דילוג לתוכן העיקרי

חזון המקדש העתידי | מקדש וכבוד ה' בתוכו

קובץ טקסט

תשעת הפרקים האחרונים בספר יחזקאל עוסקים בחזון המקדש העתידי. פרקים אלה עשירים בפרטים רבים, לגבי מידות הבית, מספרי הקורבנות, שטחי הנחלות ועוד. משום כך - השיעורים יהיו יותר תמאטיים ופחות יעסקו בפרטים. בשיעור זה נדון בחלקו הראשון של חזון זה.

 

פתיחה

חלקו האחרון של ספר יחזקאל פותח בציון זמן התרחשות הנבואה: "בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַחַר אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר". מעבר לתיארוך הנבואה מבחינה כרונולוגית (כפי הנראה, י' בניסן בשנת 573 לפנה"ס), אנו למדים גם מה הן נקודות המפנה המשמעותיות באותה תקופה, המשמשות כעוגן ביחס אליו מונים את השנים: גלות יהויכין; והחורבן (ולמעשה, זוהי הנבואה היחידה אותה מונה יחזקאל ביחס לחורבן). על כן, כפי שלמדנו עד כה מכך שיחזקאל מונה את השנים ביחס לגלות יהויכין (לדוגמא: א, ב; ח, א; כד, א; ועוד) - כי זו נקודת המפנה המשמעותית באותה תקופה, מתברר כי כעת ארבע-עשרה שנה אחרי חורבן ירושלים ההשלכות החמורות של החורבן מחלחלות לתודעת הגולים בבבל. רוב גולי בבל גלו לפני החורבן בגלות יהויכין, וכך במידה מסוימת התנתקו מהמתרחש בארץ; אולם ייתכן כי כעת  כשהצטרפו גולי חורבן המקדש לקהילותיהם בבבל הפנימו את המשמעות החמורה של החורבן.

נראה כי לא לחינם נבואת יחזקאל על המקדש העתידי מגיעה בעיתוי זה – לאחר שהעם הפנים והתרגל למציאות חיים בגלות ללא מרכז יהודי פעיל בארץ (זאת - לאחר ירידת השארית למצרים, שהתרחשה כנראה שנים ספורות לאחר החורבן); מציאות חדשה זו הותירה את הגולים חסרי בטחון באשר לעתידם ומעמדם. קושי זה של הגולים ניכר גם בנבואת יחזקאל, אך בעיקר וביתר שאת - בנבואותיהם של נביאי שיבת ציון: חגי, זכריה ומלאכי.

יש לתת את הדעת על כך שמדובר בנבואה בודדת יחסית בתקופה דלה בנבואות, ולכן יש לה משמעות גדולה. התאריך הבא בנבואה הוא של הצהרת כורש בימי שיבת ציון כ-35 שנה אחרי נבואה זו של יחזקאל בארץ ישראל, ואילו ראשית פעולתם של חגי וזכריה הוא כ-16 שנה אחר הצהרת כורש.[1] למעשה, נבואה זו ביחזקאל היא ההד האחרון באמצעותו אנו יכולים לשער מה היה מצבם של גולי בבל בשנים אלה (הנבואה היחידה שמתוארכת מאוחר יותר ביחזקאל היא נבואת יחזקאל למצרים (כ"ט, יז), עליה עמדנו בעבר, אך פרט לכך, הכתובים אינם מציינים במפורש דבר בהקשר זה). חשיבות התאריך אף מודגשת על ידי הנביא בעצמו: "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיָּבֵא אֹתִי שָׁמָּה".

