דילוג לתוכן העיקרי

ירמיהו | פרקים ל"ט–מ' | חורבן ירושלים וגורלו של ירמיהו

קובץ טקסט


א. מבוא:

בפרק ל"ט מתוארת אחריתה המרה של ירושלים. מאמצי ירמיהו שהטיף לכניעה ולקבלת עול בבל - עלו בתוהו, ולאחר מצור ממושך של כשנה וחצי הובקעו חומות ירושלים. צדקיהו שביקש להימלט מהבבלים נתפס ונענש באכזריות מרובה. המראה האחרון שראה לנגד עיניו, רגע לפני שהתעוור בידי הבבלים, הוא מראה בניו הנשחטים לנגד עיניו. הבבלים החריבו ושרפו את העיר, והגלו את שארית יושבי ירושלים לבבל (א-ט). 

יחד עם התיאור הקשה של החורבן וההרג, נראים בחלקו השני של פרק גם כמה ניצני תקווה: נבוזראדן מותיר את דלת העם בירושלים (י), ומציל בהוראת נבוכדרצר את ירמיהו (יא-יד). בסוף הפרק נזכרת נבואת הצלה שניבא ירמיהו קודם החורבן, בחצר המטרה, על עבד מלך הכושי שהצילו ממוות בבור הטיט (טו-יח).

 

ב. אימתי הובקעה העיר?

הפרק פותח בציון שני תאריכים – תאריך תחילת המצור על ירושלים[1], ותאריך הבקעת חומות העיר:

בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂרִי בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְכָל חֵילוֹ אֶל יְרוּשָׁלִַם וַיָּצֻרוּ עָלֶיהָ. בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הָבְקְעָה הָעִיר.

קיימת סתירה בין תאריך הבקעת חומות ירושלים המופיע בפסוק (תשעה בתמוז), לתאריך המופיע במשנת בתענית (ד, ו):

'בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל'.

לסתירה זו ניתנו פתרונות שונים בשני התלמודים. כך נאמר בתלמוד בבלי (תענית כח ע"ב):

'הובקעה העיר' בשבעה עשר היה? והרי כתוב 'בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר' (ירמיהו נב, ו), וכתוב אחריו 'ותבקע העיר...' (ירמיהו נב, ז). אמר רבא: לא קשה. כאן בראשונה (בחורבן בית ראשון), כאן בשניה (בחורבן בית שני). ששנינו: בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז, בשניה בשבעה עשר בו.

רבא מחלק אפוא בין שני הבתים: הבקעת העיר בימי בית ראשון המתוארת בספר ירמיהו אירעה בתשעה בתמוז, ואילו הבקעתה בימי בית שני אירעה בי"ז בתמוז. לפי פירוש זה יוצא שצום י"ז בתמוז מתייחס לחורבן בית שני בלבד. תירוץ אחר ניתן בתלמוד הירושלמי:

'כתוב 'בתשעה לחדש הובקעה העיר' ואתה אומר כך? אמר ר' תנחום בר חנילאי קילקול חשבונות יש כאן... (משל) למלך שהיה יושב ומחשב חשבונות באו ואמרו לו נשבה בנך ונתקלקלו חשבונותיו, אמר: יעשה זה ראש לחשבונות'. (פירוש 'קרבן העדה': 'מרוב הצרות טעו בחשבונות ולא רצה המקרא לשנות ממה שסמכו הם, לומר כביכול אנכי עמו בצרה').

ראיה לפירוש הירושלמי מצויה בלשון 'הובקעה העיר' במשנה, לשון זו לקוחה מהפסוק בירמיהו: 'בתשעה בחודשה הבקעה העיר', ועל כן סביר שהיא מתייחסת לחורבן בית ראשון. תשובת הירושלמי מפתיעה ביותר, כפי שפירש קרבן העדה, היא מיוסדת על העיקרון הרוחני של 'עימו אנוכי בצרה'. כלומר, הטעות בחשבון הימים משקפת את המצב הקשה ששרר בעם, והיא זוכה למעמד הלכתי המבטא את ההזדהות האלוקית עם מצבו הקשה של העם[2].

 

ג. חורבן ירושלים ונבואת ירמיהו

בפסוקים הבאים מתואר כיבוש העיר בידי צבא נבוכדנאצר. תיאור הכיבוש והחורבן מקביל מבחינה לשונית ועניינית לנבואת ההקדשה שבה צופה ירמיהו את החורבן כבר בראשית שליחותו:

נבואת ההקדשה (פרק א')

תיאור החורבן (פרק ל"ט)

(טו) כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם ה' וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה.

(טז) וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם עַל כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם:

וַיָּבֹאוּ כֹּל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וַיֵּשְׁבוּ בְּשַׁעַר הַתָּוֶךְ נֵרְגַל שַׂר אֶצֶר סַמְגַּר נְבוּ שַׂר סְכִים רַב סָרִיס נֵרְגַל שַׂר אֶצֶר רַב מָג וְכָל שְׁאֵרִית שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל...

