

"וישלח אותם משה" וגו', "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה". בזוהר הקדוש (קנ"ח.) "כלהו זכאין הוו ורישי דישראל הוו אבל אינון דברו לגרמייהו עיטא בישא...". ויש לתמוה, מאחר דכלהו זכאין הוו ורישי דישראל הוו, היתכן שבשביל נגיעת עצמם ובקשת השררה ישחיתו את כל הענין? שדבר כזה לא יתכן אפילו לפשוט שבפשוטים, להשחית את כל תקות ישראל ורצון השם יתברך והמתנה שאבות העולם חמדו לה ובנין בית המקדש וקישור שמים וארץ וכל הטובות שבעולם הכל בשביל נגיעת עצמם, מה גם זכאין ורישי דישראל יעשו כזאת. ועוד, מי לידם יתקע שמשה רבינו עליו השלום לא יעבירם מגדולתם גם במדבר, אחר שהם יהיו גרם בנזקין.

("שם משמואל", פרשת שלח, שנת תרע"ה).

ה"שם משמואל" מעלה שני קשיים ביחס לפירוש הזוהר. ראשית, על פי פשוטו מייחס הזוהר לנשיאים האשמה חמורה ביותר - בגלל נגיעה אישית הם פעלו בניגוד גמור לאינטרס הלאומי, וכיצד יתכן שאנשים שהתורה מעידה על צדקתם יכשלו בחטא חמור כל כך. מלבד זאת, שואל ה"שם משמואל", למה המרגלים חשבו שאם הם יצליחו לטרפד את מהלך הכניסה לארץ הם ישארו בתפקידם, והרי התרחיש ההגיוני יותר הוא שמשה רבנו יעביר אותם מתפקידם. שאלה נוספת שצריכה להישאל בהקשר זה היא מי אמר לנשיאים שבארץ ישראל הם יאבדו את מעמדם - אולי גם בארץ הם יישארו נשיאי העדה?

בהמשך התורה מציע ה"שם משמואל" פתרון לשאלות:

ונראה, דהנה במדרש רבה (במדבר, ט"ז, א) "אין לך חביב לפני הקב"ה כשליח שמשתלח לעשות מצוה ונותן נפשו כדי שיצלח, בשליחותו ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונותנין נפשם להצליח בשליחותם כאותן שנים ששלח יהושע וכו' 'וילכו ויבואו בית אשה זונה ושמה רחב' (יהושע, ב', א) וכו' ללמדך כמה נתנו ב' צדיקים אלו נפשם לעשות שליחותם. אבל שלוחים ששלח משה רשעים היו. מנין? ממה שקרינו בענין 'שלח לך אנשים'", עכ"ל. והנה, הפירוש שנתנו נפשם לעשות שליחותם היינו שלא לבד את גופם הפקירו, והלכו על מנת ליהרג, שאין זה כל כך רבותא; אלא אף את נפשם הפקירו אפילו ללכת לשאול תחתית. שהרי באו בית אשה זונה ושמה רחב שעליה איתא בש"ס מגילה (טו.) "כל האומר 'רחב רחב' מיד ניקרי", ובליקוטי התורה מהאר"י ז"ל שהיא לילית הקליפה, אם כן הרי הכניסו עצמם לסכנה עצומה כזו אפילו בנפש, כדי שייעשה צורך גבוה.

ויש להמתיק הדברים על פי מה שהגיד כבוד קדושת אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין מצות מסירת הנפש על קידוש השם, דכמו שמותר לאדם לשחוט בהמה לצרכו, כי במקום צורך האדם אין מציאות הבהמה נחשבת מציאות כלל, מכל שכן לצורך קידוש שם שמים אין מציאות האדם נחשבת מציאות כלל. ולפי זה מובן דגם מציאות הנפש במקום צורך גבוה לכבוש את ארץ ישראל אין מציאות הנפש נחשבת מציאות כלל, והכל נדחה בשביל צורך גבוה.

המדרש משווה בין המרגלים שמשה שלח לבין המרגלים שיהושע שלח. על המרגלים שיהושע שלח המדרש אומר שהם מסרו נפשם למען הצלחת השליחות. ה"שם משמואל" מסביר שמסירותם הייתה לא רק במובן הפיזי, אלא גם מבחינה רוחנית - המרגלים של יהושע סיכנו למען עם ישראל את עולמם הרוחני בשהותם בבית רחב הזונה. ה"שם משמואל" מביא בשם אביו, בעל ה"אבני נזר", שהמחויבות למסור את הנפש על קידוש השם נובעת מההכרה שמציאות האדם אינה נחשבת במקום "צורך גבוה", וה"שם משמואל" מסיק מכך שגם מציאות הנפש של יהודי אינה נחשבת במקום שעל כף המאזניים עומד רצון השם.

