זבחים דף עג – ניכבשינהו דניידי

הגמרא בדף עג ע"ב מציעה הצעה אשר נועדה לאפשר את הקרבת הזבחים אשר נתערב בהם שור שהינו איסורי מזבח. על אף שכל הקבוצה כולה נאסרת, שהרי בעלי חיים אינם בטלים, מציעה הגמרא כי אנו יכולים לגרום להם לנוע ולזוז ממקום קיבוצם, ובכך תתבטל התערובת אשר האיסור קבוע בה. עם ביטול התערובת לא נדון עוד בכל פרט כחלק מתערובת אשר קבוע בה איסור, אלא רק כפרט העומד בפני עצמו, וניתן יהיה להתירו מדין רוב.

הצעה זו של הגמרא נדחית על ידי רבא, 'משום קבוע', ועל כן אין כל פתרון לקבוצה זו של זבחים אשר נתערב בה שור שהינו איסור מזבח, וכולן ימותו.

בעלי התוספות (ע ע"ב ד"ה אפילו) דנו בשאלה מה דינו של המקרה המקביל בחולין. לדוגמא – מה דין עדר שנתערבה בו טריפה ואיננו יודעים לזהותה. במקרה זה כל העדר אסור, שהרי בעלי חיים חשיבי ולא בטלי, וטריפה אחת אוסרת את העדר כולו. אמנם, לדעת ר"ת מותר במקרה כזה לנייד את העדר כולו, על מנת לבטל את קביעותו. כל גזירתו של רבא הייתה לגבי קדשים בלבד. לדעת ר"י, לעומת זאת, גזירתו של רבא נכונה גם לחולין, ואין להתיר את העדר.

ר"י הוכיח את דבריו מן הגמרא בדף עד ע"א, שם מדובר על טבעת של ע"ז שנתערבה באלף טבעות אחרות. מאחר ואיסור ע"ז הוא איסור חשוב שאינו בטל אפילו באלף, כל הטבעות אסורות בהנאה. בגמרא נידונית השאלה מה יהיה דינה של כמות טבעות שתפול מתוך תערובת זו אל תוך תערובת נוספת של טבעות מותרות. ר"י דייק שכל דיונה של הגמרא הוא לגבי התערובת השניה, אך אילו היו הטבעות שנפלו מתוך התערובת הראשונה נשארות בפני עצמן – היו נותרות אסורות, אף שהתערובת כבר נתפרקה. מכאן מוכח, כך טען ר"י, שגזרתו של רבא נכונה אף בתחומים שאינם קדשים.

נראה כי יש ליישב את דעתו של רבנו תם. ישנו הבדל משמעותי בין איסור העדר לבין איסור תערובת הטבעות. באיסור העדר אין חומרת האיסור גורמת לכך שכל העדר ייאסר, אלא שמחמת חשיבותו של בעל החיים אין האיסור בטל. מכך נובע שלא כל התערובת אסורה, שהרי אין בכחו של האיסור לאסור אותה, אלא שכל אחד מבעלי החיים שבתערובת אסור, שמא הוא בעל החיים האסור באמת. ואף שבדרך כלל היינו צריכים להתיר מטעם רוב – שיש רוב להיתר, כאן אין אנו מתירים – מכיון שהאיסור קבוע ועומד לפנינו. אמנם אם תתפזר התערובת, ונדון בכל אחת מן הבהמות לעצמה, אין האיסור קבוע ועומד לפנינו, ונוכל להתיר מחמת רוב להיתר.

לגבי הטבעות, לעומת זאת, חומרת איסור ע"ז היא שגורמת לתערובת כולה להאסר. על כן, בניגוד לבהמות – שם אנו רואים כל אחת כספק אסורה, הרי שלגבי הטבעות חומרת איסור ע"ז גורמת לכל הטבעות להאסר, וההתפרדות מן הקבוצה אינה מועילה, שסוף סוף חל איסור על כל אחת מן הטבעות בפני עצמה.

משבארנו את דעת ר"ת לגבי טבעות של ע"ז, נראה כי נוכל גם לבאר מדוע לדעתו יש הבדל בין קדשים לחולין, ומדוע בקדשים גזרו חכמים שלא מועילה ההתפזרות. הגמרא לעיל (דף עב ע"א) הציעה הוה אמינא להבדל שבין קדשים לחולין – קדשים מאיסי.

יתכן שזוהי הסיבה לגזירתם של חכמים. בהמה הנמצאת בתערובת אחת עם איסורי מזבח נמאסת בשל עצם היותה בתערובת אחת עם דבר מתועב, אף על פי שהיא עצמה אינה אסורה, אלא משום הספק שמא היא הדבר המתועב. על כן, אף אם לאחר מכן יתניידו הבהמות ותבוטל התערובת, עדיין תיוותר הבהמה מאוסה לקרבן.

(אין אנו דנים כאן בדין דיחוי, הפוסל את הקרבן אף בדיעבד, אשר בו דנה הגמרא בהמשך הדף)