זבחים דף ט | זאת תורת החטאת

"אמר רב משמיה דמבוג: חטאת ששחטה לשום חטאת נחשון - כשירה, דאמר קרא: זאת תורת החטאת, תורה אחת לכל החטאות."

אמירה זו מציבה את כל החטאות השונות כקרבנות שווים ביסודם, כך שכוונה לאחד מהם מכשירה את האחר. מקור הדין הוא מן הפסוק "זאת תורת החטאת", המלמד כי "תורה אחת לכל החטאות". הגמרא מוכיחה ממנחות כי אין ללמוד כך, ובהמשך מסיקה שהמקריב חטאת חלב לשם חטאת מצורע או נחשון פוסל את קרבנו, כיון שאלו האחרונות "עולות נינהו".

מסקנה זו של הגמרא מציבה בפנינו את השאלה – אם אכן מדובר בקרבנות שונים לחלוטין, עד כדי כך שהם חשובים כעולות, מדוע הם נקראים חטאות?

נראה שיש להבדיל בין יסוד הקרבן ותפקידו הבסיסי, לבין דינים נוספים השייכים בו. עיקר תפקיד קרבן החטאת, כמתבטא בשמו, הינו חיטוי וניקוי, וכן כתב האבן עזרא בפירושו לשמות (כט, יד):

"ומלת חטאת בעבור שהיא קרבה לכפר החטאת נקראת כן... על כן וחטאו את המזבח (יחזקאל מ"ג, כב). יסירו חטא מעליו."

קרבן החטאת נועד לכפר על החטא ולנקות אותו. הבנה זו מסתברת גם מתוך עבודת הדם של הקרבן. בניגוד לשאר הקרבנות, אשר דמם נזרק על מחיצות המזבח, דמו של האשם מוזה על קרנותיו, כפי ש"מי החטאת" (אפר פרה אדומה) מוזים על הטמאים לנקותם לטהרם. על כן, ברור מדוע לא ניתן להביא קרבן זה בנדבה – הבאת קרבן חטאת כנדבה כמוה כרחיצת סט כלים נקי ומצוחצח; אין בדבר כל צורך.

פרשנות פשוטה זו נתקלת בבעיה כאשר אנו ניגשים לחטאות היולדת, המצורע והנזיר. חטאות אלו מובאות על ידי אנשים שלכאורה לא חטאו בחטא מסויים המחייב בחטאת. מהו תפקיד החטאת אצלם?

נראה כי גם אצל אנשים אלו החטאת באה על מנת לחטא, אך בניגוד לחוטא, אשר החטאת באה לכפר על חטאו, הרי שאצל אנשים אלו באה החטאת לטהר מטומאתם (אמנם נזיר מביא חטאת במלאת ימי נזירותו גם אם לא נטמא, אך ראה בטעם חיובו בחטאת ברמב"ן במדבר ו, יד – "והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם"). וכן מצינו לשון חיטוי בעניין זה בויקרא פרק יד (פסוק נב), בדין בית המנוגע:

ומתרגם אונקלוס שם:

"וידכי" משמעו "וטיהר" (וראה גם פירוש הרד"צ הופמן על פסוק זה).

אמנם, היו דעות בחז"ל כי אף היולדת, הנזיר או המצורע חטאו באופן זה או אחר, ועל כן חייבים חטאת, אך מכל מקום – ברור שחטאים אלו אינם חטאים המחייבים חטאת באופן רגיל, והחטאת כאן באה בשל הטומאה.

הצד השווה שבשני סוגי החטאות אותם ראינו הינו שקרבנות אלו באים בשל חטא או טומאה מסוימים, ועל כן אינם יכולים לבוא בנדבה.

היוצא דופן בעניין זה היא חטאת נחשון, אותה הזכיר רב מבוג. חטאת זו, לכאורה, לא באה על שום חטא או טומאה, והיתה אחת הקרבנות שהובאו עם הקמת המשכן. מדוע אם כן חשוב קרבן זה כחטאת? יתירה מכך, הגמרא כותבת כי קרבן זה נחשב כ"עיקר חטאת"!

רש"י בשיר השירים (ה', א) מפרש את המילים "אכלתי יערי עם דבשי":

"אכלתי יערי עם דבשי – יש דבש שהוא גדל בקנים... ומוצצין הדבש ומשליכין העץ. ואני מרוב חיבה אכלתי יערי עם דבשי אכלתי הקנה עם הדבש את שאינו ראוי עם הראוי... שעירי חטאת שהקריבו הנשיאים ואין חטאת קריבה נדבה ואני קבלתים בו ביום."

בימי הקמת המשכן נתקבל קרבן החטאת אף על פי שלא בא על חטא או טומאה מסוימים. לענ"ד כך ביאורו של דבר: חטאת נחשון היא חטאת הבאה על עצם היומרה האנושית להקים בית לקדוש ברוך הוא. כפי שאמר שלמה: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" (מלכים א, ח', כז)

אמנם, חטאת זו היא חטאת הבאה נדבה. רצונו של האדם להתקרב לא-ל, הוא המוביל אותו להקים משכן, תוך הבנת הבעייתיות שבדבר. הסכמתו של הקב"ה לקבל חטאת נדבה זו, הסכמה הבאה "מרוב חיבה", היא שנתנה את ההכשר האחרון להקמת המשכן ולעבודה בו.

בכך מהווה חטאת נחשון, על אף היותה שונה משאר הקרבנות החטאת בהיותה באה נדבה, את "עיקר חטאת". חטאת זו באה לנקות ולפתוח את הדרך לעצם האפשרות לעבודת הקרבנות.