זה נהנה וזה לא חסר

פתיחה השבוע נעסוק בסוגיית הגמרא בפרק שני בעניין 'זה נהנה וזה לא חסר'. המקרה בו עוסקת הגמרא הינו במקרה בו שמעון גר בחצר של זבולון במשך תקופה, והגמרא דנה האם שמעון חייב לשלם שכירות על תקופה זו. הגמרא אומרת כי במקרה שזבולון תכנן להשכיר את החצר וודאי ששמעון חייב לשלם את השכירות. מאידך, במידה וזבולון לא תכנן להשכיר את החצר ולשמעון היו אפשרויות דיור נוספות והוא לא נהנה מדירה זו, ברור לגמרא שאין הוא חייב בתשלום. השאלה עולה במקרה שזבולון לא תכנן להשכיר את החצר אך מאידך שמעון נהנה מהמגורים במקום: "א"ל רב חסדא לרמי בר חמא... א"ל: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר או אין צריך? היכי דמי? אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, זה לא נהנה וזה לא חסר! אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, זה נהנה וזה חסר! לא צריכא, בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, מאי? מצי אמר ליה מאי חסרתיך, או דלמא מצי אמר הא איתהנית?" (כ.). השאלה העולה במקרה זה הינה מהו מחייב התשלום בשכירות? האם זהו ההפסד הנגרם למשכיר, או שימושו של השוכר? במידה ונוצר נזק בדירה, ברור ששמעון חייב לשלם, ולכן הגמרא מעמידה את השאלה בדירה ישנה שהקירות כבר שחורים ולא נעשו שחורים מחמת שמעון. סוגיית הגמרא בעניין זה ארוכה, ובמהלכה מנסים האמוראים להוכיח מהי ההלכה ממשניות וגמרות שונות. לאחר שהגמרא ניסתה להוכיח ממספר מקורות ללא הצלחה, מובא שבשאלה זו הסתפקו אמוראים נוספים: "שלחוה בי רבי אמי, אמר: וכי מה עשה לו? ומה חסרו? ומה הזיקו? רבי חייא בר אבא אמר: נתיישב בדבר. הדר שלחוה קמיה דרבי חייא בר אבא, אמר: כוליה האי שלחו לי ואזלי, אילו אשכחי בה טעמא לא שלחנא להו? אתמר, רב כהנא א"ר יוחנן: אינו צריך להעלות לו שכר, רבי אבהו אמר רבי יוחנן: צריך להעלות לו שכר..." (כ:). "שלח ליה רבי אבא בר זבדא למרי בר מר, בעי מיניה מרב הונא: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר או לא? אדהכי נח נפשיה דרב הונא, א"ל רבה בר רב הונא, הכי אמר אבא מרי משמיה דרב: אינו צריך להעלות לו שכר..." (כא.). בסוגיית הגמרא אנו מוצאים כי שאלה זו עלתה בשלוש מקומות שונים. בדור השני של האמוראים דנו בעניין זה רבי אבא בר זבדא ורב הונא (יתכן והשאלה נשלחה מארץ ישראל לבבל), בדור השלישי בארץ ישראל נערך דיון בין ר' חייא ורבי אמי בטבריה, ואילו בתחילת הסוגיה מובא דיון בין רב חסדא ותלמידו בישיבת סורא, אמי בר חמא, שנערך בבבל בדור השלישי והרביעי. לאחר כל השנים שהאמוראים דנו בנושא, הביאו ראיות ממשניות, ברייתות וגמרות הגמרא לא הכריעה בשאלה ונשאר ספק מהי פסיקת ההלכה. כופין על מידת סדום "האומר: שלי שלי ושלך שלך - הרי זו מידה בינונית, ויש אומרים: זו מידת סדום" (אבות פ"ה משנה י). מושג נוסף המקביל לכאורה לסוגייתנו הוא - 'כופין על מידת סדום'. כך לדוגמה, הגמרא במסכת בבא בתרא (יב.) מביאה מקרה בו נאמר שכופים על מידת סדום. הגמרא שם דנה קובעת כי כאשר מחלקים קרקעות, יש זכות לאדם לבקש לקבל חלק מהקרקע שסמוכה לשדה שלו. כאשר זה לא פוגע בזכויות של האחר, אנו אומרים כופים על מידת סדום והוא מקבל את החלק שסמוך לשדהו גם אם זה לא מוצא חן בעיני השותפים הנוספים. עקרון זה נפסק להלכה ולכאורה זהו המקרה כאשר זה נהנה וזה לא חסר. בשתי