זבחים | דף ח | דין לשמה בפסח ובחטאת

כפי שלמדנו במשנה שפתחה את מסכת זבחים, הפסח והחטאת (ולדעת רבי אליעזר, אף האשם. לשיטתו נתייחס בעז"ה בדף י) הינם קרבנות אשר דינם לעניין 'לשמה' שונה משאר הקרבנות. בשאר הקרבנות, אם הוקרבו שלא לשמן – אין הקרבן פסול. אך פסח וחטאת הינם יוצאי דופן, ואם הוקרבו שלא לשמן הרי הם פסולים.

ניתן להציע שתי הצעות בביאור חריגה זו של שני הקרבנות. הצעה ראשונה היא, שתפקיד הכוונה לשמה בקרבנות אלו אינו שונה מבשאר הקרבנות. ההבדל הוא בתוצאה – בעוד שבשאר הקרבנות ניתן להכשיר את הקרבן אף אם הוא אינו עולה לחובת הבעלים, קרבנות אלו נפסלים בשל כך.

הצעה שניה היא שתפקיד הכוונה לשמה בקרבנות אלו שונה ומהותי יותר, ומכיון שכך – חסרונו גורם לפסילתם.

יתכן שניתן לחלק בשאלה זו בין חטאת ופסח. בחטאת נאמר כי תפקיד כוונת לשמה זהה לתפקידה בשאר הקרבנות. חסרונה אינו מביא אלא לכך שקרבן החטאת אינו עולה לחובת בעליו. אלא שבניגוד לעולה או שלמים, אשר ניתן להביא אותם בנדבה, גם כאשר אינם עולים לחובה, בחטאת אין אפשרות כזו – שכן חטאת אינה באה אלא על מנת לכפר ולרצות על עבירה שנעשתה. באם החטאת אינה משיגה תפקיד זה, אין לה כל משמעות והיא נפסלת. בכך שונה היא מעולה או שלמים, שעיקר תפקידם לקרב בין האדם לאביו שבשמים, והיציאה ידי חובה בהם הינה תפקיד משני (באם הוא קיים).

בפסח, לעומת זאת, ניתן לטעון כי תפקיד הלשמה הינו מהותי. סוגייתנו לומדת את דין לשמה בקרבן הפסח מן הפסוק "ואמרתם זבח פסח הוא". המשנה בפסחים דף קטז מלמדת כי רבן גמליאל השתמש גם הוא בפסוק זה:

"רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ואלו הן: פסח, מצה, ומרור. פסח - על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה'..."

בפסח, בניגוד לשאר הקרבנות, תפקיד האמירה הוא מהותי. כל עיקרה של הקרבת הפסח הוא ההתעוררות לאמירה ולסיפור יציאת מצרים. לכן חוסר לשמה בקרבן פסח אינו רק פוגע בעליית הקרבן לחובת בעליו, אלא גורם לפסילתו הגמורה.

את ההבדל בין הפסח לחטאת ניתן לראות גם בלימודים השונים. לגבי פסח מציעה הגמרא דרך בה ניתן ללמוד את דין לשמה השייך בו אך ורק מפסוקים העוסקים בקרבן הפסח. לגבי חטאת, לעומת זאת, מגיעה הגמרא למסקנה כי יסוד דין לשמה נלמד מהיקש לשלמים, ורק העובדה שדין זה מעכב הינה ייחודית לחטאת.