חול המועד, שביעית ואבל

  • הרב אוהד פיקסלר

מסכת מועד קטן עוסקת בעיקרה בדיני חול המועד, אך ישנם נושאים נוספים שתופסים מקום נכבד בדיוני המסכת. במסגרת זאת, בפרק ראשון אנו מוצאים מספר סוגיות מרכזיות בענייני שביעית, ובפרק שני ושלישי סוגיות נרחבות בענייני אבלות.

העיסוק בנושאים אלו במסכת מועד קטן אינו מקרי, ואנו מוצאים קשרים בין הלכות חול המועד והלכות אלו. בשיעור השבוע נעיין בקשרים שבין נושאים אלו לאור מסכת מועד קטן, ולאחר מכן נדון בטיב הקשר בין התחומים.

מועד ושביעית

אומרת המשנה:

"משקין בית השלחין במועד ובשביעית, בין ממעיין שיצא בתחילה, בין ממעיין שלא יצא בתחילה. אבל אין משקין לא ממי הגשמים, ולא ממי הקילון. ואין עושין עוגיות לגפנים. רבי אלעזר בן עזריה אומר: אין עושין את האמה בתחילה במועד ובשביעית, וחכמים אומרים: עושין את האמה בתחילה בשביעית, ומתקנין את המקולקלות במועד..."

                                                     (פ"א, משנה א).

המשנה קושרת את הלכות חול המועד ושמיטה בנוגע למלאכת השקיה. בשיטת חכמים עולה ויתכן ויש הבדל בפרטי הדינים אך ברור מדברי המשנה שעקרונות מלאכות הקרקע זהים בשני התחומים. כך גם עולה ממשנה נוספת בהמשך הפרק:

"צדין את האישות ואת העכברים משדה האילן ומשדה הלבן כדרכו, במועד ובשביעית. וחכמים אומרים: משדה האילן - כדרכו, ומשדה הלבן - שלא כדרכו. ומקרין את הפירצה במועד, ובשביעית בונה כדרכו"           (משנה ד).

גם במשנה זו הדין הבסיסי של צידת המזיקים שווה במועד ובשביעית, ובסופה עולה חילוק לגבי תיקון הפרצות בשדה. לאור קשר זה, הגמרא בדפים הראשונים במסכת דנה באריכות ביסודות דיני שביעית, אך ברור שפרטי הדינים אינם זהים.

כך לדוגמה מצאנו בדיון האמוראים במסכת עבודה זרה:

"אמר רב יוסף בר אבא: איקלע רבה בר ירמיה לאתרין, ואתא ואייתי מתניתא בידיה: מתליעין ומזהמין בשביעית ואין מתליעין ומזהמין במועד, כאן וכאן אין מגזמין, וסכין שמן לגזום בין במועד בין בשביעית, ולית נגר ולא בר נגר דיפרקינה"    (נ:).

רבה תמה על החילוק בדינים בין חול המועד ושביעית: מותר להתליע ולזהם בשביעית אך אסור בחול המועד. מצד שני בהלכות אחרות מצאנו שדיני חול המועד זהים לדיני שביעית. אם כן, האם יסוד ההלכות שווה או שונה?

רבינא ענה שהתשובה לשאלה פשוטה:

"אמר רבינא: אנא לא נגר אנא ולא בר נגר אנא ומפרקינא לה, מאי קא קשיא ליה? אילימא מועד אשביעית קא קשיא ליה, מאי שנא שביעית דשרי, ומ"ש מועד דאסור - מי דמי? שביעית - מלאכה אסר רחמנא, טירחא שרי, מועד - אפי' טירחא נמי אסור!".

רבינא עונה שיסוד איסור המלאכה שונה. בשביעית נאסרו מלאכות הקרקע, במועד לעומת זאת הקריטריון של טירחא מגדיר את איסורי המלאכה. מדברי רבינא ניתן לדייק שמדובר בתנאי נוסף בחול המועד- בנוסף להגדרת מלאכה נאסרו דברים שהם משום טירחא. 