גמרות ישנה הו"א שיש מחלוקת האם כופין על מידת סדום, אך למסקנה לכו"ע כופין על מידת סדום (גמרא ב"ב נט.; קסח.). מדברי רש"י במסכת כתובות (קג.) נראה כי הוא מקשר בין שני התחומים. הגמרא שם מביאה מקרה בו אדם שכר חצר לטחון בריחיים, ובמקום לשלם הוא טחן עבור בעל הבית. הגמרא אומרת שאם יש לטוחן עבודה ויכול להרוויח כסף מטחינה עבור אנשים אחרים, יכול בעל הבית לכפות אותו לטחון לאחרים ושהוא ישלם לו כסף עבור השכירות. על דברי הגמרא כותב רש"י: "מדת סדום- זה נהנה וזה לא חסר לא היו עושין טובה". לכאורה, נראה כי רש"י מקשר בין הסוגיות ומבין כי 'כופין על מידת סדום' הינו זה שם נרדף לעקרון של 'זה נהנה וזה לא חסר'. התוספות בסוגייתנו מחלקים בין התחומים: "אפילו למ"ד בפ"ק דב"ב כופין אותו על מדת סדום ויהבינן ליה אחד מצרא שאני הכא שהיה יכול למונעו מתחילה מלדור בביתו. ולמ"ד התם מעלינן ליה כנכסי דבר מוריון משום דדמי למונע חבירו מתחילה לדור בביתו אבל הכא כבר דר..." (כ: ד"ה הא). לדעת התוספות מדובר עקרונית על שאלה זהה אך יש הבדל באיזה שלב של הדיון היא עולה. הסוגיה בבבא בתרא הדנה בכופין על מידת סדום היא במצב של לכתחילה- אנו עומדים במצב שבו אדם רוצה ליהנות ובית דין צריכים להכריע. בסוגייתנו הדיון הוא לאחר מעשה- שמעון כבר גר תקופה בביתו של זבולון וכעת השאלה האם הוא חייב לשלם שכירות על תקופה זו. התוספות סוברים שאדם רשאי למנוע מחבירו לגור בבית ששייך לו אף אם לא יגרם לו נזק מכך. כך הם כותבים גם במסכת בבא בתרא שפשוט שלאדם מותר למחות שאדם זר יכנס לשטחו. כך גם שיטת הרא"ה (נימוקי יוסף ח: ד"ה מאי הוי עלה) שגם אם אין לאדם נזק או הפרעה, אין כופין אותו לאפשר לזר לגור בשטח ששייך לו. בעניין זה לא נאמר כלל הדין של כופין על מידת סדום, ועקרון זה נאמר רק על שימוש בשטח משותף או בעניין שאינו נכס שלו. העקרון העולה בדברי הראשונים הוא שיש משמעות לבעלות של האדם על נכסיו, וכל הפקרה של הנכס לזר מהווה פגיעה באדם. לא מדובר על הפסד כספי אלא על הפסד מסוג אחר שההלכה מכירה בו, ולכן לא ניתן לכפות את האדם בעניין זה. ישנם ראשונים אחרים שחולקים על גישה זו ומבינים שדין כופין על מידת סדום נאמר גם לכתחילה וגם כאשר מדובר בנכס שבבעלותו הפרטית של האדם, וכך למשל שיטת הראבי"ה. להבנתוף רק הפסד כספי נחשב כחסר ולא פגיעה בבעלות האדם או בפרטיותו. להלכה פוסק השולחן ערוך: "הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, שאמר לו: צא, ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו. ואם לא אמר לו: צא, אם אותה חצר אינה עשויה לשכר, אינו צריך להעלות לו שכר... אף על פי שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה אינו חסר. הגה: ודוקא שכבר דר בו, אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו, אע"פ דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר, הני מילי בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות. אבל בכי האי גוונא דאי בעי בעל חצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצירו היה יכול, אלא שאינו רוצה, אין כופין אותו לעשות בחנם..." (חו"מ סי' שס"ג, סעיף ו). השו"ע והרמ"א פוסקים כי באופן עקרוני במקרה של זה נהנה וזה לא חסר- הנהנה פטור. אך הלכה זו נאמרה רק בדיעבד ולא בכל מקרה אנו כופים את האדם לתת רשות לאחרים לעשות שימוש