חקת | זאת חקת התורה

א. הקדמה

מדרשי חז"ל שעוסקים בייחודה של פרה אדומה כחוק שלא נגלה טעמו מוכרים וידועים:

"זאת חוקת התורה" (במדבר, י"ט, ב). למה נאמר כאן חוקת? לפי שיש לבעל דין לטעון: מי נדה מטהרין לטמאים ומטמאין למי שהוא טהור, וכי אפשר לומר כך?! לכך נאמר "חוקה" - אמר הקדוש ברוך הוא: "חוקה חקקתי לך, גזרה גזרתי, ואין מי להרהר אחריה".

(מדרש אגדה [בובר], במדבר, י"ט, ב).

בעקבות המדרש, חכמי ישראל לאורך הדורות עסקו בשאלת היחס לטעמי המצוות. אחת השאלות המרכזיות שעליה הם נחלקו היא האם מהעובדה שרק ביחס לפרה אדומה נאמר שהיא חוקה נוכל להסיק שבשאר המצוות יש טעם שראוי לעמוד עליו, או שמצוות פרה אדומה מלמדת לגבי כל המצוות שלא ניתן לדרוש את טעמיהן.

המחלוקת בשאלת דרישת טעמי מצוות לא פסחה על עולם החסידות, ובמהלך השיעור נעסוק בכמה תורות שמייצגות עמדות שונות ביחס לשאלה זו. בהזדמנויות קודמות הזכרנו את החשיבות הרבה שמייחסת החסידות לכוונה בקיום המצוות - "רחמנא ליבא בעי" ("הקב"ה מבקש את הלב"; זוהר, רעיא מהימנא, ג', כי תצא רפא:). לאור זאת, היינו מצפים למצוא הסכמה גורפת בעולם החסידות שראוי לדרוש את טעמי המצוות. אולם, כפי שנראה, גם בעולם החסידות היו שהתנגדו לטעמי מצוות.

ב. קיום המצוות מתוך ציות מוחלט

אחד מן המתנגדים לטעמי המצוות הוא ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, בעל ה"קדושת לוי":

"זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר" (במדבר, י"ט, ב). הכלל, כי טעמי התורה והמצות הם נעלמים מכל האדם, רק האדם צריך לעשות ולקיים כל התורה מחמת ציווי ה' עליו לעשותם ולקיימם. וזהו הרמז "זאת חוקת התורה" - כל התורה והמצות הם חוקים אצלינו, כי אין נגלה לנו שום טעם מהמצות; רק עיקר קיום התורה והמצות יהיה מחמת "צוה ה' לאמר" - מחמת צווי ה' עלינו לעשות, אנו מחויבים לעשותם ולקיימם.

("קדושת לוי", במדבר, פרשת חוקת).

ר' לוי יצחק מתנגד לדרישת טעמי המצוות, כיוון שלדעתו יש לקיים את המצוות מכוח צו ה', ולא מתוך הבנה והזדהות. הוא מניח שהחיפוש אחר טעם המצווה יפגע במימד הציות וקבלת המרות, שהוא עיקר עניינה של המצווה. כנראה שלדעת ר' לוי יצחק כוונת האמרה "רחמנא ליבא בעי" היא קיום המצווה מתוך רצון פנימי לציית לצו ה', בלא הבנת טעם המצווה.

ג. הטעמים הנסתרים של המצוות

גם ר' קלונימוס קלמן מקרקא, בעל ה"מאור ושמש", התנגד לדרישת טעמי מצוות:

...כי ענין פרה אדומה היא חוקה בלי טעם, שמטהרת את הטמאים ומטמאת טהורים, כמאמר חז"ל בגמרא ובמדרשים, ואין באפשרי לחקור סוד טעמה כלל, והיא חוקה יותר מכל המצות שבתורה. אמנם, באמת הנה שנינו בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן (תורת כהנים, ברייתא דרבי ישמעאל[1]), שכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד - לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. לזאת הנה גם כן מצות פרה אדומה יצא מהכלל שאר מצות ללמד שהוא חקה בלי טעם, ולא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שגם כל המצות המה חוקים בלי טעם. אף על פי שאפשר לומר בהם טעם, אף על פי כן אי אפשר להבין פלאי סודותיה וטעמיה. וכמו שייסד הפייטן בפיוט פרשת פרה: "אֵין לַחְקֹר סוֹד חִידוֹתֶיךָ, הַמְּפֹרָשׁוֹת סְתוּמוֹת, וְהַגְּלוּיוֹת עֲלוּמוֹת, הַמְּבֹאָרוֹת חֲתוּמוֹת" ("יוצר" לפרשת פרה) וכו'.

("מאור ושמש", במדבר, פרשת חוקת).

ה"מאור ושמש" סבור שמצוות פרה אדומה מלמדת על שאר המצוות - כשם שפרה אדומה היא חוקה ולא נתן לעמוד על סודה, כך גם שאר המצוות, אפילו אלו שטעמן גלוי לכאורה, הן בגדר חוקה שלא ניתן לעמוד על עומק טעמן. בניגוד לר' לוי יצחק, "המאור ושמש" אינו מתנגד לעצם דרישת טעמי המצווה, אלא להנחה שניתן למצות אותם. ה"מאור ושמש" מביא בהמשך דבריו ראיה לעמדתו משלמה המלך:

ומצאנו מופת חותך על זה, שלמה המלך ע"ה שאמר (משלי, ל', א) "אִיתִי אֵל וְאֻכָל", לפי שנתפרשה טעמי המצות של המלך (דברים, י"ז, טז) שלא ירבה לו סוסים שלא ישיב העם מצרימה, ולא ירבה לו נשים פן יסורו את לבבו. והנה שלמה המלך ע"ה בודאי שמר לנפשו מאד בהרבות לו סוס שלא ישיב את העם מצרימה, וכן בהרבות לו נשים שלא יסורו לבבו, אף על פי כן נכשל, מפני שאין להבין פלאי טעמי המצות הגם כי נראים גלוים. וזהו ביאור הכתוב: "זאת חוקת התורה" (במדבר, י"ט ב) וגו', פירוש, שידוע דתיבת "זאת" הוא מורה על דבר הנגלה ונראה, שמורה עליו באצבע לומר "זאת הוא" כנ"ל. ובאת רוח הקודש לומר, שהגם כי דברים נגלים המה, אף על פי כן המה צפונים ונקראו "חוקה" כבלי טעם. וזהו "אשר צוה ה' לאמר" (שם) וגו' פירוש, כי כן צוה ה' לאמר לישראל על כל המצות - אף גם על הגלוים, ידעו עם בני ישראל שהמה גזירות וחוקות בלי טעם וחקר כלל וכלל.

(שם).

שלמה המלך שגה, לדעת ר' קלונימוס, ביחסו לטעמי המצוות. מאחר והוא הבין את הטעמים הגלויים של איסורי המלך, הוא הרשה לעצמו לעבור עליהם מתוך מחשבה שהוא יוכל לשמור את עצמו מנפילה. הסוף העצוב ידוע - גם שלמה, החכם מכל אדם, נכשל וסר לבבו כשלא שמר את מצוות המלך. מכאן מביא ה"מאור ושמש" ראיה לכך שטעם המצווה הגלוי לא משקף את מהות המצווה, ויש לזכור שיש טעמים נסתרים לכל מצווה ומצווה. בהתאם לכך, ר' קלונימוס מפרש את לשון הפסוק "זאת חוקת התורה" כך: גם ה"זאת", דהיינו המצוות שטעמן גלוי לכאורה, הן "חוקה", דהיינו לא ניתן לעמוד על טעמן.