(ה) וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂגוּ אֶת צִדְקִיָּהוּ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ וַיִּקְחוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלֻהוּ אֶל נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה בְּאֶרֶץ חֲמָת וַיְדַבֵּר אִתּוֹ מִשְׁפָּטִים:

 

 

ירמיהו חזה את ישיבת 'משפחות ממלכות צפונה' בפתח שערי ירושלים, אך בראשית נבואתו לא מציין עדיין ירמיהו את שמה של הממלכה מצפון. בפועל יושבים שרי מלך בבל ב'שער התוך', ופעולה זו מסמלת את שליטתם בעיר[3]. חשוב לשים לב לכך שבנבואת ההקדשה מייחס ירמיהו את הושבתם בשערי ירושלים לה' – (כפי שמודגש בפתיח לפסוק טו: 'כי הנני קורא...').  

הישיבה בפתח שערי ירושלים הינה בעלת משמעות סמלית על רקע תפקיד שערי ירושלים בספר ירמיהו כמקום קיום או חילול השבת בפרהסיה, וכן כמקום עשיית הצדק והמשפט (לעיל י"ז, כד-כז; כ"ב, א-ה). השערים, בנבואות ירמיהו מתוארים כמקום השכר האפשרי – או החורבן.

ההקבלה הלשונית בין נבואת ההקדשה לתיאור החורבן בפרקנו מופיעה גם בהמשך. בעקבות הבקעת העיר והשתלטות צבא בבל ושריו עליה ברחו צדקיהו ואנשיו בלילה מן העיר, לכיוון מזרח: 'דרך הערבה'. אפשר שהיה בדעתם להימלט אל מואב או עמון שבעבר הירדן, אולם הבבלים רדפו אחריהם עד שהשיגו את צדקיהו בערבות יריחו[4]. צדקיהו נלקח אל נבוכדנאצר, אשר ישב במפקדתו ברבלה שבצפון סוריה: 'וידבר אתו משפטים'; מסתבר שנבוכדנאצר שפט אותו על מרידתו בו, כפי שעולה מרוח הפסוקים המתארים את עונשו, ומן ההקבלה בינם לבין הנוסח הקצר בנבואת ההקדשה:

'וַיִּשְׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ בְּרִבְלָה לְעֵינָיו וְאֵת כָּל חֹרֵי יְהוּדָה שָׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל. וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם לָבִיא אֹתוֹ בָּבֶלָה'[5].

בנבואת ההקדשה מצאנו מיד אחרי תיאור נתינת הכסאות בפתח שערי ירושלים ביטוי דומה: 'ודברתי משפטי אותם'[6], מסתבר שהקבלה זו מלמדת על משמעותו הפנימית של ההליך המשפטי של מלך בבל, ומבחינה זו מייצגת תוכחת נבוכדנאצר כביכול את תוכחת ה'. נבוכדנאצר הוכיח את צדקיהו על מרידתו ובוגדנותו הפוליטית[7], אולם מגרונו שומע צדקיהו את קול תוכחתו של ה' על מרידתו הרוחנית של צדקיהו בו. קריאת תיאור החורבן על רקע נבואת ההקדשה מעניקה לו אפוא את משמעותו הפנימית והעמוקה.

 

ד. חורבן ירושלים והצלת ירמיהו ועבד מלך

מגורל המלך והשרים עובר הכתוב לתאר בקצרה גורלה של העיר ואנשיה:

'וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּית הָעָם שָׂרְפוּ הַכַּשְׂדִּים בָּאֵשׁ וְאֶת-חֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם נָתָצוּ. וְאֵת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר וְאֶת הַנֹּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ עָלָיו וְאֵת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים בָּבֶל'.

תיאור תמציתי זה לבש צורה מוחשית בעדויות הארכיאולוגיות שנמצאו בדור האחרון בחפירות בעיר דוד:

'עדות דרמטית לסערת הקרב והאש שאחזה בכל בתי ירושלים נגלתה לארכיאולוגים בכמה מקומות, בהם קריית השלטון בשטח G. עשרות ראשי חצים מברזל ומברונזה שנמצאו שם הם עדות אילמת לרגעי הקרב האחרונים. שכבה עבה של אפר וקירות מפוחמים שנמצאו בכל המבנים באזור זה ממחישים את הסוף הטראגי. בבית אחד בלטו במיוחד סימני ההרס. ב'חדר השרוף' גילו הארכיאולוגים בית שלם שהתמוטט פנימה מעוצמת השרפה. הלהבות אחזו בתקרת קורות העץ והיא קרסה ועמה הקומה השניה. התמונה שנותרה הייתה של גל אבנים ותחתיו שכבת אפר וחורבן שגובהה 90 ס"מ... הפקודה לנתץ את חומות העיר שמרדה פעם אחר פעם בבבל נועדה לפרק את ירושלים מכל יכולת צבאית שהיא. התוצאות היו קשות במיוחד. כל האגף המזרחי של העיר נשען על טרסות קדומות שירדו ירידה מדורגת במדרון המזרחי ונשענו זו על המילוי של חברתה, ובסופו של דבר על הטרסה התחתונה והחזקה ביותר – חומת העיר. לאחר שנפרצה ונתערערה החומה שטפו גשמי החורף את המילוי ובתי העיר החלו לקרוס תוך שהם יוצרים מפולות אבנים אדירות במורד המדרון. הבתים בשטח G התכסו באבנים וקרסו על הבתים שתחתיהם. ההרס היה רב כל כך עד שאזור זה מעולם לא נכלל עוד בתחומי העיר'[8].