לחילופין, ניתן להסביר שהגדרת מלאכה בחול המועד שונה מהגדרת מלאכה בשביעית. יסוד איסור המלאכה בחול המועד נובע מהטירחא הנגרמת לאדם, והעובדה שימים אלו נהפכים לימות חול. גם בשמיטה וגם במועד נאסרה מלאכה, ולרוב הגדרת מלאכה זהה בשניהם. אך מכיוון שיסוד הגדרת המלאכה שונה ישנם מקרים שבהם פרטי ההלכות נבדלים.

כך עולה גם בדברי הגמרא על המשנה הראשונה:

"תנן: משקין בית השלחין במועד ובשביעית. בשלמא מועד משום טירחא הוא, ובמקום פסידא שרו רבנן. אלא שביעית, בין למאן דאמר משום זורע, ובין למאן דאמר משום חורש - זריעה וחרישה בשביעית מי שרי? - אמר אביי: בשביעית בזמן הזה..."   (ב:).

הגמרא מקשה על המשנה בדיוק לאור נקודת ההנחה שעולה בגמרא בעבודה זרה, לפי ההבנה השנייה שהעלנו לעיל. במועד יסוד איסור המלאכה נובע מהטירחא המתווספת, ובמקרים מסוימים חכמים התירו. המשנה מביאה את ההלכה במועד ובשביעית יחדיו אך טעם ההלכה שונה בכל מקרה[1].

יתכן ובגלל עקרון זה התקשו חז"ל בלימוד המלאכות האסורות:

"אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכות מועד כהלכות כותים בהלכה. למאי הלכתא? - אמר רב דניאל בר קטינא (אמר רב): לומר שהן עקורות, ואין למידות זו מזו"                                       (יב.).

יש קושי להגדיר מהו טורח שנאסר ומתי חכמים לא גזרו איסור מלאכה. בעקבות כך ההלכות עקורות, ויש קושי ללמוד מהלכה אחת לחברתה.

במאמר מוסגר נעיר שהגמרא מזכירה פרמטר נוסף לביצוע פעולות בחול המועד, הקשור לשמחה. המשנה בפרק ראשון כותבת: "ועוד אמר רבי מאיר: מלקט אדם עצמות אביו ואמו, מפני ששמחה היא לו". הגמרא עוסקת בשאלה מתי השמחה פוגעת בשמחת הרגל ומתי היא מוסיפה עליו (ט.-ט:), ומדבריה עולה שמדובר על שיקול נוסף בהיתר או באיסור עשיית פעולות בחול המועד.

בין שבת ומועד

גדרי ל"ט מלאכות בשבת שונים מגדרי המלאכות המותרות והאסורות בחול המועד. אביי משווה בין שני התחומים בעניין אחד:

"אמר אביי: נקטינן, הלכות מועד כהלכות שבת: יש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחלה"             (יב.).

ההשוואה בדברי אביי נוגעת למצבים השונים של החיוב: חייב, פטור אבל אסור ומותר. מצבים אלו יכולים להיות קיימים בתחומים נוספים בהלכה אך אביי מקשר ביניהם. יתכן וקיים קשר מסוים שנוגע לעניין הטירחא שראינו בדברי הגמרא.

החזו"א (שביעית יז,כז) מסביר מדוע בשמיטה פעולה שמצילה את האילן (אוקומי אילנא) אינה מוגדרת כלל מלאכה, ובהסברו הוא מחלק בין שמיטה ושבת:

"ומיהו נראה דאוקמי אילנא דשרי אינו אלא בשביעית, שתכלית האיסור הצמיחה. אבל בשבת שתכלית האיסור טורח האדם במלאכה אף אוקומא אילנא בכלל נוטע...".

גם בשבת איסור הטירחא וחובת המנוחה עומדת בבסיס איסור המלאכה ביום זה. טעמא דקרא בשבת דומה ליסוד איסור המלאכה בחול המועד, אך גדרי איסורי המלאכה ויחסם לטעם זה שונה בין ימים אלו.

מועד ואבלות

במשנה ובגמרא, מצינו מספר קישורים בין הלכות המועד והלכות אבלות.

המשנה הראשונה בפרק שני מקשרת בין מועד ואבלות:

"מי שהפך את זיתיו, ואירעו אבל או אונס, או שהטעוהו פועלים - טוען קורה ראשונה, ומניחה לאחר המועד, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: זולף וגומר וגף כדרכו".