הנביא מוחזר לארץ ישראל: "בְּמַרְאוֹת אֱ-לֹהִים הֱבִיאַנִי אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַיְנִיחֵנִי אֶל הַר גָּבֹהַּ מְאֹד וְעָלָיו כְּמִבְנֵה עִיר מִנֶּגֶב" (פסוק ב'). תיאור המקום בו מונח יחזקאל - 'הר גבוה מאוד' - בהחלט מעורר עניין. מפסוק זה לא ניתן להכריע האם יחזקאל מתייחס לשטחהּ של העיר ירושלים, או לכל שטחהּ של ארץ ישראל שממערב לירדן. ייתכן כי יחזקאל מתאר את המקום בצורה מדורגת, כך שרק בסוף התיאור ניתן ציון המקום המדויק: 'ארץ ישראל', 'הר גבוה מאוד', 'מבנה עיר', 'מנגב'. אמנם למעשה לשאלה האם העיר היא ירושלים, אין הנביא נותן מענה; ולמעשה השאלה אף מתחזקת משום שבכל הפרקים שלפנינו שמהּ של העיר איננו מוזכר במפורש (וראו על כך בשיעור 8, בו נִדוֹן שמהּ של ירושלים ביחזקאל).

מיד בהגיעו לעיר רואה הנביא איש שתפקידו למדוד באמצעות חבל וקנה (באמצעותן מדדו במזרח הקדום):

וַיָּבֵיא אוֹתִי שָׁמָּה וְהִנֵּה אִישׁ מַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה נְחֹשֶׁת וּפְתִיל פִּשְׁתִּים בְּיָדוֹ וּקְנֵה הַמִּדָּה וְהוּא עֹמֵד בַּשָּׁעַר. וַיְדַבֵּר אֵלַי הָאִישׁ בֶּן-אָדָם רְאֵה בְעֵינֶיךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְּׁמָע וְשִׂים לִבְּךָ לְכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתָךְ כִּי לְמַעַן הַרְאוֹתְכָה הֻבָאתָה הֵנָּה הַגֵּד אֶת כָּל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל (פסוקים ג-ד).

הקב"ה מביא את הנביא למקום בו מצוי מודד, ומדגיש בפניו את חשיבות העברת המראה בו הוא עתיד לחזות לכל ישראל. השורש רא"ה חוזר בשני פסוקים אלו כשלעצמם חמש פעמים - בנוסף לאזכור איברי הראיה: עיניים. מסתבר כי ההדגשה של הראיה נועדה לחדד את חשיבותו של המראה בדיוק כפי שהוא נראה לנביא.

 

תכנית הבית (מ', ה-מב)

החל מפרק מ' פסוק ה, ועד לסוף פרק מ"ב - מתאר הנביא את תכנית המקדש.[2] קשיים רבים קיימים בביאור פסוקים אלו.[3] נראה כי המסר העולה מכולם הוא כי לא העם הוא שיבנה את המקדש, ועל כן לא נחוצה לו תכנית שעל פיה אפשר לבנות. ייתכן כי העמימות וחוסר היכולת לבנות מודל קונקרטי על בסיס פרקים אלה ביחזקאל הינם מכוונים; מטרתם היא לשלול את האפשרות שמישהו מהעם ייזום את הקמת הבניין במתכונת של חזון נבואי זה בשלב כלשהוא, בהווה או בעתיד.[4] עם זאת, חשובה לנביא העברת החזון על בניין הבית בצורה מוחשית ומשכנעת – למרות העמימות הנדרשת כדי שלא יקדימו את המאוחר. אם כך, תיאור מפורט זה טומן בחובו מסר כפול ואף מנוגד: מחד, המקדש מוצג כמשהו מוחשי; ומאידך, לא ניתן לבנותו בשלב זה.

תחילה מתאר הנביא את מידות החומה המקיפה את הבית, ואת מידות השער שבמזרח (פסוקים ה-טז). פרט מעניין שקשה להסבירו בתיאור הוא החלונות האטומים. ייתכן והכוונה היא לחלונות דמי, המסותתים בקיר עם מסגרת ותבליט אך למעשה הם מלאים באבנים. הסיבה לכך יכולה להיות שאסור לראות את הקודש. באופן סמלי, דווקא העובדה שקיימים חלונות אך הם אטומים – מבטאת את השמירה המיוחדת על המקדש הקיימת ב"נקודות התורפה" הפוטנציאליות, כמו החלונות.[5]