ד. קיום ללא הבנה - כגוף ללא נשמה

עמדה הפוכה אנו מוצאים בדברי בעל ה"ערבי נחל"[2]:

...לבאר כל זה, אקדים מה שפירשו המפרשים פסוק (תהלים, קי"ט, ה - ו) "אחלי יכונו דרכי לשמור חוקיך אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך". והוא על פי מה שכתב הרמב"ם במורה נבוכים[3] שאין ראוי לבקש טעמים על מצות, דאם כן יקיים המצווה עבור הטעם, ובאמת ראוי שעיקר קיום המצות יהיה לעשות רצון ה' וגזירת מלך. נמצא לדבריו ראוי שיהיו כל המצות חוקים בלי לידע טעמיהם וכוונותיהם. אכן האמת אינו כך, כי לא ראה ספר הזהר, מבואר שם כי אין נחת רוח לה' רק בידיעת ישראל כוונות המצוה והתפלה וענינם ותיקונם בגבהי מרומים, והסתכלות האדם בשיעור קומה, עד שירגיש האיש הישראלי תענוג מופלא במצות ובתורה ובתפלה מעין עולם הבא.

(ערבי נחל, במדבר, פרשת חוקת, דרוש א').

את העמדה שאין לדרוש את טעמי מצוות ה"ערבי נחל" מייחס לרמב"ם במורה נבוכים, וכנגד עמדת הרמב"ם מעמיד ה"ערבי נחל" את דברי הזוהר. לפי הזוהר אין נחת רוח לה' בקיום המצוות אלא כשישראל מקיימים אותן מתוך ידיעת טעמי המצווה. ה"ערבי נחל" מחריף את טענתו בהמשך דבריו, ומוכיח שמצווה שנעשית שלא מתוך מודעות לטעם המצווה היא מצווה פסולה:

וכתוב שם[4] כי מצוה הנעשית בלי כוונה "דחיין לה לבר". וענין דחייתה לבר מובן לרואי דברי האר"י ז"ל שהוא מענין שילוח טמאים מחוץ למחנה[5]...וכך ענין המצוה שקונה פרקליט אחד (אבות, ד', יג). רצונו לומר שנברא מלאך מכל מצוה, ומעשיית המצוה נעשה גוף המלאך, והכוונה של המצוה היא נשמת המלאך. וכשנעשית המצוה בלי כוונה, הרי גוף בלי נשמה, ועל כל פנים יש בו קדושה בגוף ההוא, שהרי נתהוה מעשיית מצוה שהוא דבר קדוש. ולכן מתדבקים במצוה כזו רוחות הטומאה, ולא די שאין מצוה זו פועלת פעולתה אלא אפילו מטמא, ולכן דחיין לה לבר, שמשלחין אותה מחוץ למחנה.

להבנת הזוהר, מצווה בלא כוונה היא כגוף בלי נשמה; וכמו שבגוף דבקים כוחות הטומאה לאחר שהוא נפרד מן הנשמה, כך במצווה בלא כוונה דבקים כוחות הטומאה, ולכן היא אינה עולה לרצון. המסקנה שמגיע אליה ה"ערבי נחל" מתבקשת ומופיעה בהמשך דבריו:

ולכן צריך כל אחד מישראל להשתדל בכל יכולתו להשיג כפי כחו הכוונות והסודות. ואם באנו לחוש לדברי הרמב"ם הנ"ל, תקנת דבר זה הוא כשיזהר האדם בחוקים אשר אינו יודע כל הטעמים וכל הכוונות, ואף על פי כן ישתדל בהשתדלות נמרץ כמו שמשתדל במצות שיודע טעמם, אז ניכר שעיקר כוונתו לקיים רצון ה' מבלי הטעם. וזהו שאמר הכתוב "אחלי יכונו דרכי לשמור חוקיך", רצונו לומר "אני מבקש שתחזק את לבי לקיים אפילו החוקים, אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך"; רצונו לומר "כשיהיה לבי חזק בקיום החוקים, אז לא יהיה לי לבושת כשאביט ואבקש טעמים וכוונות של המצות, כי יהיה ניכר שעיקר קיומי למצות הוא רק לרצון ה' אפילו בלי הטעם". כך כתבו המפרשים, אלא שהוספתי ביאור.

(שם).

