דילוג לתוכן העיקרי

חגיגה | דף טו | באמבטי עיברה

הגמרא בסוגייתנו דנה בבתולה שנמצאת מעוברת, ומסתפקת אם יש בכך כדי להוכיח שנבעלה וכבר אינה בתולה. כיצד ייתכן שאישה תהיה מעוברת בלי שנבעלה? אחת ההצעות שהגמרא מעלה היא ש"באמבטי עיברה", ורש"י (ד"ה באמבטי) פירש שהאישה רחצה באמבט שהייתה בו שכבת זרע, והיא נכנסה לתוך רחמה.

הקשר הדיון של הגמרא הוא טכני בלבד, ועניינו בחינת האפשרות שאישה התעברה ללא ביאה, אך הפוסקים דנו בהיבטים ההלכתיים של סיטואציה כזו, ובעיקר בשאלה אם בן כזה מתייחס אחר אביו ויש בו קיום מצוות פריה ורביה. כך כתב בעל החלקת מחוקק (אבן העזר א, ח):

"יש להסתפק, אשה שנתעברה באמבטי, אם קיים האב פריה ורביה ואם מקרי בנו לכל דבר. ובלקוטי מהרי"ל נמצא שבן סירא היה בנו של ירמיה שרחץ באמבטי".

החלקת מחוקק רומז בדבריו לתלות בין שאלת הייחוס של הוולד לשאלת קיום פריה ורביה על ידי אביו. נראה שהוא מבקש להוכיח מן המדרש, שייחס את בן סירא לירמיהו, שגם עיבור באמבטי יוצר ייחוס של הבן לאביו. דברים מפורשים יותר בעניין זה כתב הבית שמואל (שם, י):

"ויש להביא ראיה מה שכתב בהגהת סמ"ק, והב"ח הביא ביורה דעה סימן קצ"ה: 'אשה מוזהרת שאל תשכב על סדין ששכב עליהן איש אחר, פן תתעבר משכבת זרע של אחר, גזירה שמא ישא אחותו מאביו', נשמע דהוי בנו לכל דבר".

הסמ"ק אסר על אישה לשכב על סדין שיש עליו זרע של אדם אחר, שמא תתעבר ממנו. טעם האיסור הוא החשש שמא הבן שייוולד מזרע זה לא יידע את זהותו של אביו (בעל הזרע), ויישא את אחותו. מכלל דברי הסמ"ק עולה שברור היה לו שהבן מתייחס אחר בעל הזרע, וממילא מוכיח הבית שמואל שיש בהזרעה כזו קיום מצוות פריה ורביה.

אומנם, הט"ז (אבן העזר א, ח) חלק על דברי הבית שמואל ודחה את ראייתו:

"ואין זה ראיה, דשמא לחומרא אמרינן, לקולא לא אמרינן".

הט"ז טוען בראשית דבריו שאין להוכיח מדברי הסמ"ק שהבן מיוחס אחר בעל הזרע, משום שאולי הסמ"ק אמר את דבריו רק לחומרא, היינו שיש לאסור נישואי קרובים על בסיס ייחוס זה, ולא הכריע באופן מוחלט שיש כאן ייחוס. אומנם, נראה שעיון בהקשר הרחב של דברי הסמ"ק מוכיח כדברי הבית שמואל: הסמ"ק שם התיר לאישה נידה לשכב על סדיני בעלה, ולא חשש שמא תתעבר. אם הסמ"ק היה חושש שבעיבור כזה אין הילד מתייחס אחר אביו, וודאי שהיה אוסר זאת, משום שבכך יכולים להגיע לאיסורי כרת, כגון שיחשבו שבן זה פוטר מייבום על אף שבאמת אין זה כך. ממילא ברור מדברי הסמ"ק שבן מהזרעה מלאכותית מיוחס אחר אביו הן לקולא והן לחומרא!

הרב יעקב אריאל (בשו"ת 'באהלה של תורה' א, סט) הכריע שאין קיום מצוות פריה ורביה בהפריה מלאכותית. הוא מביא ארבע סיבות לכך, וננסה לדון בהן בקצרה אחת לאחת:

א. רק באבהות טבעית יש לנו וודאות שהילד הוא בנו של אביו, ואילו בהפריה מלאכותית אנו נסמכים רק על עדות הרופאים.

טענה זו אינה מובנת. מדוע עלינו לומר שמצוות פריה ורביה מתקיימת רק כשיש וודאות על ייחוס הבן? וכי יעלה על הדעת שפנוי שבא על הפנויה, שלא נאמרה בה החזקה של "רוב בעילות אחר הבעל", לא קיים מצוות פריה ורביה?

ב. יש צורך בהתקשרות נפשית בין אב לבנו, ורק בהולדה טבעית יש סיכויים רבים לכך שתיווצר התקשרות עמוקה ביניהם.

גם טענה זו אינה ברורה. ראשית, מניין לנו שמצוות פריה ורביה תלויה באופי הקשר שבין האב לבנו? האם הורים שמערכת היחסים שלהם עם ילדיהם פגומה לא קיימו מצוות פריה ורביה? שנית, מהו הבסיס להנחה שאופי הקשר בין ההורים לילדיהם משתנה כתוצאה מדרך הכניסה להריון?

ג. התורה התחשבה בצורת קיום המצוות הטבעית ולא בקיומן בדרך מלאכותית. לדוגמה, הפוסקים כתבו שאין צורך לרבע את התפילין באמצעות מיקרוסקופ, ודי בריבוע כפי שהוא נראה בעיני בני אדם.

להבנתי, יש חילוק גדול בין הדברים. הפוסקים אמרו רק שההגדרות של התורה הן הגדרות אנושיות ולא מדעיות, אך בשום מקום לא נאמר שדרך הביצוע של המצווה צריכה להיות "טבעית". כלומר, ברור שגם מי שירבע את התפילין באמצעות מיקרוסקופ יצא ידי חובה.

ד. חיוב פריה ורביה הוא רק על פי דרך החיים הטבעית, ואין הוא דורש השתדלות החורגת מכך.

הרב אריאל מוכיח טענה זו מכך שאדם אינו מחויב לבוא על אשתו יתר מכדי עונתה לשם קיום המצווה, ומכאן שהמצווה היא רק בדרך ההתנהלות הטבעית של האדם. אומנם, ברור שיש לחלק בין שאלת החיוב לשאלת קיום המצווה, שהרי אם נשווה ביניהם, כפי שעשה הרב אריאל, נצטרך לומר שמי שהידר ובא על אשתו שלא בעונתה והוליד ממנה בן, לא קיים מצוות פריה ורביה!

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)