ברכושו הפרטי. הסברו של הרמ"א שונה מהסברה שהזכרנו קודם לכן. טעם ההלכה לפי הרמ"א היא שהואיל ובעל החצר יכול להרוויח כסף, ממילא אנו לא יכולים לכפות אותו. היכולת שיש לו 'בכוח' להרוויח כסף מהשכרת החצר מגדירה את המקרה כחסר ולכן לכתחילה לא ניתן לכפות. בפסקאות הקודמות הסברנו הלכה זו לאור הסברה שיש לאדם בעלות על רכושו, וכפייה לאפשר שימוש לזרים פוגעת באדם וממילא הרי הוא חסר. יתכן וניתן לדייק כהסברנו בדברי הרא"ה שמובאים בנימוקי יוסף- "שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שלא יכוף את חברו בעל כרחו". מדברים אלו משמע שמדובר על חסרון שנוגע לבעלות של האדם. הבעלות של האדם נפגעת היות וכל אדם יכול לכופו להשתמש בנכסיו. למה לשלם? דרכו של עולם, שכאשר אדם נותן שירות לחברו הוא גובה על כך תשלום. הסיבה הבסיסית של גביית התשלום היא ההפסד שנגרם לרכוש האדם הבאה לידי ביטוי בחסרון של רכושו. סיבה אחרת שבגללה האדם משלם כסף היא על עצם ההנאה שזכה לה בעזרת חברו. שני עקרונות אלו באים לידי ביטוי גם בסוגייתנו: הגמרא והראשונים דנים במקרים השונים האם יש חסרון כלפי בעל הבית, ולחילופין האם ניתן לחייב את המשתמש בעקבות ההנאה שלה זכה. כך לדוגמה הר"י והרא"ש (סימן ו) פוסקים שגם אם החצר עומדת להשכרה, אולם האדם שגר בה אינו נהנה הרי הוא פטור הואיל ולא נהנה . במקרה זה החבר לא חיסר מרכוש בעל הבית וגם לא נהנה ולכן פטור. במקרה שהוא חיסר וודאי שהוא חייב והסוגיה שלנו דנה במקרה שיש לו רק הנאה. אנו מוצאים השלכה של ההבנה שהחיוב בחלק מהמקרים נובע מעצם ההנאה בדברי 'קצות החושן'. במקרה שהאדם גר בבית חדש והקירות נשחרו מחמת המגורים בדירה, נפסק שיש חיוב לשלם למרות שמדובר במקרה של זה נהנה וזה לא חסר. במקרה זה מגלגלים עליו לשלם לא רק על צביעת הקירות אלא תשלום מלא על המגורים בדירה. 'קצות החושן' מסביר שלא מדובר על תשלומים שנובעים מדין אדם המזיק היות והחיוב נובע מההנאה של האדם: "ונראה דשחרוריתא דאשייתא לא מיחייב מדין מזיק כיון דאם ישכור פועל ללבנו הדרא ללבנוניתא, והו"ל כמו זורק מטבע לים היכא דאפשר לאהדורי ע"י בר אמוראי דאע"ג דצריך הוצאה אינו אלא גרמא ופטור, אלא היכא דנהנה מתחייב על הנאתו כיון דגרם לזה חסרון, וכמו באומר את גרמת לי הקיפא יתירא (שם כ:) דודאי אין בזה משום דין מזיק אלא אם נהנה חייב לשלם מה שנהנה כיון שזה מיהא חסר על ידו, אבל היכא דלא נהנה אינו חייב בעד שחרוריתא דאין בזה משום מזיק וכמ"ש" (סי' שס"ג, סעיף ד). לא ניתן להגדיר את האדם שגר בדירה כאדם המזיק. הוא אומנם גרם לחסרון בדירה ולכן מחייבים אותו להחזיר את הדירה לקדמותה וכן לשלם שכירות, אך הוא אינו אדם המזיק. משמעות הנאה זו היא שאין חיוב לשלם מהמיטב כדין אדם המזיק אלא מבינונית. הרב שמעון שקאפ דן גם כן ביסוד החיוב שנובע מהנאה (שערי יושר ש"ג, כה), והוא הציע שכאשר גילה הנהנה דעתו שהוא מוכן לשלם עבור ההנאה, הריהו חייב לשלם אף אם אין בזה שום חיסרון למהנה. גר"ש שקאפ טוען שחיסרון הוא תנאי לחיוב על הנאה שחלפה, אבל כאשר מדובר במצב שהגמרא (חולין קלא.) מכנה "משתרשי ליה" – דהיינו כש'חשבון הבנק' של הנהנה עדיין גדול יותר בזכותו של המהנה – הריהו חייב לשלם מדין "ממוני גבך", שאינו תלוי בחיסרון של המהנה. כל עוד לא גילה הדייר דעתו שהוא מוכן לשלם, הוא יכול לטעון שלולא הסידור הזה היה ישן