הגמרא מעירה מיד על קשר זה ומסיקה אף מסקנות הלכתיות:

"פתח באבל וסיים במועד! אמר רב שישא בריה דרב אידי: זאת אומרת דברים המותרין במועד - אסורים בימי אבלו. רב אשי אמר: לא מיבעיא קאמר: לא מיבעיא בימי אבלו דמדרבנן הוא, ושרי, אלא אפילו במועד, דאיסור מלאכה מדאורייתא, במקום פסידא - שרו רבנן" (יא:).

רב שישא הסיק מדברי המשנה שהמלאכות האסורות בימי המועד אסורות גם בימי האבלות. לאור כך ניתן ללמוד הלכות שונות בתחום אחד בעזרת השני. רב אשי חולק על מסקנה זו ומבין שהחידוש במשנה נוגע דווקא לשוני שבין התחומים. איסור מלאכה בחול המועד הוא מדרבנן לעומת איסור מלאכה במועד שנאסר מהתורה. בשיעורים הקודמים ראינו שקביעה זו בנוגע למועד נתונה במחלוקת בין הפוסקים, והסברנו שיתכן ויסוד איסור המלאכה לכו"ע מהתורה ופרטי ההלכות נקבעו על ידי חכמים. החידוש במשנה הוא שלמרות שיסוד תוקף האיסור שונה, גדריו דומים בהרבה מן המקרים. בהמשך סוגיית הגמרא מובאים מספר פרטים בהם המלאכות האסורות והמותרות זהות במועד ובאבלות, בייחוד בין לאומן שהרבים זקוקים לו.

באופן דומה, מצאנו גם שהשוו בין דיני גילוח במועד וגילוח באבלות:

"מתיב רבי פנחס: כל אלו שאמרו מותר לגלח במועד - מותר לגלח בימי אבלו. הא אסור לגלח במועד - אסור לגלח בימי אבלו" (יד.).

ההשוואה בגמרא מובאת במהלך קושיה, אך על עצם ההשוואה אין מחלוקת והגמרא אינה מעירה שאין לקשר בין התחומים.

השוואה נוספת מצאנו לעניין נטילת ציפורניים:

"תנו רבנן: כשם שאמרו אסור לגלח במועד - כך אסור ליטול צפורנים במועד, דברי רבי יהודה. ורבי יוסי מתיר. וכשם שאמרו: אבל אסור לגלח בימי אבלו - כך אסור ליטול צפורנים בימי אבלו, דברי רבי יהודה. ורבי יוסי מתיר. אמר עולא: הלכה כרבי יהודה באבל, והלכה כרבי יוסי במועד, שמואל אמר: הלכה כרבי יוסי במועד ובאבל. דאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל"     (יז:).

התנאים נחלקו בקשר בין התחומים, בעוד שרבי יהודה מקשר בין האיסור במועד ובאבלות, רבי יוסי מחלק ביניהם. אנו רואים שקיים דמיון הלכתי אך הוא אינו מוחלט לכל הפרטים.

נקודה מעניינת עולה בפסיקת ההלכה- יש הבדל בפסיקה שלא נובע מקביעה עקרונית שהתחומים שונים הלכתית אלא לאור כללי פסיקה. באבלות פוסקים כמקל, אך במועד יש להחמיר כרבי יוסי, ונראה שהטעם הואיל ויסודו איסור תורה. ניתן להסביר שקיים קשר בהגדרת המלאכות בין זמנים אלו, אך יש שוני הלכתי בנוגע לתוקף וממילא בחלק מהפרטים.

כללים ופרטים

בפסקאות הקודמות ראינו באריכות כי המשנה והגמרא משוות בין איסורי המלאכה בחול המועד לאיסורי המלאכה בשביעית ובאבלות, אך ההשוואה אינה מלאה. המשנה כורכת תחומים שונים יחדיו אך ההשוואה נכונה רק לחלק מההלכות. מדוע חז"ל קישרו בין תחומים שנראים כל כך שונים? נראה שניתן להסביר קשר זה בשני כיוונים שניתן לכנות- טכני ומהותי. בשורות הבאות נציע הסבר שיותר קרוב להסבר טכני ובפסקה הבאה נציע הסבר לקשר מהותי יותר.

