דילוג לתוכן העיקרי

חורבן העיר

שיעור זה מוקדש לעילוי נשמת אבי ומורי היקר משה בן שרה שיהיה זכרו ברוך ומנוחתו בגן עדן
11.08.2014
קובץ טקסט

לאחר הדיון בחרבו של ה' בדרכה לירושלים באמצעות מלך בבל, הפרקים הבאים מנבאים בדרכים שונות על שיתרחש בירושלים בעת המצור והחורבן: פרקים כ"ב עוסק בחטאי ירושלים ועונשיה, פרק כ"ג מתאר את בגידתן של האחיות אהלה (שומרון) ואהליבה (ירושלים) באישן (ה'),[1] ובראשית פרק כ"ד (פס' א-יד) חוזר הנביא על משל הסיר.

בראש פרק כ"ד מצויין התאריך: עשרה בטבת בשנה התשיעית למלכות צדקיהו והוא יום תחילת המצור על ירושלים (מלכים ב כ"ה, א; ירמיה ל"ט, א; שם נ"ב, ד). הדגשת התאריך בראש פרק כ"ד מציינת כי נבואות אלה נאמרו בבבל בשעה שבה התרחשו הארועים עליהם ניבא הנביא בירושלים. כך, משיוודע דבר החורבן, יתברר לשומעיו שעדין מטילים ספק באמיתות נבואותיו, שהדברים נאמרו בנבואה ותיארו את המתרחש בירושלים בה בעת, ומכאן שאכן 'נביא היה בתוכם' (ב', ה; ל"ג, לג).

נראה כי בפרקים אלה נסגרים המעגלים ומתחדדים כל המסרים הנבואיים שנאמרו עד עתה. כך למשל, ההדגשה שהגיע הזמן (כ"ב, ג) היא פיתוח של הנבואה על בוא הקץ (בפרק ז'). על כן, מחד יש לפרקים מכנים משותפים עם הפרקים הקודמים (בעיקר בדימוי לסופה של העיר בפרקים ד', ה', וכן בתיאור חטאי התושבים בפרקים ט"ז, כ'), אך מאידך הנבואה נאמרת באמצעות צירופים החריגים בעוצמתם (כך לדוגמא: "וְעָשְׂתָה גִלּוּלִים עָלֶיהָ"; כ"ב, ג) בהקשרם ובתוכנם. בדרך זו, חוזר הנביא ומדגיש את המוטיבים העיקריים בנבואותיו על מנת לתאר את המתרחש עתה בעיר הטמאה.

חטאי ירושלים ועונשיה (פרק כ"ב)

פרק כ"ב נחלק לשלוש יחידות: פס' א-טז, פס' יז-כב, ופס' כג-לא. היחידה הראשונה והשלישית בפרק עוסקות בחטאי העם ואילו היחידה השנייה עוסקת בעיקרה בעונש. המשותף לכל חלקי הפרק הוא מעמדה של העיר ירושלים. הנבואה על סופה הקרב של העיר ירושלים דומה לחורבן עליו ניבא בעבר (פרקים ח'-י"א), אולם עתה אין יחזקאל מגיב בקריאת הפתעה או צער כפי שעשה בעבר (ט', ח-ט), אלא באדישות. מעתה מסתכמת השליחות הנבואית שלפני החורבן בתיאור המצב בעיר. ראשית, זוהי עיר שרווחה בה שפיכות הדמים: "עִיר שֹׁפֶכֶת דָּם בְּתוֹכָהּ" (פס' ג), "בְּדָמֵךְ אֲשֶׁר שָׁפַכְתְּ אָשַׁמְתְּ" (פס' ד), "לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם" (פס' ו, ט), "וְעַל דָּמֵךְ אֲשֶׁר הָיוּ בְּתוֹכֵךְ" (פס' יג), ומעל לכל הצירוף "עִיר הַדָּמִים" (פס' ב). כינוי זה חוזר על עצמו רק בפרק כ"ד (פס' ו, ט),[2] והוא מייצג את צורת ההתנסחות החריפה של יחזקאל כלפי ירושלים (ראו הרחבה להלן). יש לשים לב לכך שבשלב זה מאשים הנביא את תושבי ירושלים כולם, על ייחוסיהם ותפקידיהם השונים (פס' כה-ל), וזוהי כנראה גם הסיבה לכך שהנביא חוזר פעמים רבות בפרק על כך שהמעשים נעשו בתוכה.[3] נוסף על שפיכות דמים, מזכיר יחזקאל קשת רחבה של חטאים (פס' ו-יב) ובכללם: עבודה זרה, עריות, חטאים פולחניים, וכן חטאים מוסריים וחברתיים.[4] פרק זה מהווה גם סיכום של חרפתה של ירושלים בעיני הגויים (פס' ד, טז), ובכך מסכם הפרק גם את ההשלכות של החורבן על מעמדו של ה' בעיני הגויים.[5]

