חובת קידוש לנשים

הגמרא בפסחים (קו ע"א) לומדת מן הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" על מצוות קידוש בליל שבת וביומו. הגמרא אומרת שעיקר מצוות הקידוש היא דווקא בליל שבת, משום שצריך לקדש את השבת עם כניסתה. אך מהביטוי המודגש "את יום השבת" לומדים שיש מצוות קידוש גם ביום. היו שהבינו שאכן גם קידוש הלילה וגם קידוש היום הם מצווה מן התורה.[1] אך רוב הראשונים הסכימו שרק קידוש הלילה הוא מדאורייתא, ולא קידוש היום.

אם כך, מדוע הגמרא לומדת את דין קידוש היום מן הפסוקים? הראב"ד (הלכות שבת כ"ט, י) הציע שני פירושים לדברי הגמרא: ראשית, אולי הלימוד מהפסוק לגבי קידוש היום הוא רק אסמכתא, הסמכת דין דרבנן על פסוקי התורה. שנית, אולי הלימוד קובע רק שאם לא קידש בלילה - הרי שקידוש היום הוא מדאורייתא (שהרי אז הוא הקידוש הראשון של שבת). בכל אופן, בדרך כלל קידוש היום הוא מדרבנן בלבד.

הראב"ד הציג עצמו כחולק על הרמב"ם. אך המגיד משנה העיר שגם הרמב"ם הסכים עם הראב"ד בנקודה זו. וכן נראה מדבריו בתחילת פרק כ"ט של הלכות שבת:

"מצוות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר: 'זכור את יום השבת לקדשו', כלומר: זכרהו זכירת שבח וקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו; בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה"       
                            (רמב"ם, הלכות שבת כ"ט, א).

מדברי הרמב"ם עולה בבירור שהמצווה דאורייתא מתייחסת רק לקידוש המכניס את השבת, ולא לקידוש הבוקר. הרמב"ם אמנם נוקט בביטוי "בכניסתו בקידוש היום", אך ברור שהמילה "יום" כאן משמעה "יממה" (וכן הביטוי הרווח אצל חז"ל), והכוונה לקידוש המיוחד לשבת, שמתקיים עם כניסתה - בלילה. וכך כתב הרמב"ם במפורש: "עיקר הקידוש בלילה" (שם, ד).

ב. נשים בקידוש

לכאורה, נשים אמורות היו להיות פטורות מקידוש, משום שזוהי מצוות עשה שהזמן גרמא. אך למעשה הן חייבות. מדוע?

"אמר רב אדא בר אהבה: נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה. אמאי? מצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות! ...אמר רבא: אמר קרא 'זכור' ו'שמור' - כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה; והני נשי, הואיל ואיתנהו בשמירה - איתנהו בזכירה"            (ברכות כ ע"ב).

הגמרא קובעת שכל דיני שבת מהווים חטיבה אחת. יש ביניהם מצוות עשה - "זכור", ומצוות לא תעשה - "שמור". מי שחייב ב"שמור", חייב גם ב"זכור". הפטור הכללי של נשים מתייחס למצוות עשה שהזמן גרמן, ואינו פוטר אותן ממצוות לא תעשה כלשהי. כיוון שנשים חייבות להקפיד על הלאווין של שבת - איסורי מלאכה, הן חייבות גם במצוות העשה של שבת - קידוש.

השולחן ערוך (או"ח רע"א, ב) פסק שאין כל מניעה שאישה תוציא גבר בקידוש. אמנם, הב"ח פקפק בזה, ושאל מדוע שונה הדבר מדין קריאת מגילה: נשים חייבות בקריאת מגילה ובכל זאת יש דעה שאינן יכולות להוציא גברים ידי חובה; ולכאורה הוא הדין בקידוש. אך כבר השיב עליו הט"ז שבמגילה יש הבדל בין חיוב נשים לחיוב גברים, שבא לידי ביטוי גם בברכה שונה (גברים מברכים "על מקרא מגילה", נשים - לפי דעות רבות - מברכות "לשמוע מגילה"), מה שאין כן בנוגע לקידוש. חיוב הגברים בקידוש זהה לחיוב הנשים, וגם נוסח הברכה זהה. וכן הכריעו האחרונים, שנשים יכולות להוציא גברים בקידוש. ומכל מקום כתב המשנה ברורה שם (ס"ק ד) שלכתחילה נשים לא יקדשו עבור גברים שאינן ממשפחתן, "דזילא מילתא" - כלומר, זה לא מכובד.