לעיתים הכללים המופיעים בחז"ל הם כללים שעקרונית נכונים, אך ישנם יוצאים מן הכלל. הכלל אינו אמור לכלול את כל המקרים, אלא לבטא קו עקרוני. נדגים עקרון זה לאור שיטת הרמב"ם בהסבר הכלל שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא[2]. על דברי המשנה בקידושין כותב הרמב"ם בפירוש המשנה:

"ומצות עשה שהזמן גרמה – היא שחובת עשייתה בזמן מסויים, ושלא באותו הזמן אין חיובה חל. כגון – הסוכה והלולב והשופר והתפילין והציצית, לפי שחובתן ביום ולא בלילה, וכל כיוצא באלו.... וכבר ידעת שכלל הוא אצלינו 'אין למדים מן הכללות'. ואמרו כל רוצה לומר על הרוב. אבל מצות עשה שהנשים חייבות ומה שאינן חייבות בכל הקפן, אין להן כלל אלא נמסרים על פה והם דברים מקובלים. הלא ידעת שאכילת מצה ליל פסח, ושמחה במועדים, והקהל, ותפלה, ומקרא מגלה, ונר חנוכה, ונר שבת, וקדוש היום, כל אלו מצות עשה שהזמן גרמה, וכל אחת מהן חיובה לנשים כחיובה לאנשים. וכך גם מצות פריה ורביה, ותלמוד תורה, ופדיון הבן, ומלחמת עמלק, כל אחת מהן מצות עשה שלא הזמן גרמה ואין הנשים חייבות, אלא כולן קבלה כמו שביארנו. אבל הכלל שהזכיר במצות לא תעשה הוא נכון..."        (פ"א, משנה ז).

הרמב"ם מסביר שהכלל שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן אינו כלל המלמד על הפרטים, אלא הוא כלל שנוצר מהפרטים. בתחילה דרשו כל מצווה באופן נפרד, ומתוך כך התברר כי רוב מצוות העשה התלויות בזמן נשים פטורות מהן ואז ניסחו את הכלל[3]. לשיטתו הכלל שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן וחייבות במצוות עשה שאין הזמן גרמן, אינו מהווה את המקור לפטור ולחיוב, ויש צורך בכל מצווה למצוא את הלימוד שבגללה האישה פטורה או לחילופין חייבת.

מדוגמה זו אנו רואים שכלל הלכתי יכול לנבוע מדמיון בין פרטים גם אם יש פרטים שאינם עולים בקנה אחד עם הכלל. חכמים יצרו קשר בין תחומים שונים וקבעו שעקרונית הלכותיהם זהים. ברם, הגמרא מעירה שיסוד ההלכות שונה וגם ישנם הרבה פרטים שונים.

במספר תחומים בהלכה אנו מוצאים מגמה בקרב התנאים לקבוע כללים אחידים להלכות. במקום אוסף פרטים של הלכות, יצרו חז"ל מערכת כללים מוגדרת היטב[4]. כך מצאנו שחכמים הגדירו בהלכות שבת את אבות המלאכה והתולדות המסתעפות ממנה ולאחר מכן השבותים הקשורים לכל אב מלאכה. בצורה דומה חז"ל קבעו מערכת מלאכות שונה עבור הימים בהם לא ל"ט אבות מלאכה מגדירים את המותר והאסור. חכמים מצאו את השווה בין ימים אלו וריכזו את המלאכות האסורות בשביעית, מועד ואבלות.

התוועדות

בפסקה הקודמת הצגנו גישה הרואה את הקשר בין הימים השונים בצורך להגדיר מלאכה בדרך שונה מל"ט אבות מלאכה. בכל הימים האלו הגדרת המלאכה שונה משבת ויום טוב ויש צורך להגדיר מהי מלאכה לעניין זה ומהי אינה מלאכה. חכמים הגדירו את הפעולות השונות כמלאכה ואינה מלאכה ובאופן עקרוני ההלכות דומות בשביעית, במועד ובאבלות. חכמים קבעו בפרטים מסוימים הבדלים לאור הבנת השוני ביסוד איסור המלאכה.

