בשלח | ותצאנה כל הנשים אחריה
מרים ושירת הים
הפרשה מספרת לנו על שירת הים. כיצד נאמרה אותה שירה? נחלקו התנאים בגמרא בסוטה:
"ת"ר, בו ביום דרש רבי עקיבא: בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה. וכיצד אמרו שירה? כגדול המקרא את הלל והן עונין אחריו ראשי פרקים, משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה', משה אמר כי גאה גאה והן אומרים אשירה לה'.
"רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: כקטן המקרא את הלל והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר, משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה', משה אמר כי גאה גאה והן אומרים כי גאה גאה.
"רבי נחמיה אומר: כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת, שהוא פותח תחילה והן עונין אחריו" (סוטה ל:).
למה הכוונה "קטן המקרא את ההלל"? ההבחנה בין קטן לגדול מצביעה על אפשרות להבין שעם ישראל קרא את השירה בצורה פסיבית. משה אומר את ההלל, את שירת הים, ועם ישראל חוזר אחריו משפט אחר משפט.
אנו אמנם לא יודעים למה הכוונה "פורס את שמע", אבל כנראה שבהקשר זה הכוונה לעניית 'אמן' של עם ישראל לאחר כל דברי התשבחות של משה. צורה פסיבית זו מייצגת רוח מסוימת בהובלת העם.
מצב אחר מופיע לאחר שירת הים:
"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות ט"ו, כ-כא).
מה מיוחד אצל מרים? היוזמה לסחוף את הנשים בתגובה לדברי משה. הנשים יוצאות בספונטאניות אחרי מרים, ולא רק נענות אחריה.
אני יורד לים או אין אני יורד לים?
בהמשך המסכת מצאנו ברייתא נוספת שבה נחלקו תנאים לגבי קריעת ים סוף:
"דתניא, היה רבי מאיר אומר: כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר אני יורד תחלה לים וזה אומר אני יורד תחלה לים; קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה... והיו שרי יהודה רוגמים אותם... לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה, שנאמר: ובין כתפיו שכן.
"אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים; קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחיל... ועליו מפרש בקבלה: הושיעני א-להים כי באו מים עד נפש, טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וגו' אל תשטפני שבולת מים ואל תבלעני מצולה וגו'" (סוטה לו:).
במה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה? בדיוק בשאלה האם האופי הכללי של עם ישראל לפני קריעת ים סוף היה דומה יותר להתנהגות הגברים או להתנהגות הנשים.
רבי מאיר סובר שהשבטים היו מלאי מוטיבציה. כולם רצו לרדת אל הים ראשונים, עד כדי כך שזקני יהודה רגמו את אנשי שבט בנימין כשאלה הזדרזו לקפוץ פנימה. לעומתו, רבי יהודה סובר שהשבטים עדיין חששו, הם העדיפו את המצב הנוכחי ולא רצו לקחת סיכונים, עד שמישהו יוביל אותם בכוח.
שפרה, פועה ומרים
דומה, שמחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה משקפת את מחלוקת רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי – האם עם ישראל בשעת תחילת הגאולה היה אקטיבי או פסיבי; יוזם ומוביל או נגרר ומובל. הצענו, לאור המחלוקת הראשונה, שמדובר בפער בין התנהגות הגברים להתנהגות הנשים.
אקטיביות זו של הנשים אינה חדשה. כבר בתחילת ספר שמות אנו פוגשים את שפרה ופועה שמורדות בפרעה ופועלות לפי האידיאולוגיה שלהן כנגד צו המלך. הן הראשונות שמסרבות פקודה על רקע דתי ואידיאולוגי. לא נשברות מהגזרות הקשות אלא מניעות את הנשים היהודיות להמשיך ללכת ולהחיות את עם ישראל ואת ילדיהן.
הגמרא מספרת לנו על עמרם שפרש מאשתו, כיוון שלא מצא טעם להולדת בנים שייולדו לעבדות. מרים מגיעה ומחזירה אותו ליוכבד אשתו, מעודדות אותו שלא יתייאש מהמצב אלא ימשיך להוליד ילדים:
"וילך איש מבית לוי – להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא שהלך בעצת בתו.
"תנא, עמרם גדול הדור היה כיון שראה שאמר פרעה הרשע 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', אמר לשוא אנו עמלין. עמד וגירש את אשתו; עמדו כולן וגירשו את נשותיהן.
"אמרה לו בתו, אבא קשה גזירתך יותר משל פרעה: שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות; פרעה לא גזר אלא בעולם הזה ואתה בעולם הזה ולעולם הבא; פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת...
"עמד והחזיר את אשתו; עמדו כולן והחזירו את נשותיהן" (סוטה יב.).
לפני כן מספרת הגמרא על הנשים הצדקניות שהיו ממתינות לבעליהן בסוף ימי העבודה המפרכים, המתישים והמדכאים. הנשים היו מבשלות אוכל חם ומעודדות את בעליהן להמשיך את הקיום האנושי, עד שאלו היו נזקקים להן:
"דרש רב עוירא, בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים. ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים"
(סוטה יא:).