ברחוב; אמנם בוודאי הוא נהנה מן החצר, אך כדי לחייב על הנאה דרוש חיסרון של המהנה. לכן בסוגיה בבבא בתרא (ד.) הניקף יכול לטעון שהיה מסתדר ללא היקף, ואף שהוא נהנה מן ההיקף, כדי לחייב דרוש חיסרון. אבל משעה שגילו הללו את דעתם שהחצר או ההיקף הם סחורה ממונית שראוי מבחינתם לשלם עליה, נמצא ש'חשבון הבנק' שלהם גדל בזכות הנאתם מהסחורה הזאת, והנאה זו מחייבת תשלום גם אם המהנה אינו חסר דבר . מקרים אקטואלים סוגיית 'זה נהנה וזה לא חסר' עולה לדיון פעמים רבות במהלך החיים היום-יומיים. נזכיר מספר מקרים שבהם עולה השאלה האם מקרה זה מותר או אסור לאור סוגייתנו. חניה במקום פרטי: במקומות רבים בארץ ישנה בעיית חניה במשך היום. במקרים רבים תושבי האיזור נמצאים במקום העבודה במשך היום, ועולה השאלה האם מותר לחנות בחניה פרטית כאשר ידוע לך שהדייר לא יחזור עד שתוציא את הרכב. כפי שכבר כתבנו, סוגיתנו עוסקת במקרה של בדיעבד- אם האדם החנה את הרכב האם הוא חייב בתשלום. אך יש לשים לב שהסוגיה לא עוסקת במקרה של לכתחילה- האם לאדם מותר לחנות בחניית חברו שלא מדעתו. ראינו שתוספות אוסרים על מעשה זה לכתחילה, כאשר בעניין זה לא אומרים כופין על מידת סדום. הזכרנו כי שיטת הראבי"ה שמובאת במרדכי שמקרה זה מותר אף לכתחילה. בעניין זה, דייק הפתחי תשובה מפסק הרמ"א: "משמע שדבר שאינו יכול להרויח בו - יכול זה לכופו אף לכתחלה" (ס"ק ג). אולם הפת"ש מכריע שלא כדיוק זה וכדברי רוב הראשונים: "אבל מדברי הפוסקים לא משמע כן, אלא דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא לא מצי לכופו לכתחלה". אם כן, מדבריו עולה כי ישנה בעייתיות גדולה לחנות בחניה פרטית, ובייחוד אם קיים שלט שאוסר על השימוש בחניה שברשותם . שכן שפעל למען הכלל: ישנם מקרים שבהם האדם פועל למען עצמו, אך ממעשיו מתקבלת גם תועלת לסביבתו. יתכן אף שהאדם שפעל הוציא כסף רב מכיסו, כאשר באופון עקרוני הוא התכוון לטובת הכלל אך הוא יזם זאת מתוך טובתו הפרטית. מקרה זה הוא לא המקרה הרגיל של זה נהנה וזה לא חסר, אך עדיין עקרון זה קיים כאן- השכנים נהנים והאדם שפעל לא מפסיד מכך הואיל ובכל מקרה היה צריך לעשות זאת למען עצמו. סוגיה זו עולה במאמר בתחומין (כרך ל) בנושא- 'דייר שהציל את שכניו מהסתרת נוף'. אדם זה הוציא כסף רב על עורכי דין על מנת להוריד את אחוזי הבניה מול ביתם וכעת הוא רוצה שגם השכנים יתחלקו איתו בעלויות. עיקר הדיון בנושא זה קשור לסוגיית מבריח ארי מנכסי חברו (ב"ק דף נח) ולא לסוגייתנו. אך מצאנו תשובה בפתחי תשובה שמקשרת בין הסוגיות: "מעשה היה בפראג שריפה גדולה ר"ל, ובית אחד ברחוב היהודים ניצל... והעליון כיון שראה שהשריפה גדולה כל כך, שיבר הגג עליה כדי שלא ידלק הבית, ועל יד זה ניצל הבית. ואח"כ תובע לתחתונים שיתנו גם המה לסיועת הגג. ופסק בתשובת מהר"ם, דאין בטענתו כלום, כיון שהעליון היה צריך לעשות הצלה זו בשביל עצמו, הוי כזה נהנה וזה לא חסר דפטור" (חו"מ רסד,ג). במקרה זה המהר"ם משתמש בסוגייתנו ומבין שהשכנים פטורים מהשתתפות בתוצאות הצלת דירתם. ברם יתכן ויש לחלק בין מקרה שמהתחלה ברור שהשכן פעל גם למען השכנים, ובין מקרה שעיקר פעולתו הייתה להצלת עצמו. עקרון זה עולה בדברי הרמ"א שם בסעיף ד: "ואם נראה לב"ד שלא הוצרך להרבות בהוצאות בשבילו, דאפילו בשבילו לבדו היה צריך לכל הוצאות אלו, אינו חייב ליתן לו כלום, דזה נהנה