כנגד תיאור החורבן וההרס בחלקו השני של הפרק מתוארות שלוש הצלות. תחילה נזכרת שארית העם שנותרה בארץ בידי נבוזראדן:

'וּמִן הָעָם הַדַּלִּים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם מְאוּמָה הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וַיִּתֵּן לָהֶם כְּרָמִים וִיגֵבִים בַּיּוֹם הַהוּא'.

יחד עם שארית העם ניצל גם ירמיהו בידי נבוזראדן. פרק ל"ט חותם בנבואתו של ירמיהו לעבד מלך הכושי, שניתנה עוד בהיותו בחצר המטרה, על הצלתו ממוראות החורבן עקב הצלתו את ירמיהו.

פרק מ' עובר לתיאור ההתרחשות בקרב הנותרים בארץ לאחר החורבן. הפרק פותח בסיפור קורותיו של ירמיהו לאחר החורבן, ובבחירתו להישאר בארץ ולחבור לגדליהו בן אחיקם שהופקד בידי מלך בבל על דלת העם שנותרה בארץ (א-ו). החל מפרק זה ועד פרק מ"ג אנו עוברים לסיפור קורותיה העגומים של קבוצה זו, בראשותו של גדליה, שהיוותה את הסיכוי האחרון לתקומה לאחר הגלות.

סיפור קורותיו של ירמיהו לאחר החורבן, הפותח את פרק מ' כופל לכאורה את התיאור בפרק ל"ט, אולם הוא אינו עולה עמו בקנה אחד.[9]

 

פרק לט

פרק מ

יא וַיְצַו נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל עַל-יִרְמְיָהוּ בְּיַד נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים לֵאמֹר.

יב קָחֶנּוּ וְעֵינֶיךָ שִׂים עָלָיו וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה רָּע  כִּי אם כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אֵלֶיךָ כֵּן עֲשֵׂה עִמּוֹ. 
 

יג וַיִּשְׁלַח נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים וּנְבוּשַׁזְבָּן רַב-סָרִיס וְנֵרְגַל שַׂרְאֶצֶר רַב-מָג וְכֹל רַבֵּי מֶלֶךְ-בָּבֶל. 
יד וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְחוּ אֶת-יִרְמְיָהוּ מֵחֲצַר הַמַּטָּרָה
וַיִּתְּנוּ אֹתוֹ אֶל-גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן לְהוֹצִאֵהוּ אֶל-הַבָּיִת
וַיֵּשֶׁב בְּתוֹךְ הָעָם.

 

הַדָּבָר אֲשֶׁר-הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה

אַחַר שַׁלַּח אֹתוֹ נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים מִן-הָרָמָה בְּקַחְתּוֹ אֹתוֹ וְהוּא-אָסוּר בָּאזִקִּים בְּתוֹךְ כָּל-גָּלוּת יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה הַמֻּגְלִים בָּבֶלָה.

וַיִּקַּח רַב טַבָּחִים לְיִרְמְיָהוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' אֱלֹהֶיךָ דִּבֶּר אֶת הָרָעָה הַזֹּאת אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה:(ג) וַיָּבֵא וַיַּעַשׂ ה' כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר כִּי חֲטָאתֶם לה' וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלוֹ וְהָיָה לָכֶם דבר הַדָּבָר הַזֶּה: (ד) וְעַתָּה הִנֵּה פִתַּחְתִּיךָ הַיּוֹם מִן הָאזִקִּים אֲשֶׁר עַל יָדֶךָ אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ לָבוֹא אִתִּי בָבֶל בֹּא וְאָשִׂים אֶת עֵינִי עָלֶיךָ וְאִם רַע בְּעֵינֶיךָ לָבוֹא אִתִּי בָבֶל חֲדָל רְאֵה כָּל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ אֶל טוֹב וְאֶל הַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לָלֶכֶת שָׁמָּה לֵךְ: (ה) וְעוֹדֶנּוּ לֹא יָשׁוּב וְשֻׁבָה אֶל גְּדַלְיָה בֶן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן אֲשֶׁר הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעָרֵי יְהוּדָה וְשֵׁב אִתּוֹ בְּתוֹךְ הָעָם אוֹ אֶל כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לָלֶכֶת לֵךְ