שוב ושוב אנו פוגשים אצל הנשים את האמירה שלא אבדה תקוותנו, שיש להמשיך לפרות ולרבות, להמשיך לפעול ולהתקדם. דומה שתופעה זו קשורה למוטיב השוזר את התנהגות הנשים גם בהפטרה.
"עורי, עורי דבורה!"
ההפטרה עוסקת בדבורה, המנהיגה את עם ישראל במלחמה הקשה נגד יבין מלך חצור, הלוחץ את ישראל. הדבר מזכיר את מעמדם של ישראל במצרים, תחת שעבוד ונטולי מנהיגות. ברק מוכן לפעול בצורה חלקית, תחת פיקודה של דבורה, אך לא להוביל את העם לגמרי.
העם עצמו מתחלק לשבטים שהתנדבו, ולאלו שנמנעו. גם הם, חלקם שבטים המתגוררים רחוק, אך בשירה עצמה מוזכרת דמות מעניינת – מרוז (לדעות שמדובר ב"גברא רבה"). כנראה שהיה מדובר על מנהיג חשוב של קבוצת אנשים גדולה, שהיה יכול לסייע בצורה משמעותית למלחמה.
אך הוא אינו מגיע. בדומה לכך, ישנה קבוצה נוספת המתגוררת באזור ונמנעת מלנקוט עמדה – "חבר הקיני", שאליהם בורח סיסרא מתוך הנחה שהם לא מתערבים. הם נטולי עמדה מוצהרת, כמו התדמית השוויצרית על הכנת שוקולד ושעונים, עשיית כסף רב בבנקים, אך בלי שום מעורבות פוליטית ואמירה לגבי הנעשה בעולם. "חיה ותן לחיות", בלי קשר לעולם הגועש והרועש מסביב.
כך גם עשה סבם יתרו, שעל פי המדרש נשאל מה לעשות לגבי עם ישראל, וברח מהצורך לענות תשובה. בלעם אמנם הציע להשמיד את עם ישראל, אך לפחות נקט עמדה מול פרעה. אמנם בלעם טעה, אבל הוא לפחות החליט לפעול, גם אם לא בכיוון הנכון. גם אם האידיאולוגיה לא תמיד נכונה ולעתים נגזרות ממנה טעויות, היא עדיפה על אדישות כלפי המציאות וחוסר מעש.
יתרו ובני חבר הקיני מייצגים את התפיסה האדישה למתרחש בהיסטוריה. "וישמע יתרו" – על פי אחת השיטות מדובר במתן תורה. זהו ביטוי לעיסוק האינטלקטואלי-תיאולוגי של יתרו בשאלות ה'מהותיות', תוך התנתקות מהשמועה השנייה, זו על קריעת ים סוף. זוהי ממש שוויץ של מלחמת העולם השנייה.
יעל, אשת חבר הקיני, יכולה הייתה להמשיך קו זה – לשתף פעולה עם סיסרא, כיוון שהיא אדישה לזהותו הפוליטית ולמעשיו במלחמה. אבל היא בחרה לנקוט צד, לפעול, ליזום. יעל בוחרת לפרוץ את חומת האדישות והפאסיביות, ולקחת סיכון – יתכן שסיסרא יתעורר ויהרוג אותה, והמדרש אף מביא שהיא מסרה את עצמה ופיתתה אותו מינית – "ידה ליתד תשלחנה".
"ואתה הרם את מטך"
דבורה עוסקת גם בהתנדבות של העם ובמוכנות למסור את הנפש בשביל העם. גם משה עובר חוויה דומה – הוא בורח ממצרים ומתיישב במדיין. מלא להט ומרץ נעורים הוא נלחם בשביל עם ישראל, אבל אז הייאוש שלח אותו להיות אדיש לעמו.
משה בורח למדיין, ותוך כדי רעיית הצאן הוא מגיע להר סיני, פוגש את הקב"ה במעמד הסנה. הוא מגיע להר סיני בשביל החוויה הרוחנית, אך הקב"ה מסביר לו שרק "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את הא-להים על ההר הזה". הקב"ה תובע ממשה חוויה רוחנית רק בתנאי שהוא לא יתנתק מעמו ומהקורות אותו.
גם בחציית הים הקב"ה אומר למשה להתחיל לפעול, וכפי שממשיכה הגמרא בסוטה:
"באותה שעה היה משה מאריך בתפלה, אמר לו הקדוש ברוך הוא: ידידיי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה לפני? אמר לפניו: רבונו של עולם, ומה בידי לעשות? אמר לו: דבר אל בני ישראל ויסעו, ואתה הרם את מטך ונטה את ידך וגו'" (סוטה לז.).
משה צריך להיות שותף לעשייה עם בני ישראל, לפעול לצדם.
אנו למדים מהנשים שלא לאבד את ההתלהבות, לא לאבד את הערכים ואת האידיאולוגיות. מרים, שפרה ופועה, דבורה ויעל – כולן פועלות בדיוק להפך מה"אידיאליסט המובס" שפגשנו בחומש הקודם: נח ולוט. הן לא מאפשרות למצבים מעיקים לשבור ולסגור אותן, אלא מנפנפות את הקשיים ומחליטות לפעול.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)