וזה אינו חסר. לכן יש מי שפסק: מי שהציל ספריו וספרי חבירו, אם לא הוצרך להרבות הוצאות בשביל חבירו, אין חבירו חייב לשלם לו כלום. ונ"ל דווקא שירד תחלה להציל שלו, אלא שהציל גם כן של חבירו עמו. אבל אם ירד על דעת שניהן, חייב ליתן לו מה שנהנה, מאחר שהציל של חבירו, וכמו שנתבאר, כן נ"ל. וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר: בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו". שימוש בשטח משותף: מקרה נוסף ששייך לסוגייתנו הוא כאשר אחד הדיירים רוצה לעשות שימוש בשטח משותף ששאר השכנים לא משתמשים בו. מקרים רבים נכנסים לדיון זה, כגון: הרחבת דירה על שטח משותף, בניה על חדר של דירה תחתונה וחצר גינה פרטית, הוצאת פיגום קבוע לצורך בניית סוכה, שכן הגר לבדו בקומה העליונה המעוניין לסגור את המדרגות והשטח העליון הסמוך לדירתו ועוד. באופן עקרוני הדיון בעניין זה מקביל לדברינו לגבי שימוש בחניה פרטית שלא ניתן לכפות את האדם לוותר על שטח ששייך לו. בעניין זה עסק בשו"ת שבט הלוי והסביר שלא ניתן לכפות את האדם לוותר על רכושו אך עדיין ראוי להגיע לפשרה: "...אולם בדבר הספק האם שייך בכה"ג לכפות מדין כפי' על מדת סדום - לדידי פשיטא לי דלא שייך כופין על מדת סדום שיוותר אדם על מה ששייך לו... כאשר הרגיש הכותב בעצמו דבמבוי אינם בעלים גמורים. וכן אינו דומה כלל להאי... אבל אין שום טעם שיוותר אדם על שלו ממש מטעם כופין על מדת סדום, וכי אדם עשיר ענקי שגם הרבה דינרי כסף לא נחשבים אצלו כלל, ושכנו האביון שחסר לו גם פרוטה וכי אנחנו נכוף ליתן לו מכספו בלי שורת הדין רק מטעם כופין על מדת סדום אי לאו משום דין כפי' על הצדקה, וה"נ יאמר זה שהחצר משועבד לו. ובמה שרצית לדמות נדון זה להא דכתב הסמ"ע (קס"א סק"ז) דבדברים שהמנהג לעשותן בחצר הולכין אחריו ואינו יכול למחות בו. ואפילו העמדת רחיים שהוא דבר קבוע במקומו רשאי לעשות כדמשמע שם בשו"ע, וה"נ דרך בנ"א להגדיל דירתם ואין בכח השותף לעכב בידו מעיקר דיני השותפות, - עדיין הדמיון לרחיים לא ברור לי כ"כ דודאי מי שגר בשותפות גר כדרך העולם שצריכים רחיים וכיו"ב - אבל אין זה מהשתמשות הבית להוסיף אצל מבנה הבית אם לאו שיש רגילות ממש ותקנת העיר והוא קנה ע"מ כן, וכן המוכר מכר ע"מ כן, - ולכן טעם זכות השותפין צ"ע - אם לא שע"מ כן נחתם החוזה. ב. ע"ד שאלתך האם רשאי בעל הקומה העליונה לסגור את חדר המדרגות ולהשתמש בו באופן פרטי - דעתי העני' נוטה דלסתום חלק האחרון שבגג השכנים יכולים לעכב, וגם יש בזה שינוי במבנה הבנין שאדעתי' דילי' קנו דירתם. ואסור לסגור חלק זה. ג. ובדבר השאלה איך ומאיזה דין כופין את השכנים למכור חלקם שבגג לשכן שרוצה לבנות שם - כבר דברנו כ"פ בד"ת שאין באמת מקום לכפות למכור רק בשכנוע וברצון טוב לעשות ועשית הישר והטוב כדרך בני ישראל, ואז עושים חשבון המגיע לו, - ואי אפשר לכוף לבעל הגג" (ח"ח,רצט). * ********************************************************** * * * * * * * * * * * כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א עורך: אביעד ביננשטוק ******************************************************* בית המדרש הוירטואלי מיסודו של The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דואל: [email protected] לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/ * * * * * * * * * *