לאחר מכן, מתאר הנביא את מידות החצר החיצונה והשערים (השער הצפוני, השער הדרומי ושערי החצר הפנימית; פסוקים יז-לז). סופו של פרק מ' כולל תיאור הקרבת העולה, החטאת והאשם על שולחנות בצדו של השער הפנימי הצפוני; וכן של לשכות הכוהנים 'שמרי משמרת הבית', ו'שמרי משמרת המזבח' (פסוקים לח-מו). כוהנים אלה מכונים מעתה 'בני צדוק הקרבים מבני לוי אל ה' לשרתו'; במעמדם הייחודי נדון בהמשך. גם כאן, במסגרת מידות הבית, קיימת מגמה ברורה של הגנה על הקודש – כפי שראינו לגבי החלונות. מסיבה זו הכוהנים מכונים 'שמרי משמרת', ומשום כך קיימת הקפדה יתרה על מוצאם.

בפרק מ' פסוק מח עובר הנביא לתאר את תכנית פנים-המקדש. תחילה מתאר הנביא את האולם (מ', מח-מט), ולאחר מכן את ההיכל, קדש הקדשים, ההיכל הפנימי והעיטורים שבקירותיהם (מ"א, א-כו). תוך כדי התיאור מציין הנביא בפסוק כב את מזבח העץ והשולחן. בפרק מ"ב מוּצָא הנביא לחצר החיצונה, שם הוא מתאר את הלשכות שבין החצר החיצונה לחצר הפנימית (פסוקים א-יד). בפסוקים יג-יד מציין הנביא את לשכות הקודש, ואת תפקידיהם:

הֵנָּה לִשְׁכוֹת הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יֹאכְלוּ שָׁם הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר קְרוֹבִים לַה' קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים: שָׁם יַנִּיחוּ קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וְהַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם כִּי הַמָּקוֹם קָדֹשׁ. בְּבֹאָם הַכֹּהֲנִים וְלֹא יֵצְאוּ מֵהַקֹּדֶשׁ אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה וְשָׁם יַנִּיחוּ בִגְדֵיהֶם אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָהֶן כִּי קֹדֶשׁ הֵנָּה ילבשו (וְלָבְשׁוּ) בְּגָדִים אֲחֵרִים וְקָרְבוּ אֶל אֲשֶׁר לָעָם.

הלשכות מיועדות לאכילת הכוהנים את בשר הקודש, ולהחלפת בגדיהם. גם תיאור זה מדגיש את המרחק שבין הכוהנים והבגדים בהם הם משמשים את הקודש, ובין העם - שאיננו שותף בפסוקים אלו להקרבה, ואף אינו רואה את הכוהנים בבגדים בהם שרתו בקודש. מעשה סמלי זה טומן בחובו מסר חד באשר להרחקת העם מהמקדש העתידי, מסר שמעמיק בפרקים הבאים. יחזקאל מסיים חלק זה של הסיור במקדש בתיאור היקף הר-הבית וחומת המקדש (מ"ב, טו-כ).

 

חזרת כבוד ה' למקדש (מ"ג, א-ט)

בפסוקים אלה מתאר הנביא את חזרת כבוד ה' למקדש, עליה עמדנו בשיעור השני (במסגרת העיון במסעות כבוד ה' בספר יחזקאל). על כן, נעמוד כאן רק על מספר נקודות שיש לראות בהם השלמה לנאמר שם; ואלו הפסוקים:

וַיּוֹלִכֵנִי אֶל הַשָּׁעַר שַׁעַר אֲשֶׁר פֹּנֶה דֶּרֶךְ הַקָּדִים. וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ. וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת הָעִיר וּמַרְאוֹת כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי אֶל נְהַר כְּבָר וָאֶפֹּל אֶל פָּנָי.

