דילוג לתוכן העיקרי

בבא מציעא | דף ז ע"א | שניים אדוקין בשטר

קובץ טקסט


מקורות

  1. בבא מציעא ז. "תנו רבנן שנים אדוקים בשטר... הרי הוא בחזקתו".
  2. שם, "אמר מר יתקיים ... דלאו מקיים ליה יחלוקו".
  3.  בבא מציעא ז: "אמר ר' אלעזר מחלוקת ... נמי לדמי"., רש"י ד"ה 'מחלוקת' (תוספות ד"ה 'מחלוקת').. ירושלמי בבא מציעא א', א (בסוף) "ותני שנים שהיו ... בעדים".
  4. רמב"ן ד"ה 'ובירושלמי' (באמצע הדיבור) "ויש לפרש בדיני ... ורך"., רמב"ם הלכות מלוה ולהווה פי"ד הי"ד (מגיד משנה על אתר). [ש"ך שולחן ערוך חושן משפט ס"ה, מ.]
  5. ריטב"א ד"ה 'ויחלוקו נמי דקאמר', תוספות  ד"ה 'ויחלוקו', ספר התרומה שער כ"ג סימן א'.
     

שאלות מנחות

  1. בקריאה פשוטה וראשונית של סוגייתנו, מהו לדעתך העקרון שבגללו נובעת המחלוקת בסוגיה?
  2. כיצד שונה הבנת הגמרא את הברייתא מזו שלך? מדוע לא נצמדה הגמרא לפשט, לדעתך? לפי הגמרא, מהו העקרון הגורם העומד בבסיס המחלוקת?
  3. כיצד שונה ההבנה הפשוטה בירושלמי מזו של רש"י (ותוספות)?
  4. האם לדעתך ניתן להשוות בין טלית לשטר?
  5. האם יש לדעתך אפשרות נוספת להבנת הרמב"ם, מלבד זו של המגיד משנה, ללא שינוי הניסוח שלו?
  6. במה חולק ספר התרומה על התוספות? מהו ההגיון העומד מאחורי מחלוקת זו? 

בהקשר לדיון בסוגיית שנים אדוקין בטלית, מציגה הגמרא את המקרה של שנים אדוקין בשטר:

"ת"ר שנים אדוקין בשטר מלוה אומר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו ולוה אמר שלך הוא ופרעתיו לך".

בדרך כלל, שטר חוב משמש כעדות על ההלוואה: כל עוד הוא בידיו של המלוה הוא יכול לגבות על פיו, אך אם הוא אצל הלווה הרי שזו הוכחה שהוא כבר החזיר את החוב. במקרה הנידון, שני הצדדים אוחזים בשטר, ועל כן יש כאן ספק האם החוב כבר שולם או לא.

אנו מוצאים שבשני המקרים יש קווים מקבילים:

  1. שני הצדדים באים לבי"ד בטענה לבעלות מלאה על החפץ הנתון במחלוקת.
  2. כל אחד מהצדדים תופס את החפץ (בשנים אדוקין בשטר, החוב הוא הנתון במחלוקת, והוא מיוצג ע"י השטר).
  3. הכרעת הדין היא יחלוקו.

למרות הקווים המקבילים הבולטים בתיאור שני המקרים (וההנחה של הגמרא ששניהם אכן זהים), בהחלט סביר להתלבט אם אכן שני המקרים כה דומים. בפשטות, עלינו לבחון האם טלית ושטר נכנסים לאותה הקטגוריה ההלכתית: האם מתייחסים לשטר כאל דבר שגופו ממון (כמו טלית), או שמא משמעותו היא סמלית בלבד? במקביל, יש לשאול האם דין יחלוקו מתייחס לשטר עצמו, או שמא לשווי אותו הוא מייצג?

מטרת שיעור זה, אם כן, היא לבחון את העקרונות שעומדים מאחורי ההשוואה בין שתי הברייתות. החקירה תתחלק לשלושה חלקים שונים:

  1. השוואה בין הבבלי והירושלמי בגישתם לברייתא.
  2. משמעות התפיסה – מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן.
  3. טבעו של דין יחלוקו.

1. ההשוואה בין הבבלי והירושלמי בגישתם לברייתא

"ותני שנים שהיו תופסין בשטר זה אומר שלי ואבד ממני וזה אומר שלי הוא שפרעתיך לך. יתקיים השטר בחותמיו דברי רבי. רבן גמליאל אומר יחלוקו.