וַיִּתֶּן לוֹ רַב טַבָּחִים אֲרֻחָה וּמַשְׂאֵת וַיְשַׁלְּחֵהוּ:

(ו) וַיָּבֹא יִרְמְיָהוּ אֶל גְּדַלְיָה בֶן אֲחִיקָם הַמִּצְפָּתָה וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ בְּתוֹךְ הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּאָרֶץ

 

 

הדמיון בין שני התיאורים בולט: בשניהם נבוזארדן לוקח את ירמיהו ממאסר, ומשם הוא מגיע לגדליהו בן אחיקם. אולם, לפי התיאור בפרק מ' ירמיהו היה בתוך שיירת הגולים, והוא שוחרר מאזיקיו בהוראת נבוזראדן, ובחר להישאר בארץ עם גדליהו ולא ללכת לבבל, ואילו לפי התיאור בפרק ל"ט ירמיהו נלקח מחצר המטרה בהוראתו האישית של נבוכדראצר והובל אל גדליהו. לא נאמר כאן שזאת הייתה בחירתו של ירמיהו, אף שבתחילת הפסקה נאמר שנבוכדנצר ציווהו. סתירה זו נידונה בידי המפרשים שניסו לפשר בין שני התיאורים בדרכים שונות.

רש"י כתב:

'מן הרמה - שהיה גולה מעצמו עמהן, 'שהיה ירמיה רואה כת של בחורים נתונים בקולרין, ונותן את ראשו עמהם, ונבוזראדן בא ומעבירו מהן, וחוזר ורואה כת של זקנים שלולים בשלשלאות ונותן את צוארו עליהם, ובא נבוזראדן ומעבירו מהן' (פסיקתא דרב כהנא, יג), שאי אפשר לומר שנתנו נבוזראדן באזיקים שהרי צוהו נבוכדנאצר אל תעש לו מאומה רע'.

רש"י משלב בין שני התיאורים, ולדעתו ירמיהו אמנם שוחרר בידי נבוזראדן ושריו, כפי שנאמר בפרק ל"ט, אבל ביקש מעצמו להצטרף אל הגולים כדי להזדהות עמם בצרתם, ונבוזראדן נאלץ כל פעם להוציאו משם, וזהו התיאור המופיע בפרק מ'.

רד"ק הציע פתרון אחר:

'וישלחו ויקחו את ירמיהו (ל"ט,יד) - זה הפסוק הוא ספור מה עשו בסוף הענין, כי קודם שנתנו אותו אל גדליהו דבר עמו נבוזראדן שמצאו בתוך הגלות אסור בזיקים כשאר הגולים שאסרום הכשדים שנכנסו בעיר והם לא היו יודעים דבר בירמיהו מה צוה עליו נבוכדנצר כי לנבוזראדן צוה. ומה שאמר 'מחצר המטרה' (ל"ט, יד) רוצה לומר כי משם לקחו אותו השובים, כי שם היה עד יום שנלכדה ירושלם כמו שכתוב למעלה ואמר על ירמיהו שלקחו אותו השובים מחצר המטרה והוליכוהו עם שאר הגולים ונתנו אותו אל גדליהו נבוזראדן ושאר רבי המלך'.

לדעת הרד"ק מדובר בשני שלבים, אולם סדרם הפוך מהסדר בכתובים. השלב הראשון הוא התיאור בפרק מ' – תחילה מצאוהו אסור באזיקים ושחררוהו, ורק אחר כך נתנוהו אל גדליהו במתואר בפרק ל"ט. התיאור בפרק ל"ט הוא מעין כלל, ופרטו מופיע בפרק מ'. 

 

ה. שליחות כפולה וגורל כפול

פירושים אלה מתמקדים כאמור בניסיון לפשר בין שני התיאורים וליצור סינכרוניזציה ביניהם. אולם, אין הם פותרים את עצם בעיית התיאור הכפול. בצד הפירושים הללו ניתן להציע כיוון נוסף המתמקד דווקא בהבדל ביניהם. אפשר ששני התיאורים מדגישים שתי נקודות מבט שונות על מצבו של ירמיהו.

פרק ל"ט הוא המשכו הישיר של פרק ל"ח, והוא מתאר את החורבן ואת פעולות הבבלים בירושלים, ובכללם הריגת ראשיה והגליית אנשיה, ומאידך – שחרור ירמיהו מחצר המטרה והצלת עבד מלך. יש התאמה מילולית ועניינית ברורה בין דברי ירמיהו לצדקיהו בפרק הקודם לבין התגשמותם כאן. ירמיהו ניבא על שריפת העיר ועל כשלון בריחתו של צדקיהו ותפיסתו ביד מלך בבל:

וְאֶת כָּל נָשֶׁיךָ וְאֶת בָּנֶיךָ מוֹצִאִים אֶל הַכַּשְׂדִּים וְאַתָּה לֹא תִמָּלֵט מִיָּדָם כִּי בְיַד מֶלֶךְ בָּבֶל תִּתָּפֵשׂ וְאֶת הָעִיר הַזֹּאת תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ.