גם כאן, כמו בתחילת פרק מ', חוזר הנביא על השורש רא"ה. אך בעוד שם יחזקאל ראה את תכנית הבית, עתה מציין שורש זה את ראיית כבוד ה'.[6] בנוסף לכך, בדומה לפרק א', גם המראה כאן הוא קולני ומואר. כבוד ה' איננו נגלה בשקט אלא בגאון. וקול המים הרבים – שקולו של ה' מדוּמֶה להם, יתבררו בפרק מ"ז כמייצגים, יותר מאי פעם בעבר, את הקשר שבין ה' ועמו. יש לשים לב לכך שדימוי זה משמש מעין "פיצוי" לחוסר-השותפות של העם בהקרבת הקורבנות, בשונה מהמצב במקדש שלמה. עתה חוזר ומדגיש הנביא את חזרת כבוד ה' לבית:

וּכְבוֹד ה' בָּא אֶל הַבָּיִת דֶּרֶךְ שַׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִים. וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וַתְּבִאֵנִי אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִי וְהִנֵּה מָלֵא כְבוֹד ה' הַבָּיִת.

קריאת הפסוק מובילה אותנו לתחושה מרוממת של נוכחות אלוקית מלאה; על כן, המעבר לשלושת הפסוקים הבאים חד ומפתיע:

וָאֶשְׁמַע מִדַּבֵּר אֵלַי מֵהַבָּיִת וְאִישׁ הָיָה עֹמֵד אֶצְלִי. וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם אֶת מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם בִּזְנוּתָם וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם וְטִמְּאוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וָאֲכַל אֹתָם בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת זְנוּתָם וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם מִמֶּנִּי וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם לְעוֹלָם. 

נראה כי המעבר החד 'מאיגרא רמה לבירא עמיקתא' נובע מכך שאחד התנאים להתגשמותה של חזרת כבוד ה' למקדש הוא - "וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי". מטרת נבואה זו היא להצביע על הגורם לפגיעה במקדש בשנים בהן עזב כבוד ה' את המקדש והמקדש נחרב – שהרי הנבואה היא חלק מפרקי חזון המקדש העתידי (מ'-מ"ח) ולא מפרקי התוכחה (ב-כד). בשונה מהמושג 'חילול ה'' המתייחס בספר יחזקאל תמיד למעמדו של ה' בעיני הגויים, ייחוס 'טומאה' לשם ה' נובעת ממעשים פגומים של ישראל - מעשים המובילים בגלל חומרתם המיוחדת לפגיעה חמורה ועמוקה יותר בשם ה' מאשר פגיעה במעמדו החיצוני. על כן, בפסוקים ז-ח חוזר הנביא פעמיים על הגורם המרכזי לעזיבת כבוד ה' את מקדשו - בית ישראל גרמו במעשיהם הרעים לטמא את שם קדשו של האל -

הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם בִּזְנוּתָם וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם.

פסוקים אלו מתארים קבורה של המלכים סמוך לבית המקדש. על פי פירושיהם של רש"י, רד"ק ור' אליעזר מבלגנצי - קבורת המלכים נעשתה בבית המקדש עצמו. פירוש זה מעצים אף יותר את חומרת המעשה.[7] קבורת המלכים במקום זה חמורה משום שהיא מטמאה בטומאה חמורה את הסמוכים לה; אך מעבר לכך – היא מהווה התרסה כלפי עליונותו של ה' על מלכי העם. באופן סמלי, קבורת המלכים במקדש מביאה לידי ביטוי את העובדה שהמלכים ראו את עצמם כראויים לשכון בסמוך למקום הקדוש ביותר - יחד עם ה'; וזאת - בעודם עושים את המעשים המכונים "זנות". ביטוי זה, "זנות", משמש בספר יחזקאל כשם כללי לעבודה זרה מהסוג הגרוע ביותר. הפסקת מעשים חמורים אלו היא תנאי הכרחי לכך שה' ישכון בתוכם לעולם. בפסוקים הבאים דורש יחזקאל כתנאי למסירת תכנית הבית לעם, שהם 'יכלמו מעוונותם' ו'מכל אשר עשו'. על אף שאלו פרקי חזון המקדש העתידי, שלאחר פרקי התקומה - עדיין חוזר ומדגיש הנביא את חומרת מעשי העם שגרמו לחורבן הבית הראשון. עם סיום נבואה זו, מסתיימים פסוקי התוכחה לעם המצויים בספר; כעת, לימוד הנבואות מותיר אותנו עם כמיהה לחזון עתידי ללא היזכרות כואבת  באירועי העבר.