אמר רבי אלעזר הכל הולך אחר התפוס בעדים".  (ירושלמי בבא מציעא, פ"א ה"א)

מעבר להבדלים קלים בגרסה, ישנו חילוק מהותי יותר בין הבבלי לירושלמי. בעוד שהירושלמי נוטה לקבל את הברייתא כפשוטה – רבי דוחה את פיצול השטר – הבבלי דוחה גישה זו, ומפרש את הפשט כך שיתאים למקרה של שנים אוחזין (ב.): 

"יתקיים השטר בחותמיו דברי רבי רשב"ג אומר יחלוקו נפל ליד דיין לא יוציאו עולמית ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו אמר מר יתקיים השטר בחותמיו וגבי ליה מלוה כוליה ולית ליה מתני' שנים אוחזין כו' אמר רבא אמר רב נחמן במקוים דברי הכל יחלוקו כי פליגי בשאינו מקוים ... אמר רבי אלעזר מחלוקת בששניהם אדוקים בטופס ושניהם בתורף אבל אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף זה נוטל טופס וזה נוטל תורף".   (בבא מציעא ז.-ז:)

אנו רואים כאן, שלמעשה התנאים מסכימים על שני דברים: האחד הוא שהמקרה כולל גם את העקרונות של שנים אוחזין בטלית, והשני הוא שהדין הוא יחלוקו. למעשה, הבבלי התגבר על מחלוקת אפשרית, בכך שהשווה לבין שטר לטלית.

שומה עלינו לחקור את הירושלמי משתי סיבות: ראשית, בכדי להבין את הייחוד שיש בניתוק של הברייתא מפשטה שעושה הבבלי. שנית, על מנת להבין את התפיסות העקרוניות שיהוו בסיס למחלוקות הראשונים בטבעה של התפיסה, ובדין יחלוקו.

ההבנה הפשוטה ביותר בפשט הברייתא היא זו:

  1. רבי סובר שכל החוב ניתן למלוה (הבנה זו היא ההוא אמינא של הבבלי בדברי רבי, והיא מיד נדחית).
  2. רשב"ג כפשוטה פוסק יחלוקו בלי להתייחס לחלק שכל אחד תופס בשטר.
  3. ר' אלעזר, בהערה על הברייתא, פוסק יחלוקו, אך בהתאם לעקרון של "זה נוטל עד מקום שידו מגעת". (אך יתכן שזו הפשטה בדעתו של ר' אלעזר. אם ננסה להיצמד למילותיו, נאמר שהעקרון של "זה נוטל עד מקום שידו מגעת" מתייחס רק לחלקים השונים של השטר – התורף והטופס – ולא לכל ס"מ של דף הנמצא ביד כל אחד מהם. ההגדרה המדוייקת של תורף וטופס נתונה במחלוקת ראשונים, אך ברור, שרק באחד משני החלקים מוזכר הזמן, והוא המאפשר למלוה לגבות את החוב מנכסים שנמכרו ע"י הלווה לאחר זמן ההלוואה. חלק זה, אם כן, הוא החלק בעל הערך הגבוה ביותר בשטר.)

בהנחה שכל שלושת התנאים מתייחסים לחוב ולא לשטר עצמו (נגיע לזה בהמשך השיעור), נוכל לשייך את דעותיהם לשלוש סברות לגבי טבעו ההלכתי של שטר:

  1. רבי רואה בשטר עדות בכתב. במילים אחרות, השטר עצמו מעיד על קיומו של החוב. משמעות התפיסה משנית בלבד: היא אינה משמשת כמוחזקות בטלית, מאחר והשטר בידי הלווה מעיד דווקא על החזרת החוב.
  2. רשב"ג מתייחס לשטר הן כהוכחה למעמדו של האדם שתופס בו, והן כידית לכסף אותו הוא מייצג. לכן, כאשר שני הצדדים אוחזים בשטר, ניתן להתייחס לכל אחד מהצדדים כבעל טענה מחוזקת על הכסף, מבלי להתייחס לחלק אותו הוא אוחז בשטר.
  3. ר' אלעזר מתייחס לשטר כדבר שגופו ממון, וממילא תפיסה בשטר הריהי, הלכתית, כתפיסה בכסף עצמו. לכן, כמו במקרים אחרים של שנים אדוקין בחפץ, יש להתחשב בעקרון של "זה נוטל עד מקום שידו מגעת", כלומר: כל אחד מקבל חלק מהחוב בהתאם לכמות הנייר שהוא תפס בשטר.