וכך אירע – צדקיהו נלכד וירושלים נשרפה באש:

(ד) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָם צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְכֹל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַיִּבְרְחוּ וַיֵּצְאוּ לַיְלָה מִן הָעִיר דֶּרֶךְ גַּן הַמֶּלֶךְ בְּשַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתָיִם וַיֵּצֵא דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה: (ה) וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂגוּ אֶת צִדְקִיָּהוּ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ וַיִּקְחוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלֻהוּ אֶל נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה בְּאֶרֶץ חֲמָת וַיְדַבֵּר אִתּוֹ מִשְׁפָּטִים... וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּית הָעָם שָׂרְפוּ הַכַּשְׂדִּים בָּאֵשׁ וְאֶת חֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם נָתָצוּ:

במקביל, שרי יהודה, אשר ביקשו את נפשו של ירמיהו בפרק ל"ח נהרגים בידי מלך בבל בפרק ל"ט.

כנגד זה מודגש בפרק ל"ט הניגוד בין גורל ראשי הממלכה, צדקיהו והשרים שלא שעו לנבואת ירמיהו ואף ביקשו להמיתו, לגורלו של ירמיהו, הנביא הנאמן לדבר ה'. פרק ל"ט מדגיש שירמיהו ניצל בידי נבוזראדן - בציוויו הישיר של נבוכדנאצר עצמו. בניגוד לצדקיהו הנשפט בידי נבוכדנאצר על בוגדנותו, ירמיהו זוכה ממנו להגנה בזכות 'נאמנותו', ומועבר ממאסרו אל השארית בראשות גדליהו שנותרה בת חורין. בפרקים ל"ז-ל"ח הושלך ירמיהו לחצר המטרה ולבור בידי שרי יהודה. כאן הוא נלקח מחצר המטרה בידי שרי מלך בבל[10]. לכך מצטרף גם תיאור גורלו של עבד מלך הכושי הזוכה להינצל ולהימלט בזכות נאמנותו לירמיהו והצלתו בפרק הקודם: 'והצלתיך... כי מלט אמלטך'. גם כאן בולט הניגוד לגורלו של צדקיהו, עליו מתנבא ירמיהו שלא ימלט מידי הבבלים: 'ואתה לא תמלט מידם', וכך אכן קורה. שורש העניין הוא הבטחון ואי הבטחון בה', כפי שאומר ירמיהו לעבד מלך: 'כי בטחת בי'.

כללו של דבר, פרק ל"ט הוא המשכו הישיר של פרק ל"ח ומתאר את התגשמות נבואת ירמיהו על שני צדדיה.

פרק מ', לעומת זאת, מדגיש דווקא הזיקה בין ירמיהו לאנשי יהודה, הן בהיותו אסור עימם באזיקים (ולא בחצר המטרה) והן בבחירתו האישית והחופשית – להישאר עם גדליהו ולשקם את האומה בארצה. בפרק ל"ט נאמר ששרי בבל לקחוהו מחצר המטרה 'ויתנו אותו אל גדליהו', ונראה כי ירמיהו היה פאסיבי לחלוטין בהליך זה. בפרק מ', לעומת זאת, ישנה הדגשה חוזרת על בחירתו החופשית של ירמיהו:

וְעַתָּה הִנֵּה פִתַּחְתִּיךָ הַיּוֹם מִן הָאזִקִּים אֲשֶׁר עַל יָדֶךָ אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ לָבוֹא אִתִּי בָבֶל בֹּא וְאָשִׂים אֶת עֵינִי עָלֶיךָ וְאִם רַע בְּעֵינֶיךָ לָבוֹא אִתִּי בָבֶל חֲדָל רְאֵה כָּל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ אֶל טוֹב וְאֶל הַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לָלֶכֶת שָׁמָּה לֵךְ... אֶל כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לָלֶכֶת לֵךְ. 