ירושלים

על מנת לעמוד על מעמדה של ירושלים בספר יחזקאל, נסקור בקצרה את הכינויים השונים שמעניק הנביא לעיר, נוסף על הפעמים שהוא מזכיר אותה בשמה.[6] אמנם, כעסו של ה' על העיר ניכר כבר בזעקת הנביא בפרק ט', ח: 'בְּשָׁפְכְּךָ אֶת חֲמָתְךָ עַל יְרוּשָׁלִָם", ובכך שגורלה הוא ההפך מנבואת נביאי השקר (בפרק י"ג, טז): 'הַנִּבְּאִים אֶל יְרוּשָׁלִַם וְהַחֹזִים לָהּ חֲזוֹן שָׁלֹם וְאֵין שָׁלֹם'. עם זאת, נראה שהכעס מגיע לשיאו בפרק כ"ב (פס' ב-ה), בו מתאר יחזקאל את ירושלים כ-"עִיר הַדָּמִים... עִיר שֹׁפֶכֶת דָּם". כמו כן, בהמשך הוא מתאר את עבודת הגילולים כמטמאת את שמה של העיר ולכן נקראת ירושלים "טְמֵאַת הַשֵּם", ועל אותו משקל נאמר עליה בפרק כ"ג: "אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה". מעתה ששמה של ירושלים נטמא אין עוד מקום להזכיר את השם 'ירושלים', אלא להשתמש בכינויי גנאי בלבד. כך, בפרק כ"ד מוזכרת שוב ירושלים כעיר דמים:

"אוֹי עִיר הַדָּמִים... כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ... אוֹי עִיר הַדָּמִים..."  (פס' ו-ט).

בפרקי התקומה של יחזקאל נזכרת ירושלים בשמה המפורש רק פעם אחת:

"כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' ".  (ל"ו, לח)

אלא שעל אף שבפסוק זה מזכיר יחזקאל את השם 'ירושלים', הוא איננו מכנה כך את העיר בעתיד, אלא מתאר בדרך זו את 'צאן הקדושים' שמילא את העיר בעבר. בכל יתר הנבואות בפרקי התקומה (לד-לט) ובחזון המקדש העתידי (מ-מח) מכנה יחזקאל את העיר בכינויים אחרים ולא בשמה המפורש.[7] ההימנעות מהשימוש בשם 'ירושלים' בנבואות העתיד היא דוגמא לשוני שבין יחזקאל לירמיה וישעיה. הכינוי ירושלים נפוץ בנבואת הגאולה בישעיה (ישעיה מ"א, כז; נ"א, כב; נ"ב, א-ב; שם, ט; סב, א) והוא כמעט ואינו מופיע בנבואות הנחמה שבספר ירמיה (שממוקמות בעיקר בירמיה ג', יד-יז ובפרקים ל'-ל"ג); לעומתם, יחזקאל נמנע כליל משימוש בשם ירושלים. יתכן שהסיבה לכך היא שמעשי העם הביאו לא רק לטומאת שמה של העיר ירושלים, אלא אף גרמו למשבר ביחסו של ה' לנצחיותה של העיר.[8]

"היא הסיר ואנחנו הבשר"
(י"א, ב-י; כ"ד, ג-יד)[9]

נראה כי הסברו של הרד"ק מתאר היטב את המסר הנבואי המועבר באמצעות משל הסיר:

"זה יעשה אדם בסיר: תחילה ישפות אותה, והוא שישים אותה על השפתים, ואחר כן יצק בה מים, ואחר כן ישים הבשר בתוכה וירתיח האש תחתיה עד שיבושל הבשר. שפיתת הסיר על השפתים היא משל לסמיכת מלך בבל אל ירושלם, כי זה היה תחלת מעשהו בה. ויציקת המים בה הוא משל שלא תאחז בה האוּר מהרה, כי המים מאחרים הבשר להתבשל מהרה, כי כשהיא בלא מים יאחז בה האוּר והבשר נצלה מהרה, אבל כשיהיה בה מים – יתבשל הבשר מעט מעט; כן ארכו ימי המצור משנה  התשיעית לצדקיהו עד שנת עשתי עשרה כדי שיכלו מעט מעט בירושלם ברעב ובדבר ובחרב."