כאן עלינו להזכיר יסוד נוסף בדיני קידוש. הברכה האמצעית בתפילת העמידה של שבת מסתיימת במילים "מְקַדש השבת". אם כך, אולי כבר בתפילה יוצאים ידי חובת קידוש מדאורייתא, שהרי מן התורה אין צריך קידוש על היין, ודי בכך שאמר בפיו ברכה המתייחסת לקדושת השבת. המגן אברהם אכן פסק כך (רע"א ס"ק א). לדבריו, מי שהתפלל ערבית בליל שבת כבר יצא ידי חובת קידוש מדאורייתא, ורק מדרבנן הוא חייב לקדש שוב על היין, במקום שבו נערכת הסעודה. המשנה ברורה (שם ס"ק ב) דחה זאת בטענה הגיונית: הרי מצוות צריכות כוונה, ואותו אדם מן הסתם לא התכוון לצאת ידי מצוות קידוש בשעה שהתפלל. בפירושו ביאור הלכה הוא העלה טענות נוספות כנגד דברי המגן אברהם: ראשית, יש אומרים שהצורך ביין בקידוש הוא מדאורייתא, ואז התפילה אינה יכולה לשמש כקידוש, אפילו ברמה דאורייתא. שנית, יש צורך להזכיר בקידוש את יציאת מצרים - ובתפילת העמידה אין מזכירים את יציאת מצרים.[2]

רבי עקיבא איגר הביא הוכחה גאונית לשיטת המגן אברהם. הוא הקשה מדוע אין מקדשים (בדיבור בלבד ובלי יין, כמובן) ביום הכיפורים שחל להיות בשבת, כדי לצאת ידי חובת הרובד דאורייתא של מצוות קידוש בשבת. הוא השיב שכנראה סומכים על כך שאומרים קידוש בתפילה, כדעת המגן אברהם. לכאורה זוהי ראיה חזקה. אולי אפשר להשיב, לאור דברי המשנה ברורה, שבשבת רגילה אדם מתכוון לצאת ידי חובת קידוש דווקא בקידוש שיעשה בביתו על היין, ולא בתפילה; ורק משום כך אינו יוצא ידי חובת קידוש בתפילתו. מה שאין כן ביום הכיפורים שחל בשבת.[3]

לאור זה היו שכתבו שאולי לפי שיטת המגן אברהם, אם הבעל התפלל ערבית בליל שבת והאישה לא התפללה, שמא עדיף שהיא תעשה את הקידוש; משום שהאישה חייבת בקידוש מדאורייתא, והבעל כבר יצא ידי חובת קידוש מדאורייתא, וחייב כעת מדרבנן בלבד. ומי שחייב מדרבנן (במקרה זה - האיש), לא יכול להוציא ידי חובה מי שחייב מדאורייתא (במקרה זה - האישה [דגול מרבבה או"ח רע"א]). אך למעשה אין לחשוש לזה, משום שאין הלכה כמגן אברהם (כטענת הביאור הלכה, שדבריו הובאו קודם). ואפילו לפי המגן אברהם, מסתבר שהבעל יכול להוציא את האישה ידי חובה, מדין ערבוּת במצוות. דין זה מאפשר לאדם לברך ברכת המצוות עבור אדם אחר.

כאן המקום להרחיב מעט בעניין דין ערבות. לפי ההלכה, "כל ישראל ערבין זה בזה", ולכן פוסקת הגמרא: "אע"פ שיצא - מוציא" (ראש השנה כט ע"א; רש"י שם). מה הכוונה? ככל שמדובר בברכות הנהנין, אם אני אוכל תפוח, אני יכול לברך לעצמי, ואתה יכול לצאת ידי חובה בברכתי, ולאכול מיד את השסק שלך. אבל אם אינני עומד לאכול תפוח, אני לא יכול לברך בשבילך "בורא פרי העץ" על השסק שאתה עומד לאכול. מה שאין כן בברכת המצוות: גם אם יצאתי כבר ידי חובת תקיעת שופר בראש השנה, למשל, אני יכול לחזור ולתקוע בברכה בשביל אדם אחר שעדיין לא יצא ידי חובה. זאת משום שכל ישראל ערבין זה בזה, וגם אני אחראי לקיום המצוות של כל יהודי אחר. משום כך גם אם הבעל כבר יצא ידי חובת קידוש מדאורייתא בתפילתו, כסברת המגן אברהם, הוא יכול לקדש עבור אשתו, שעדיין לא יצאה ידי חובה.