ה"ערבי נחל" סובר שכל אחד מישראל צריך להבין את טעמי המצוות כפי כוחו, אך מצד שני הוא מדריך לחוש לדעת הרמב"ם שצריך לקיים את המצוות מתוך ציות ובלי הבנת הטעמים. מימד הציות מתקיים, להבנתו, באותן המצוות שהאדם לא זכה להבין את טעמיהן.

ה. העמקה מתמידה במצוות

הסבר עמוק ומיוחד לעניין חוקת התורה והיחס לטעמי המצוות מובא בספר "נועם אלימלך", לר' אלימלך מליז'נסק:

...וכן התורה הקדושה הנתונה לנו בנגלה ונסתר, אם היה הטעם מפורש היה דבר שיש לו קצבה. ולכן סתמו הכתוב ולא נאמר הטעם מפורש, למען נבין מעצמינו טעמו של דבר, וזה הוא דבר שאין לו קצבה. כי כל טעם שנזכה להבינו יש לו עולם מיוחד, באמירתינו הטעם נעשים שמים חדשים בכל פעם. וזהו "אשר צוה ד' לאמר" (במדבר, י"ט, ב), פירוש, שהשם יתברך ברוך הוא צוה לנו שאנחנו נאמר הטעם של חוקת התורה, כדי שיהיה דבר שאין לו קצבה. וזה שפירש רש"י "לפי שהשטן ואומות העולם מונין"[6] (במדבר, י"ט, ב), הוא לשון מנין שמונים וסופרים המצות, וחוזרים ומשיבים עליהם. שאפילו נאמר להם הטעם של המצוה ההיא, הם בהבלי שטותיהם ושקריהם משיבים גם על הטעם. ואם היה הטעם מפורש, היה חלילה הכח בידם לדחות אותו הטעם חלילה באיזה הבל או שטות וטעם אחר, לא היינו יכולים לומר להם מחמת שהיו אומרים שאינו כתוב זה הטעם בתורה. אבל עתה, שלא נאמר הטעם מפורש, אם ישיבו אותנו בדבר אז נוסף להם טעם לשבח אחר, והכח בידינו להפילם ולשבר את כחם בכל פעם בעולם הנתחדש לנו, וקל להבין.

("נועם אלימלך", במדבר, פרשת חוקת).

ר' אלימלך מחדש שהתורה לא גילתה את טעמי המצוות כדי לאפשר לאדם לחשוף בעצמו את טעמי המצווה. אם טעמי המצווה היו מפורשים בתורה, אפשר היה לטעות ולחשוב שאין עוד טעמים ולא צריך להעמיק ולמצוא טעמים נוספים; אך היות והתורה הסתירה את טעמי המצווה, על כל אדם מוטל למצוא את טעמי המצווה, ובכך הוא מחדש אפשרויות ועולמות בכל מצווה ומצווה.

גם את המדרש שאומות העולם מונים את ישראל על טעמה של פרה אדומה ר' אלימלך מפרש באותו כיוון. התורה לא התכוונה שנשיב לאומות העולם שפרה אדומה היא חוקה ואנו לא יכולים להבין את טעמה, אלא שבכל דור ודור נוכל להשיב לאומות העולם טעמים חדשים למצוות פרה אדומה, טעמים שמתאימים לאותו דור ואותה תקופה. אם הטעם היה כתוב בתורה, אומות העולם היו יכולים למצוא סתירה לאותו טעם; אבל כאשר הטעם לא גלוי, ותמיד ניתן לחדש טעמים, הם לא יוכלו לבטל את טעם המצווה, כיון שנוכל למצוא למצווה טעם אחר שיעמוד בביקורת.

אם כן, בניגוד להבנה הרווחת שהחוקה שוללת את הניסיון להבין את טעם המצווה, סובר ר' אלימלך שהחוקה מעודדת להתחדש תמיד בהבנת טעמי המצווה. לתורתו זו של ר' אלימלך יש השלכה קיומית. בעצם, ר' אלימלך מזמין כל יהודי להתחדש ולחדש בהבנת טעמי המצוות. כך הוא יוכל לשמר את הרלוונטיות הקיומית של כל מצווה, ולקיים את המצוות מתוך חיבור והזדהות.