ניתן להוסיף ולטעון שקיים קשר בסיסי בין כל הימים האלו. בכל הימים הללו האדם נדרש לעצור את שגרת חייו ולשבות ממלאכה, אך בשונה משבת לא מכל ל"ט אבות מלאכה. מצד אחד הימים ממשיכים בשגרת חייהם, אך מצד שני האדם נדרש לעצור ולהתוועד עם קרוביו.חכמים ניסו להגדיר מהי עצירה זו ומהי מלאכה זו.

בשיעורים הקודמים הזכרנו את דברי התלמוד הירושלמי-

"כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של  מועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגיעין בתורה ואינון אכלין ושתין ופחזין"              (מו"ק פ"ב, הלכה ג).

האדם נדרש לעצור בחול המועד משגרת יומו ולהשקיע את זמנו ומרצו בלימוד ובשיתוף עם קרוביו. כך גם בימי האבלות- התורה מאפשר לאדם להתמודד עם האבל בשבוע הראשון לפטירת קרובו. האדם עוצר את שגרת חייו ומתמודד עם המשבר בעזרת בני משפחתו וכל סובביו. העצירה משגרת החיים נותנת מקום להתמודדות ומשמעות לאירוע שפקד אותו.

כך אנו רואים גם לגבי מצוות שמיטה. בשנה השביעית אנו עוצרים את העבודה השוטפת בשדות ופשוט עוצרים ממלאכת השדה. טעמים רבים הובאו בראשונים למצוות שמיטה, ונראה שיסוד כולם היא העצירה משטף החיים למטרה שונה. בין אם הטעם היא השגת מידת הוותרנות, הכרה בבעלות הקב"ה על הקרקעות או עצירה למען האחר שאין לו[5], יסוד הדברים אחד- עצירה משטף החיים ואי ביצוע מלאכות.

הרב קאלישר (בפירושו לתורה בפרשת בהר) כותב על מצוות השמיטה-

"ועוד טעם: כי לא לעולם יהיו טרודים בעבודת אדמה לצורך החומר, רק שנה אחת יהיה חופשי, וכאשר יפרוק עול עבודה, יעסוק בתורה וחכמה".

ישנן סיבות שונות מדוע האדם נדרש לעצור את שגרת יומו, אך הצד השווה ביניהם היא הצורך להגדיר כיצד האדם עושה זאת. סיבת העצירה שונה מאירוע אחד למשנהו אך הדרך דומה.

 



[1]   וראה גם את דברי הגמרא בדף ד,ב שעולה בה יסוד זהה:

"רבי אלעזר בן עזריה אומר אין עושין את האמה. בשלמא מועד - משום דקא טרח, אלא שביעית - מאי טעמא? פליגו בה רבי זירא ורבי אבא בר ממל. חד אמר: מפני שנראה כעודר, וחד אמר: מפני שמכשיר אגפיה לזריעה".

[2]   בעניין זה ראה במאמרו של אחי הרב דרור- "פטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן במשנת הרמב"ם", סיני קלא, תשס"ג מא-נג.

[3]   מקור שיטת הרמב"ם בסוגיית הגמרא בקידושין (לג, ב – לה, א). לדעת רב אחא בר יעקב כלל זה מקורו בהיקש, אך לדעת ר' יוחנן אין כלל זה בא ללמד. ואכן באף הלכה לא מצאנו שהרמב"ם נימק ת סיבת הפטור של נשים היות וזו מצוות עשה שהזמן גרמא.

[4]   ראה בעניין זה גם בספרו של פרופ' גילת- 'פרקים בהשתלשלות ההלכה', מעמוד 19 ומעמוד 63. דוגמא נוספת אך שונה במקצת לכך ניתן למצוא במשנה שביעית פרק ט משניות ו-ז לגבי הגדרת זמן הגשמים. במקרה זה מדובר על קשר שנוגע לשימוש בלשון ולא בקשר מהותי שבין המקרים.

[5]   ראה חינוך מצווה פד ומורה הנבוכים ח"א,לט. לסיכום השיטות ראה בפרק הראשון בספרו של הרב רימון- 'שמיטה'.