אך יש שטענו שאולי נשים אינן בכלל ערבות. סברה זו העלה בהקשר שלנו הדגול מרבבה, והוא הסתמך על דברי הרא"ש במסכת ברכות (ברכות פ"ג סימן יג). מהסוגיה בברכות עולה שאם אישה חייבת בברכת המזון מדרבנן בלבד, אין היא יכולה להוציא גברים ידי חובת ברכה, שהרי הם חייבים מדאורייתא. אך מסוגיה אחרת עולה שאדם שאכל רק כזית, ואף הוא חייב בברכת המזון מדרבנן בלבד, יכול להוציא ידי חובה אדם אחר שאכל כדי שביעה, וחייב בברכת המזון מדאורייתא! תשובתו של הרא"ש היא שאכן מעיקר הדין היסוד של ערבות שייך גם לגבי ברכת המזון, ולכן גם מי שאינו חייב לברך יכול להוציא ידי חובה אדם אחר החייב לברך. אך  מדרבנן קבעו שלא יברך ברכת המזון אם לא אכל כלום. לכן אם אכל משהו - כזית - די בכך כדי שיוכל לברך לאחרים. אם כך, למה נאמר שאם אישה חייבת רק מדרבנן, אינה יכולה להוציא גבר? הרא"ש השיב: "אבל אישה אינה בכלל הערבות, לכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן". אישה מופקעת בהקשר זה מדין ערבות במצוות, ולפיכך אינה יכולה להוציא אחרים ידי חובתם.

אנו הצענו שאפילו לפי שיטת המגן אברהם אין מניעה שגבר שהתפלל בליל שבת יוציא את אשתו בקידוש, מחמת דין ערבות. אך הדגול מרבבה (או"ח רע"א) כתב שלפי שיטת הרא"ש אולי דין ערבות אינו מועיל כאן, שהרי כתב שהנשים אינן בכלל ערבות במצוות. ייתכן שהכוונה רק לומר שהן אינן ערבוֹת לאחרים, אבל גברים ערבים עבורן. אך ייתכן גם שהן מופקעות באופן כללי מהמושג של ערבוּת במצוות, ואז גבר אינו יכול להוציא אותן ידי חובתן בהסתמך על דין זה. 

אך רבי עקיבא איגר בתשובותיו (סימן ז) חלק על הדגול מרבבה, והסביר את הרא"ש באופן שונה לחלוטין. הוא טען שאין כוונת הרא"ש להפקיע נשים באופן קטגורי מדין ערבוּת. כוונתו רק לומר שבמצווה ספציפית שבה הנשים אינן חייבות בעצמן, אין להן גם דין ערבות לאחרים, ואינן חייבות לדאוג שהגברים יקיימו מצווה זו. זה נראה ההסבר הפשוט לדברי הרא"ש. הוא לא בא לטעון שנשים מופקעות באופן כללי מדין "כל ישראל ערבין זה בזה", אלא העלה טיעון ספציפי בנוגע לברכת המזון: אם נשים אינן חייבות בברכת המזון מדאורייתא,[4] פשיטא שאינן ערבוֹת עבור הגברים, לדאוג שאלו ימלאו את חובתם במצווה זו. וזה ההבדל בין אישה לבין גבר שאכל כמות קטנה של לחם. לדעת הסוברים שאישה פטורה מברכת המזון מדאורייתא, הרי שהן אישה והן גבר שאכל כמות קטנה - שניהם חייבים במקרה זה בברכת המזון מדרבנן. אך הגבר יכול לברך עבור גבר אחר מדין ערבות במצוות, שהרי בנסיבות אחרות הוא עצמו חייב בברכת המזון מדאורייתא; בעוד האישה אינה ערבה כאן לאיש, משום שלדעה זו לעולם היא אינה חייבת בברכת המזון מדאורייתא.

לפי רבי עקיבא איגר, הרא"ש טען רק שנשים אינן ערבות לאחרים לגבי ברכת המזון, אך לא בא להפקיע אותן באופן כללי מדין ערבות - וכי למה שיופקעו ממנו?! וכן הסכמת האחרונים, כדעת רבי עקיבא איגר (שער הציון רע"א ס"ק ט).

וכן המנהג הרווח, שהבעל הוא המקדש, ומוציא את אשתו ידי חובת קידוש (אף אם הוא התפלל ערבית של שבת והיא לא). וכשם שנהגו מנהג טוב שהאישה מדליקה נרות שבת גם עבור האיש, אף שאין בזה הכרח הלכתי, כך נהגו שהאיש הוא המקדש גם עבור האישה, אף שגם בזה אין הכרח מבחינה הלכתית.[5]

 

לתגובות ולהערות: [email protected]