2. משמעות התפיסה – מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן

הבעיה שקיימת בזיהוי דין שטר עם דין טלית – שהבבלי נוטה להתעלם ממנה – מקבלת חשיבות כתת סעיף במחלוקת ראשונים ביחס לתפיסת דין יחלוקו. שלוש הסברות שהועלו בחלק הראשון, משמשות כבסיס להבנת מחלוקות אלו.

הרמב"ם פוסק במקרה שלנו:           

"שנים שהן אוחזין בשטר המלוה אומר שלי הוא והוצאתיו להפרע בו ממך והלוה אומר פרעתיו וממני נפל – אם היה השטר שיכול לקיימו זה נשבע שאין לו בדמים אלו פחות מחציין וזה ישבע שאין לו בדמים פחות מחציין וישלם הלוה מחצה".   (הלכות מלוה ולווה, פי"ד הי"ד)

חשוב לציין שהרמב"ם לא מזכיר את מסקנת הסוגיה על פי הבבלי:

"אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף זה נוטל טופס וזה נוטל תורף".   (ז:)

מאידך, הרמב"ן (ד"ה 'ובירושלמי') מקבל במפורש את מסקנת הסוגיה בהתאם לר' אלעזר. נראה, שהרמב"ן מתייחס לשטר כדבר שגופו ממון, במובן מסויים, ולכן הוא מהווה חפץ שניתן לתופסו וליצור עליו חזקה כמו טלית. הרמב"ם, לעומת זאת, יכול לסבור כסברה השניה שהעלנו, שהשטר מהווה מעין ידית לכסף.

במאמר מוסגר, עלינו להסביר כיצד יכול הרמב"ם להתעלם בצורה כה בוטה ממסקנת הסוגיה. נצטט שלושה פתרונות:

  1. לרמב"ם היתה גרסה אחרת בבבלי (מגיד משנה במקום).
  2. פסקו של הרמב"ם תואם את הירושלמי ונגד הבבלי, מה שבהחלט שכיח אצלו.
  3. הרמב"ם הבין את דברי הגמרא "זה נוטל טופס וזה נוטל תורף" כחלק מדברי ר' אלעזר, ולא כמסקנת הסוגיה (ש"ך חושן משפט, סימן ס"ה).

3. טבעו של דין יחלוקו

אומרת הגמרא:

"ויחלוקו נמי דאמרן לדמי, דאי לא תימא הכי שנים אוחזין בטלית הכי נמי דפלגי הא אפסדוה? הא לא קשיא דחזיא לקטנים ... והא דתנן היו שנים רוכבין על גבי בהמה וכו' הכי נמי דפלגי לה הא אפסדוה? בשלמא טהורה חזיא לבשר, אלא טמאה הא אפסדוה? אלא לדמי, הכא נמי לדמי".    (ז:-ח.)

בעוד שקיימת הסכמה בין כל הראשונים על כך שיחלוקו מתייחס לדמים (ערך ממוני) בלבד, הריטב"א מקשה על עמדה זו:

"וא"כ הכא כמאן דלא חזיא לקטנים היא, דאי פלגי ליה לשטרא בניירא אפסדוה. ותו ק"ל הא דאסיקנא לה מדתנן היו שנים רוכבין, ואמרינן בשלמא טהורה חזיא לבשר, אלא טמאה למאי חזיא, הא אפסדוה, אלא לדמי ה"נ לדמי. מאי קאמרינן, דהא אפי' ההיא דבהמה טמאה לא אכרחין דהויא בדמי אלא מסברא כי היכי דלא ליפסדוה... ומתני' דשנים אוחזין בטלית דאדכר תנא לישנא דחלוקה אף היא חלוקה ממש, ואפילו לפי שטתך וכגון דחזיא לקטנים, ולדידי אפילו בדלא חזיא לקטנים. הדר מכרחינן לה מבהמה טמאה, דע"כ כיון דתרווייהו מפסדי אין חולקין בה ממש אלא בדמים, וכופין בזה על מדת סדום. דאי פלגי בגופה מפסדי תרווייהו, ואי פלגי בדמים מרווחי תרווייהו. וכיון דאשכחן לשון חלוקה שהיא בדמים לד"ה, אף אנו נאמר דחלוקה האמורה בשטר דבדמים היא, דכיון דלישנא אשכחן הכי, הסברא כן מכרעת. דאי פלגי שטרא ממש אין חלוקתן שוה כמו שהיתה תפיסתן שוה, שהמלוה נוטל נייר בעלמא והלוה משתכר בכל דמי החוב, כנ"ל...   (ד"ה 'ויחלוקו נמי דקאמר')