 


[1] זאת למעט סופו של ספר ירמיה (נ"ב, לא-לד) שעוסק בגורלו של יהויכין בבבל בשנת 561 לפני הספירה, כ-12 שנה לאחר נבואה זו של יחזקאל.

[2] על פניו, נראה התיאור על פרטיו המרובים ככזה שניתן לבנות על פיו דגם למקדש. אך העמקה בפרטים מגלה שעל אף הפירוט הרב חסרים פרטים הכרחיים לבניה. שרטוטים רבים הוכנו בניסיון להבין את תכנית הבית בפרקים אלה, ואין זה המקום להרחיב בנושאים אלו (להרחבה עיינו בדעת מקרא עמ' - שיט, שכא, שכג, שכז, שכט, שלה, שלז, שלט, שמא, שמט; אפשר גם בין עמ' שיט-שמט שם, או בפירוש דעת מקרא לפסוקים; וכן גם יחזקאל, מקראות גדולות הכתר, ירושלים תש"ס, עמ' 328-322; וכן בפרשנות המודרנית לספר).

[3] כדאי לעיין בפירושו של י' מושקוביץ (דעת מקרא) בהקדמתו לפרקים אלו, בה מונה את הצעות הפרשנים לפתרון הקשיים, ולאחר מכן מונה את הבעיות הפרשניות הנותרות המקשות על ביאור הפסוקים. (יחזקאל, דעת מקרא, עמ' שיז-שכד.)

[4] על פי הצעה זו, ברורה התשובה לשאלה בה עסקו רבים - למה הבית השני לא הוקם על פי החזון הנבואי של יחזקאל? שהרי לא הייתה להם האפשרות הטכנית לעשות זאת גם אם רצה בכך (וזאת בנוסף לקשיים הרבים הנוספים עליהם מעידים נבואותיהם של חגי, זכריה ומלאכי). יתר על כן, ייתכן גם כי המסר הנבואי בפרקים אלו ביחזקאל הוא לא העם הוא שיבנה את המקדש במתכונת זו, או לפחות כך הובן כן נעיר, כי ייתכן שהצפייה למקדש שייבנה ע"י ה', וייראה כפי שמתואר המקדש בפרקים אלו ביחזקאל, הצטרף לקשיים הרבים של שבי ציון בבניית המקדש השני.

[5] ע"פ דברי ד"ר גיא שטיבל בהרצאה בד' כסליו תשס"ז. בהרצאה הוא ביאור את הפסוק: "וַיַּעַשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטוּמִים" במלכים א', ו', ד, כאשר יש להבין שקופים מלשון 'משקוף', המגן על הפתח. אני יישמתי תובנה מחכימה זו  בפסוק זה ביחזקאל, ועל כך תודתי מסורה לו.

[6] בנוסף לכך, אזכורים אלו מהווים ניגוד והשלמה לשורש רא"ה המאפיין בפרק ח' את עובדי העבודה הזרה שאינם רואים את ה', ואכמ"ל.

[7] אמנם, בפרקים האחרונים בספר מלכים ב', העוסקים בחטאי המלכים בתקופה זו, קבורת מלכים בתוך המקדש אינה מצוינת, על אף שהכנסת עבודה זרה למקדש מצוינת בפירוש (כ"א, ד-ז; כ"ג, ו-ז). במקרים שמקום קבורת המלכים נכתב במפורש - הקבורה מיוחסת לגן עזה (כ"א, יח, כו) או לעיר דוד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)