פסוקים אלה מדגישים כי לאחר שפיתח נבוזראדן את ירמיהו מאזיקיו הוא הותיר בפניו את הברירה לגלות לבבל, שבה תתרכז עתה מרבית העם, או להישאר בארץ עם דלת העם. ירמיהו, שהיה נביא החורבן ותמך בכניעה לבבלים, זוכה עתה ליחס אישי מצד נבוכדראצר ונבוזראדן שבעיניהם נתפס כ'פרו-בבלי'. למרות 'יחס מועדף' זה ירמיהו מסרב ללכת עם נבוזראדן לבבל ולקבל את השגחתו האישית – 'ואשים עיני עליך'[11]. הדבר 'הישר בעיניו' של ירמיהו, לעומת זאת, הוא להישאר עם שארית העם בישראל. החלטתו זו הנה פועל יוצא של העובדה שתמיכתו בכניעה לא נבעה ממניעים פוליטיים ומקרבתו היתרה לבבל אלא אך ורק כתוצאה של נבואתו. נראה שלאחר החורבן ירמיהו סבור שיש תקווה לשיקום חיי האומה בארצה באמצעות גדליהו, (כך עולה גם מההתרחשות המתוארת בהמשך – 'וַיָּשֻׁבוּ כָל הַיְּהוּדִים מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר נִדְּחוּ שָׁם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ יְהוּדָה אֶל גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּתָה', תיאור המאפיין מעין מעין קיבוץ גלויות בזעיר אנפין). מגמה זו ניכרת בהבדל נוסף בין התיאורים. בפרק ל"ט נאמר שירמיהו ישב בתוך העם, ובפרק מ' נוסף: 'הנשארים בארץ'. הישיבה בתוך העם היא ניגודה של הישיבה בכלא, ומשמעותה היותו בן חורין. לעומת זאת הכינוי 'הנשארים בארץ' ניצב כנגד האפשרות שניתנה לירמיהו ללכת לבבל – הוא בחר להישאר עם הנותרים בארץ כיוון שראה בהם את התקווה לבניין מחודש של העם.

בחירתו של ירמיהו מהווה ניגוד אף למצבו הקודם. בתחילת הפרק נאמר 'והוא אסור באזיקים בתוך כל גלות ירושלים ויהודה' (א), ובסופו נאמר: 'וישב אתו בתוך העם הנשארים בארץ'[12].  

חז"ל במדרש (פסיקתא דרב כהנא, יג) תיארו דו שיח מופלא בין ירמיהו לה':

'הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' לאמר' (מ',א), מה היה אותו הדבר? אלא שאמר לו: ירמיה, אם אתה יושב כאן אני הולך עמהם, ואם אתה הולך עמהם אני יושב כאן. אמר לפניו: ריבונו של עולם, אם אני הולך עמהם מה אני יכול להועיל להם, אלא ילך מלכם ובוראם עמהם, שהוא יכול להועיל להם הרבה. זהו שכתוב: 'והוא אסור בזיקים' (ירמיהו מ, א) , אמר רבי אחא: כביכול הוא והוא (=הקב"ה) אסור בזיקים.

לפי המדרש בחירתו של ירמיהו להישאר נובעת דווקא מרצונו שה' הוא שילך עם הגולים, משום שאלו זקוקים לסיועו הרבה יותר בבחינת  'עימו אנוכי בצרה' (תהלים צא, טו).

חלוקה זו של הנושאים בשני הפרקים, מדגישה את הקונפליקט היסודי שבנבואתו של ירמיהו ובשליחותו לאורך כל הספר: מחד, ירמיהו הוא נביא ה', המנבא פורענות נוראה על יהודה וירושלים. מאידך, ירמיהו יושב בתוך עמו וכואב את כאבו. הוא מתפלל אל ה' וזועק מרה כנגד הגזירה הקשה. כפל פנים זה של שליחותו הופך אותו לדמות הנביא הטראגית ביותר בנביאי ישראל, כפי שראינו בכמה מהשיעורים הקודמים. והוא תואר יפה בידי חכמים (מכילתא דר"י י"ב, א):

נמצאת אתה אומר, שלושה נביאים הם. אחד תבע כבוד האב וכבוד הבן, ואחד תבע כבוד האב ולא כבוד הבן, ואחד תבע כבוד הבן ולא כבוד האב. ירמיה תבע כבוד האב וכבוד הבן...

תביעת כבוד האב וכבוד הבן מאפיינת את שליחותו של ירמיהו לכל אורכה. כפי שהסברנו, נראה שכפל פנים זה הוא שעומד גם ביסוד שני תיאורי גורלו של ירמיהו: מחד, מתוארת בפרק ל"ט הצלתו של ירמיהו הנביא בידי מלך בבל, בשל נאמנותו 'הפרו-בבלית' כביכול ובשל נבואות הפורענות והתוכחה כנגד העם – והקריאה לכניעה. כל אלה הם תוצאה של שליחותו הנבואית. מאידך, בפרק מ' מודגש שירמיהו האדם קושר את גורלו מרצונו החופשי בגורל העם שכה אהב. 

 

ו. נספח: תיאורי החורבן המקבילים בירמיהו נ"ב ובמל"ב כ"ה.