בנוסף, בתיאור הסיר בפרק י"א הדגיש הנביא כי "לא נפל עליה גורל", כלומר לא הייתה הגרלה שהפרידה בין הרוגים וניצולים, כלומר לכאורה לא יהיה מי שינצל.

ירושלים מתוארת כעיר ש"דמה בתוכה" נשפך על הסלע ולא כוסה, כפי שנדרש לעשות אפילו בדם חיה ועוף. דם זה, שסימל את שפיכת הדמים שנעשתה על ידי העם בגלוי וללא בושה, מהווה בפרק זה את הביטוי לסופה של העיר, 'עיר הדמים' עליה שפך ה' את חמתו.

פרידה (כ"ד, טו-כז)

בפרק כ"ד שני סיפורי פרידה: פרידה מאשת יחזקאל[10] ופרידה מהמקדש. לפרידות אלו מצרף הנביא פרידה נוספת, 'מבניכם ומבנותיכם'.[11] הקשר שבין הפרידה האישית של יחזקאל והפרידה הציבורית של העם מהמקדש מהדהד בדברי הגמרא:

"וא"ר יוחנן כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאילו חרב בית המקדש בימיו, שנאמר: 'בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ' וכתיב: 'וָאֲדַבֵּר אֶל הָעָם בַּבֹּקֶר וַתָּמָת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב' וכתיב 'הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם' "[12]  (מסכת סנהדרין דף כב ע"א).

אך בפסוקים ניכר גם ההבדל שבין שתי הפרידות; בעוד אשת הנביא נלקחת ("הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ"; בדומה לחנוך ולאליהו[13]), המקדש מחולל: "הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי...". ההשוואה מלמדת כי חילול המקדש הינו מעשה בלתי הפיך. במילים אחרות, בניית המקדשים שלאחר חורבן המקדש הראשון שחולל היא יצירה חדשה, ולא שחזור המקדש שנהרס.

יחזקאל מצווה שלא להתאבל על אשתו, וזאת בדומה למות בני אהרון (ויקרא י', ו-ז):[14] בשני המקרים אין הפסוקים עוסקים בטומאת המת אלא באבלות. כמו כן, בשני המקרים האבלות נשללת מקרובו של הנפטר, מתוקף התפקיד הציבורי אותו הוא ממלא: בספר ויקרא האבלות פוגעת בקדושת הכהנים, שהרי אם יתאבלו לא יוכלו לעבוד במקדש, ואילו אצל יחזקאל הסיבה להימנעות מאבלות היא מכורח תפקידו להיות 'להם למופת'.[15]

נשאלת השאלה: מדוע עם ישראל מצווה שלא להתאבל על החורבן? קיימות לכך מספר גישות פרשניות: ניתן לטעון שקשה המחשבה שהאחראי הישיר לאסון יתאבל עליו לכשיקרה. תשובות נוספות יכולות להיות שבהימנעות מהאבל ניתן לראות סוג של ענישה אלוקית, או לחלופין סוג של קבלת הדין. שני פירושים אחרים מופיעים ברש"י וניתן אולי ללמוד מהם גם על מהותה של אבלות. בפירוש הראשון מסביר רש"י שלא תתאבלו "כי אין מנחמים לכם... ואין אבילות אלא במקום מנחמים". כלומר, הניחום הוא עיקר עניינו של האבל, וכל עניינם של מנהגי האבלות הוא להבליט אותו כחריג וכשונה, ובכך למשוך אליו את המנחמים.. באסון ציבורי, לפי פירוש זה, אין מקום לאבלות כי אין מי שפנוי לנחם. פירושו השני של רש"י הוא 'שתהיו יראים לבכות לפני הכשדים שאתם בתוכם'. לפי פירוש זה, עיקר עניינה של אבילות הוא הבכי והחצנת הרגשות, בכי הבא הרבה פעמים עם כעס ומרמור המבטאים חוסר השלמה עם המצב הקיים. הבעיה בכך היא שדבר זה יכול להתפרש על ידי הבבלים כמרידה בעליונותם.