הריטב"א, אם כן, מבסס את הצדקתו לחלוקה בדמים, על העקרון של הימנעות מהפסד ממון של אחד מהתופסים, דבר שאינו מוגבל רק לשטרות. הרא"ש, לעומתו, סובר שחלוקה בדמים נובעת מנקודה מרכזית בשטרות:

"ומשני לדמי פי' לאו לחלוקת הנייר קאמינא אלא לדמי כי החוב חולקין, כי דבר שהוא עיקר השטר כגון עדים ומקום המעות והמלוה והלוה חשובים שניהם מוחזקין בשוה זה כזה כי תורף וטופס אינם שוין זה בלא זה".   (תוספות הרא"ש, ד"ה 'לר' אלעזר')

במילים אחרות, השטר נחשב כיחידה אחת שאין אפשרות לחלק אותה, ולכן הוא לא שייך בכלל של "זה נוטל עד מקום שידו מגעת", מאחר וכלל זה מניח שהחלקים השונים של השטר עצמאיים מבחינת בעלות, וזו בדיוק הטענה שהרא"ש דוחה. (עם זאת, הרא"ש מוכן לקבל שזמן יכול להיות נפרד משאר השטר, שהרי השטר תקף גם בלא זמן.)[1]

לאחר שראינו שהעקרון של חלוקה בדמים שייך גם בשטרות, נוכל לראות מחלוקת נוספת ביחס להגדרת דמים. תוספות קובעים, שיש להעריך דמים לפי ערך השוק של שטרות חוב:

"ואין חולקין את החוב כמו שכתוב בשטר אלא כמו ששוה לו למכור מזה יפרע החצי".  (ז: ד"ה 'ויחלוקו נמי לדמי')

מנגד, ספר התרומות מתאר את הדמים כערך הממשי של החוב:

"... הכי נמי לדמי פלגא שטרא. ואם הוא חוב מנה פורע חמישים ומחזיק בחמישים".  (שער כ"ג סימן א)

אף על פי שספר התרומות מקבל את החלוקה בין טופס לתורף (בניגוד לרמב"ם), סביר להציע שמחלוקת זו נובעת מהסברות שהעלנו בחלק הראשון של השיעור, בשינוי קל. הבנת תוספות היא תוצאה ישירה של ראיית השטר כדבר שגופו ממון: יש לשטר ערך עצמאי שניתן להעריכו בלי קשר לתפקידו של השטר כמעיד על החוב. ספר התרומות מחלק בצורה ברורה יותר בין שטר לבין מה שהוא מייצג: יתכן שיש לשטר ערך עצמאי כשטר, אך במקרה שלנו הוא משמש גם כעדות על מצב החוב של הלווה למלוה. דין שנים אדוקין בשטר, אם כן, אינו עוסק בשאלת הבעלות על הנייר עצמו, אלא יוצר ספק בשאלת מעמדו של החוב. ממילא, בי"ד מכריעים בשאלת החוב, ולא בשאלת ערכו של השטר בשוק.

מקורות לשיעור הבא

  1. ח. "אמר רמי בר חמא... אני אקני"
  2. י. "רב נחמן ור' חסדא... זכי לי"
  3. חידושים המיוחסים לריטב"א, ד"ה 'אמר רמי בר חמא'; חידושי הר"ן, ד"ה 'אלא לאו'.
  4. רשב"א, ד"ה 'הא דאמר'; תוספות הרא"ש, ד"ה 'תעשה' (מופיע בשיטה מקובצת).

שאלות מנחות

  1. הסבר את מחלוקת רש"י ותוספות לגבי משמעות "שותפין שגנבו"
  2. מהו ההבדל בין הסוגיה שלנו לבין הסוגיה בדף י', לפי הדעה המצוטטת בחידושים המיוחסים לריטב"א? האם רש"י מסכים עם עמדה זו?
  3. הסבר את המחלוקת בין הראב"ד לבין הרא"ש.

[1]   יתכן שלמעשה המחלוקת בין הרא"ש לריטב"א קטנה ביותר, שהרי הגדרתו של הרא"ש ל"חפץ שלא ניתן לחלקו" יכולה לכלול את העקרון של הריטב"א של הפסד ממון.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)