לתיאור החורבן והגלות בפרקנו יש שתי מקבילות: האחת בסוף הספר, בפרק נ"ב, והשניה בסוף ספר מלכים ב, בפרק כ"ה. שתי מקבילות אלה קרובות ביותר זו לזו, ושונות מהתיאור בפרקנו בכמה נקודות בולטות[13]. אסקור בקצרה את ההבדלים העיקריים בין התיאורים:

  1. בפרק ל"ט חורבן המקדש לא נזכר בפירוש - נאמר רק שבית המלך ובית העם נשרפו, וגם תאריך השריפה חסר. בתיאור המקביל בפרק נב ובמלכים נאמר בפירוש שנבוזראדן שרף את בית ה', ונזכר התאריך: 'בחודש החמישי בעשור לחודש'. בנוסף, במסגרת תיאור השריפה מפורטת בהרחבה גם ביזת אוצרותיו של המקדש בידי נבוזראדן.
  2. בפרק ל"ט נאמר באופן כללי ש'את כל חורי יהודה שחט מלך בבל'. בתיאור המקביל פורטו שמותיהם ומספריהם של השרים שהומתו על ידיו. תיאור זה חותם במילים: 'ויגל יהודה מעל אדמתו'[14].
  3. בפרק ל"ט הצלת ירמיהו ועבד מלך תופסים מקום מרכזי. בתיאור המקביל, לעומת זאת, הם לא נזכרים כלל.
  4. לאחר תיאור החורבן בפרק ל"ט מתוארת בפרק מ' שארית הפליטה בראשות גדליהו. בפרק נ"ב, לעומת זאת, הדבר לא נזכר כלל. במלכים, על כל פנים, קיים אזכור תמציתי של התקבצות החיילים אצלו ושל רצח גדליהו. במקום התיאור המופיע בפרק מ', חותמים שני תיאורים אלה בנשיאת ראש יהויכין מלך יהודה מבית הכלא לאחר שלושים ושבע שנה לגלותו, מעשה המהווה פתח תקווה לעתיד.

יתכן שהבדלים אלה קשורים לאופי השונה של הספרים: במרכזו של ספר מלכים עומדים מקדש שלמה וממלכתו. כנגד תיאור בניית המקדש בתחילת הספר מתוארת כאן החרבתו וביזתו, וכנגד תיאור השפע וההצלחה של מלכות יהודה בימי שלמה מתוארת בסוף הספר גלות יהודה: 'ויגל יהודה מעל אדמתו'. ספר ירמיהו לעומתו אינו מתמקד במקדש בלבד אלא בנבואת ירמיהו ובכישלונה. כאן יש מקום מרכזי לדמויות בסיפור: צדקיהו, ירמיהו, עבד מלך והשרים. האנשים שבטחו בה' ושמעו לקול נבואתו – ניצלו. לעומתם, האנשים שהקשו ליבם ולא שמעו – נענשו בידי מלך בבל.

הבדל נוסף בין הספרים מצוי באופק ההיסטורי שלהם. ספר ירמיהו, שאופקו ההיסטורי מסתיים עם סיום נבואת ירמיהו, מפרט בהרחבה את סיפורם של גדליהו ושארית הפליטה. מנקודת המבט של ספר ירמיהו גם לאחר החורבן יש עוד מקום לתקווה, בדמותו של גדליהו בן אחיקם. הספר מסתיים עם ירידת שארית הפליטה למצרים, בניגוד לנבואה שקיבלו מירמיהו, לאחר רצח גדליהו. האופק ההיסטורי בספר מלכים רחוק יותר. כישלון השארית הוא כבר עובדה נתונה ולכן גלות בבל היא מציאות שאיננה מוטלת בספק. נקודת האור היחידה מצויה בנשיאת ראשו של יהויכין בידי אויל מרודך, העשויה לבשר את חזרת מלכות יהודה.

כאן המקום לציין תיאור נוסף של החורבן, קצר ותמציתי יותר, בסוף ספר דברי הימים. ספר דברי הימים נכתב כידוע מאוחר יותר, לאחר שיבת ציון. מנקודת מבט זו נשיאת ראשו של יהויכין בידי מלך בבל מתגלה למפרע כחסרת משמעות שכן מלכות בבל נפלה בידי פרס. הוא חותם את סיפור החורבן בשלב ההיסטורי המאוחר ביותר – הצהרת כורש המבשרת את שיבת ציון. 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ה

עורך: נועם לב

 

 


[1] כאן נזכר רק החודש שבו החל המצור, החודש העשירי הוא חודש טבת. בתיאור המקביל במלכים ב כה נאמר שהדבר אירע בעשרה לחודש – י' בטבת.