סיכום

נבואה זו חותמת את סדרת התוכחות שניבא יחזקאל לפני החורבן. בכך מסתיים חלקו הראשון של ספר יחזקאל, ובה בעת, עם סיום תקופת האלם, נפתח צהר לנבואותיו של יחזקאל לאחר החורבן:

"וְאַתָּה בֶן אָדָם הֲלוֹא בְּיוֹם קַחְתִּי מֵהֶם אֶת מָעוּזָּם מְשׂוֹשׂ תִּפְאַרְתָּם אֶת מַחְמַד עֵינֵיהֶם וְאֶת מַשָּׂא נַפְשָׁם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם. בַּיּוֹם הַהוּא יָבוֹא הַפָּלִיט אֵלֶיךָ לְהַשְׁמָעוּת אָזְנָיִם. בַּיּוֹם הַהוּא יִפָּתַח פִּיךָ אֶת הַפָּלִיט וּתְדַבֵּר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד וְהָיִיתָ לָהֶם לְמוֹפֵת וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' ".

פסוקים אלו מסכמים היטב את רצף הנבואות, שכן עתה קושר הנביא את העבר עם העתיד ואת היותו להם למופת במות אשתו, עם חורבן ירושלים, אך גם בדבריו, עם נבואות התקומה.

נספח:
פריסת שלום אנושית ורחוקה/ דב קמחי[16]

"... ויחזקאל בן בוזי הכהן-הנביא אינו מספר על עצמו ולא כלום. חס לו. וגם כאן מתוך ההכרה העמוקה, שרגע הפרט של עצמו אין ואפס הוא לעומת אותו תפקיד הנצח, שהוא קיבלו על עצמו, או שהוטל עליו ב"יד ה' החזקה".

חלילה לו מאבטוביוגרפיה. מה היו חייו שם בגולה? מה שמחותיו וכאביו? לא, אין על זה דבר ולא חצי-דבר. הכל רק אל הענין. השאלה המדינית-העולמית הגדולה שבאותם הימים, האימפריום הבבלי החדש והצעיר, ושאלת השאלות: עתידו של עמו בתוך שטף המאורעות החדשים. זה הכל.

והנה לפתע פתאום ועומד כמרעיד לפני מקום אוטוביוגרפי (ואם אמנם גם הוא בא אך כסמל למה שיבוא), שלא פיללת לעמוד כאן לפני שכמותו בהמשך הדברים:

אשה לו לנביא והיא יקרה לו. "מחמד עינים" היא לו; נפש יקרה ואהובה, שהנביא לא הזכירה אפילו לא ברמז עד הרגע האחרון הזה. והנה פרצה שם מגפה בעירו, בבבל, מקרה של מחלה, וגם היא מתה במגפה. ומכיון שהיתה יקרה לו, הוא רושם גם את התאריך, "בחודש העשירי בעשור לחודש", היינו העשירי בטבת, יום מוכן לפורענות, ואותו המשפט של שלוש מילים כמו נבלע בדרך אגב: "ותמת אשתי בערב". כלומר: בעצם אין זה שייך לעניין... לא, לא, גם זה אך סמל הוא, ואף על פי שנבלעו כאן שני ביטויים מופלאים "מחמד עינים" ו"מחמל נפש"... לא, לא העיקר כאן מה שיבוא אחר כך – ירושלים עומדת למות במגפה.

ואף על פי כן אנו עומדים מרעידים לפני המילים האינטימיות הללו, המרימות איזה צעיף מעל האדם המוסתר, וזוכים פתאום למעין פריסת שלום אנושית מארץ רחוקה כל-כך, וקרובה-קרובה...". 

 

 


[1] בפרק כ"ג, בדומה לפרק ט"ז, מערב הנביא בין משל ונמשל בכל הקשור למעשיהן של האחיות הנואפות/הזונות. חומרת מעשיהן מודגשת בכך שהן בוגדות לא רק בבעליהן אלא גם במאהביהן. מכאן מגיעה המסקנה כי הבוגדנות טבועה באופיו של העם כבר מאז היותם לעם במצרים. במסגרת שיעורים אלו לא נעסוק ביתר הרחבה בפרק כ"ג.

[2]   הוא קיים במקרא רק פעם אחת נוספת (נחום ג', א).

[3]   המילה 'בה' חוזרת שמונה פעמים בפרק, וכן מופיעות שתי הטיות נוספות שלה (בתוכה ובתוכך).

[4]   נראה כי הנבואה מנוסחת כך שאזהרות התורה מהדהדות ברקע. כך, את פס' ט יש לקרוא על רקע ויקרא י"ט, טז; יתכן גם שיש כאן פרשנות פנים מקראית, כלומר, מיחזקאל ברור יותר הקשר שבין הליכת רכיל ועמידה על הדם: מי שהולך רכיל סופו לשפוך דמים; וכבר עמד על כך רש"י בפרושו לפס' ז:

"כל התועבות שבפרשת 'קדושים תהיו' שהוזהרו עליהם נמנו כאן".