בהמשך מסביר ה"שם משמואל" שדווקא העובדה שהמרגלים של יהושע הסכימו לוותר על הכול היא שעמדה להם ועזרה להם לא ליפול מדרגתם הרוחנית ולהצליח במשימתם:

ויש לומר דבשביל זה עצמו נצולו ולא היה ביכולת כחות החיצונים לדבק בהם. והוא על פי מה שהגדנו במקום אחר, דבשביל שבאמת "אין עוד מלבדו" (דברים, ד', לה) וכל כחות החיצונים והכשפים המכחישים פמליא של מעלה הויתם רק מההסתר והצמצום עד שנדמה ליש נפרד בפני עצמה; ובאמת כמו קודם בריאת העולם כן גם עתה אין שום נמצא בעולם אלא רצונו יתברך שמו. על כן אין רשות הניתנת לכחות החיצונים אלא על איש שהוא יש בעיני עצמו וחשכו עיניו מראות שאין עוד מלבדו. אבל מי שהוא מזוכך ומאירה לנגד עיניו אחדות השם יתברך כי הוא לבדו ואפס זולתו אינו מתירא משום כחות חיצונים, וזהו שבש"ס חולין (ז:) "שאני ר' חנינא דנפישא זכותי' ולא מתירא מכשפים", אף דסבירא ליה דכשפים מכחישין פמליא של מעלה. ולפי זה יש לומר דהמרגלים ששלח יהושע שבטלו מציאותם, אפילו מציאות נפשם רוחם ונשמתם, מפני צורך גבוה, על כן לא היה לכחות החיצונים שום רשות ושליטה עליהם.

ה"שם משמואל" מסביר שקיומם של כוחות הטומאה אפשרי בעקבות העובדה שה' צמצם את אורו, כיוון שבכך הוא נתן מקום לקיומן של מציאויות אחרות, ואפילו סותרות לרצונו; שהרי במקום שבו מאיר רצון ה', כל הכוחות שמתנגדים לו בטלים מאליהם. לכן, כאשר אדם חי בתודעת "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיהו, ו', ג) והוא בטל בעצמו לרצון השם, כוחות הטומאה לא יכולים לשלוט בו; אך כאשר הוא חי בתודעה עצמית מנותקת ונפרדת מרצון השם, הם כן יכולים לשלוט בו.

ה"שם משמואל" ממשיך להסביר את ההבדל שעולה במדרש בין תודעת השליחות של המרגלים של יהושע לבין תודעת השליחות של המרגלים של משה:

והנה, סיום דברי המדרש הנ"ל שהמרגלים ששלח משה היו היפוך מן המרגלים ששלח יהושע, ממילא לפי ביאור מהות המרגלים ששלח יהושע יש להבין ענין המרגלים ששלח משה. והיינו דלעומת מרגלי יהושע שהשליכו את נרו"נ[2] מנגד עבור צורך גבוה, היו הם להיפוך שחששו לנפשם. ואין הפירוש טובות עולם הזה, אלא השלמת נפשם ושכרם לעולם הבא. ומכל מקום, מאשר שחששו לנפשם וחסר להם הביטול אלא היו יש בעיני עצמם, שוב היה רשות ושליטת כח החיצונים עומדת לנגדם.

כאמור, המדרש מנגיד בין המרגלים שמשה שלח לבין המרגלים שיהושע שלח: המרגלים שמשה שלח חששו לטובתם הרוחנית, ולא היו בתודעת ביטול ומסירות נפש למען השליחות; לכן, הם לא היו חסינים מפני רוחות הטומאה ששררו בארץ, וכתוצאה מכך הם נכשלו בשליחות. הסברו של ה"שם משמואל" בדברי הזוהר ממתן את עוצמת הנפילה והכישלון של הנשיאים: הנגיעה האישית שלהם לא הייתה כפשטות דברי הזוהר חשש לאבד את משרתם, אלא הם חששו מנפילה רוחנית במהלך השליחות. כתוצאה מכך הם הגיעו לנפילה קשה יותר, משום שהם לא יכלו לעמוד כנגד כוחות הטומאה.

לאור הדברים הללו נוכל להבין כיצד מתיישבות שתי הקושיות שהקשה ה"שם משמואל" על הזוהר. השאלה הראשונה הייתה כיצד יתכן שהייתה למרגלים נגיעה כל כך גסה שבגללה הם נכשלו בשליחות; על כך עונה ה"שם משמואל" שהנגיעה שלהם הייתה נגיעה של צדיקים, שלא רצו לאבד את העולם הבא שלהם. השאלה השנייה הייתה מדוע הם לא חששו שמשה רבנו יעבירם משלטונם; על כך משיב ה"שם משמואל" שבאמת הם לא ידעו אם הם יוותרו במעמדם השלטוני, אבל מה שהטריד אותם היה מעמדם הרוחני.