[2] על משמעותה העקרונית של תשובת הירושלמי ביחס לתפיסת הנבואה ויחסה למציאות עמד הרב קוק (אדר היקר עמ' לז-לח):

'כבר מפורסם למדי שהנבואה לוקחת את המשלים להדרכה האנושית לפי המפורסם אז בלשון בני אדם באותו הזמן, לסבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע בהוה, 'ועת ומשפט ידע לב חכם', וכדעת הרמב"ם וביאור הרש"ט במורה נבוכים סוף פרק ז' משלישי, ופשטם של דברי הירושלמי שלהי תענית לענין קלקול חשבונות של תשעה בתמוז. והאמת המושכלת מעמקי תורה היא נעלה ונשגבה עוד הרבה מזה, מפני שהציורים האנושיים איך שיהיו ביחס אל צורת המציאות ודאי יש להם גם כן מהלך מיוחד בהתפתחות האדם במוסרו, ויתר תעודותיו הרמות, לדור ודור לפי ציוריו שהם הולכים ומתחלפים, להתאים הכל למטרת הטוב הכללי וחסד אלהים עולם ועד, והמושג הפנימי שהוא דעת אלהים הטהורה ומוסר המעשי והשכלי זהו קיים לעדי עד, 'אכן חציר העם יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם'.

[3] על הקבלה זו העיר הרד"ק בפירושו.

[4] בתיאור המקביל במלכים נאמר שכאשר נלכד צדקיהו כל חילו נפוץ מעליו. רש"י מביא בפירושו מדרש מעניין, שמקורו אינו לפנינו, על לכידתו של צדקיהו: 'מערה היתה לו מביתו עד ערבות יריחו, ויצאו לילך דרך המערה. מה עשה הקדוש ברוך הוא לקיים "ופרשתי את רשתי עליו" (יחזקאל יב, יג)!? זימן צבי לפני הכשדים מהלך על גג המערה חוץ לעיר, ורדפו אחריו לתופשו והוא רץ עד פתח המערה, וראו את צדקיהו יוצא מן המערה'. נראה כי המדרש מבקש ללמד שגם לכידתו של צדקיהו היתה בסיוע אלוקי.

[5] המתת הבנים, מלבד משמעותה האישית הקשה, מבטאת את השמדת בית המלוכה. גם ניקור העיניים הוא בעל משמעות סמלית - של שעבוד, כפי שמצאנו אצל שמשון שפלישתים ניקרו את עיניו לאחר שאסרוהו וכלאוהו.

[6] יש לציין שהביטוי 'לדבר את... משפט' נדיר יחסית ומופיע פעמים בודדות בלבד בתנ"ך, בעיקר בספר ירמיהו.

[7] ראו למשל דברי רד"ק: 'וידבר אתו משפטים - על שמרד בו והפר בריתו ועבר על שבועת ה' אשר השביעו באלהים'. גם יחזקאל קושר בין הפרת הברית הפוליטית והדתית (יז, יט): 'אם לא אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפיר ונתתיו בראשו'.

[8] הציטוט לקוח מתוך ספרו של אהרן הורוביץ, עיר דוד – סיפורה של ירושלים הקדומה, ירושלים תש"ע, עמ' 253-252.

[9] תופעת כפילות הסיפורים בספר ירמיהו נידונה בהרחבה בכמה שיעורים. למשל בנבואה על היכל ה' בפרקים ז וכו, בשליחות של אנשי צדקיהו לירמיהו – בפרק כא ולז, ובשתי ההשלכות של ירמיהו לבור בפרקים לז-לח. ועוד. כפי שצוין שם, לא תמיד ברור האם מדובר בשני שלבים מקבילים או בשני תיאורים של אותו אירוע.

[10] ישנה הקבלה מסוימת בין תיאור השרים המוציאים את ירמיהו בפסוק יג לבין תיאור השרים היושבים בשער התוך בפסוק ג. הקבלה זו מבליטה את התפקיד הכפול של מלך בבל ושריו בפרק: חורבן והצלה.

[11] ביטוי זה מזכיר את הדברים שאומר יוסף על בנימין בבראשית מד, כא והוא מצטרף להקבלות הרבות בין הסיפורים.

[12] הבדל נוסף בין התיאורים מצוי ביחס הבבלים לירמיהו. בפרק ל"ט זו יוזמה של נבוכדנצר, וכל שריו מבצעים אותה. כאמור, יוזמה זו נושאת אופי פוליטי. בפרק מ' מתואר מפגש אישי בין נבוזראדן לירמיהו, והוא כולל נאום ארוך של נבוזראדן. בנאומו מדגיש נבוזראדן את הפן הדתי של החורבן, שבא על ישראל בדבר ה' בעקבות חטאיהם. לאחר הקדמה זו אומר נבוזראדן: 'ועתה... אם טוב בעיניך לבוא אתי בבל – בא...'. אפשר שהצעה זו מתבססת על ההנחה שגזרת ה' על ארצו ועמו הינה סופית ומוחלטת, ולכן על ירמיהו לבוא לבבל. על רקע הצעה זו מתחדדת משמעותה של הכרעת ירמיהו להשאר בארץ.

[13] התיאור בפרק ל"ט הינו חלק אינטגרלי מספר ירמיהו, לעומת זאת התיאור בפרק נב נושא אופי של נספח היסטורי, ושמו של ירמיהו אינו מוזכר בו כלל.

[14] בתיאור בירמיהו נב נוסף לאחר אמירה זו גם פירוט מספרי הגולים.  

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)