יתכן גם כי יש מקום גם להשוות את הדימויים של יחזקאל לנביאים אחרים; גם בדרך זו מועצמת חומרת המסר הנבואי של יחזקאל. כך לדוגמא (בפס' יח) כל העם מומשל לסיגים (הפסולת המתכתית שיש לסלקה מתוך מתכת יקרה, הסיגים מותכים בכור ההיתוך) והמסר הנבואי הוא שתושבי ירושלים ייהרגו בעירם ולא ינצלו. ואילו אצל ישעיהו (א', כב) המשל מובא בהקשר הפוך: הסרת הסיגים תשאיר בירושלים את הצדיקים ועושי הצדק, מה שאין כן כאן. כך גם קיבוץ התושבים לעיר על מנת להרגם (פס' יט-כא) מזכירה את יהוא המקבץ את נביאי הבעל על מנת להשמידם (מלכים ב פרק י').

על נבואת יחזקאל לאור פסוקי התורה ראו שיעור 8, ואילו על אופי החטאים ביחזקאל ראו שיעור 15.

[5]   דנו בנושא זה בפרק כ' ועוד נחזור אליו בעז"ה בפרקי התקומה של העם בעתיד.

[6]   השם ירושלים חוזר בהקשרים רבים נוספים בפרקים אלו. בהקשר זה, קיים הבדל משמעותי בין הנבואות שקדמו לחורבן, בהן מוזכרת ירושלים בשמה במפורש כעשרים פעם) לבין הנבואות שלאחר החורבן בהן ירושלים חסרה (למעט יוצא דופן אחד , להלן.

[7]   בפרקי חזון המקדש העתידי העיר מכונה כינויים אחרים, ראו (מ', א‑ד; מ"ג, יב; מ"ח, לה) ונדון בהם בעז"ה בפרקים מ'-מ"ח.

[8]   יש הסוברים כי העיר עליה מדבר יחזקאל (ואף מוזכרת במפורש בפרק מ"ה, ו ובפרק מ"ח פס' טו, ל-לה) איננה ירושלים, וכי מקומו של המקדש איננו בתוכה. ראו סקירה בנושא זה אצל מנחם בן-ישר, "המרכבה בספר יחזקאל ו'מקדש מעט'", עיוני מקרא ופרשנות, ד, רמת-גן תשנ"ז, עמ' 9–28, עמ' 22 ואילך.

[9]   בשיעור 9 התייחסתי לפסוקים שבפרק י"א בקצרה.

[10] בפירושו מתמודד ר' מנחם בן שמעון עם השאלה כיצד המית ה' את אשת הנביא לצורך העברת מסר נבואי ומשיב: "השם לא קיצר ימיה רק באה יומה למות ומתה" ואמ"ל.

[11] איזכור הבנים והבנות הוא גם כן המשך לאיזכורם בפרק י"ד.

[12] הציטוטים כולם מפרק כ"ד.

[13] הפועל 'לקח' מופיע במקרא במשמעות של מיתה רק במיתת צדיקים: אצל חנוך (בראשית ה', כד) ואצל אליהו (מ"ב ב', ג) [ועל בני איוב: ה' נתן וה' לקח (א', כא)].

[14] ודומה לו ויקרא כ"א, י-יב.

[15] ממבט על האבלים בתנ"ך עולה הרושם כי אין חיוב ברור להתאבל: יעקב קרע את בגדיו כששמע על שאירע ליוסף (בראשית ל"ז, לד); בני ישראל בוכים על מות אהרון (במדבר כ', כט) ומשה (דברים ל"ד, ח). בשמואל ב (ג', לא) מצווה דוד את העם להתאבל על מות אבנר: "קרעו בגדיכם וחגרו שקים וספדו לפני אבנר". כאמור, יש אנשים שאסור להם להתאבל ויש מנהגי אבלות מסוימים שהם אסורים, אך במקרים שמנינו נראה כי האבלות היא מעשה ספונטני הקשור גם במנהג המקום. עם זאת, חז"ל (בבלי מו"ק דף טו) לומדים מהפסוקים בפרקנו חלק גדול מהלכות אבלות על דרך השלילה, כלומר: הדברים שיחזקאל נצטווה להימנע מהם, הופכים בידי חז"ל להלכות המחייבות את המתאבל.

[16] מתוך: דב קמחי, בין השטין של התנך, ישראל 1941, עמ' 53-51.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)