ג. הסבר ה"שפת אמת" לזוהר

הסבר אחר לדברי הזוהר אנו מוצאים ב"שפת אמת", שמתמודד עם נקודה אחת שלא התבררה בדבריו של ה"שם משמואל" - מדוע המרגלים של משה חששו למעמדם הרוחני בעקבות הכניסה לארץ:

איתא[3] בזוהר הקדוש כי המרגלים חשבו הכא אנן רישין ובארעא לא נזכי להיות רישין. אכן, לכאורה נראה כי ודאי כל מה שאמרו המרגלים היה בעבור כללות בני ישראל, וכיון שנבחרו להיות שלוחי בני ישראל ודאי היו בטלין אל הציבור, ואיך נוכל לומר עליהם שדיברו מחמת נגיעת עצמותם? אבל נראה לבאר הענין כי דור המדבר בכלל היו בחינה ראש. כי הדור שיצא ממצרים ושמעו הדברות בסיני הם ראשין לכל הדורות. והדורות נמשכים בבחינת אבות ותולדות מרישין ועד רגלין, כמו שכתוב על דורותינו עיקבא דמשיחא.[4] אכן, דור המדבר היו כולם בחינת רישין. ובודאי אמת הדבר כי הכניסה לארץ היה מדריגה אחר מדריגה, והם לא רצו שיפלו ממדריגת רישין כנ"ל. ודור המדבר היה להם התגלות כבודו יתברך כדמיון התגלות הנשמה בראש. ובודאי מי שהוא במקום עליון קשה לו ליפול למדריגה תחתונה כמו שקשה אל הנשמה לרדת למטה, ובעל כורחו אדם נברא, אבל היה להם לבטל עצמם לעשות רצון הבורא יתברך. ולהבין מאמר חכמינו ז"ל "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא" (אבות, ד', יז) כו', וכמו שכתבנו מענין זה במקום אחר.[5]

("שפת אמת", במדבר, פרשת שלח, תרל"ט).

להבנת ה"שפת אמת", החשש של המרגלים מפני הכניסה לארץ לא נבע מדאגה אישית. הביטוי "רישין" שמובא בזוהר מתייחס לפי ה"שפת אמת" לכל דור המדבר - הם היו בבחינת ראש לשאר הדורות מבחינת מעלתם. הפחד של הנשיאים היה שהכניסה לארץ תגרום לנפילה רוחנית לכל דור המדבר. להבנת ה"שפת אמת" חששם היה מוצדק, ובאמת מציאות החיים בארץ ישראל תגרום לדור המדבר לירידה רוחנית, שכן במדבר הם היו סמוכים על שולחן הבורא במן, בבאר ובשאר ניסי המדבר; אך בארץ ישראל הם יצטרכו להתרגל למציאות חיים טבעית של עבודה ועמל כפיים כדרך הטבע. טעותם של המרגלים הייתה שהם היו צריכים לקבל את רצון השם ולא להתחכם כנגדו; אם רצון ה' הוא שעם ישראל יכנס לארץ הם היו צריכים לשתף פעולה עם רצון השם, אפילו אם כרוכה בכך ירידה רוחנית.

על פי ה"שפת אמת" נוכל להשיב על השאלה הנוספת שעלתה בתחילת הדברים: כיצד ידעו המרגלים שהם עתידים לאבד את מעמדם בעקבות הכניסה לארץ. התשובה לאור דברי ה"שפת אמת" היא, שהמרגלים ידעו שהכניסה לארץ תגרור בעקבותיה ירידה רוחנית שממנה חששו.

נראה שלתורות הללו יש רלוונטיות רבה לגבי שאלות שניסרו ומנסרות בחלל עולמנו בדורות האחרונים. ה"שם משמואל" העלה לדיון את הסוגיה של הנכונות לשלם מחיר רוחני על מזבח השליחות. מהתורה של ה"שפת אמת" למדנו שצריך להתנהל בענווה על פי רצון השם, גם במצבים שבהם נראה לנו שהדבר יגרום לנו לירידה רוחנית.

 

 

[1]   כדי להלחם בעמלק.

[2]   נפש, רוח ונשמה.

[3]   נמצא.

[4]   זוהר ח"ב רנח' ע"א.

[5]   שבועות תרל"ה ד"ה "פן נמות".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)