דילוג לתוכן העיקרי

ותן טל ומטר

קובץ טקסט

ותן טל ומטר

השבוע (ז' במרחשוון) נתחיל לומר "ותן טל ומטר" בברכה התשיעית של תפילת שמונה עשרה, הידועה בכינויה "ברכת השנים".

המשנה בברכות ( לג.) כותבת"מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים". המקור לתוספת זאת מוסבר בגמרא בתענית (ב.). הגמ' עומדת על הקשר בין חובת התפילה הבסיסית לבין הצורך בגשמים העולה מהפרשה השנייה בקריאת שמע. פרשה זו, מכילה התייחסות הן לחובת התפילה כמרכיב בעבודת ה' ("ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" - פסוק זה מהווה התייחסות לתפילה, כפי שקבעו חז"ל בספרי "עבודה שבלב - זו תפילה"), והן לגשמים ("ונתתי מטר ארצכם בעתו"). הסמיכות הזאת רומזת לצורך להזכיר את בקשת הגשמים כחלק מן התפילה , לפי הצרכים העונתיים.

באופן פשוט אנו רגילים להבין את האזכור של "ותן טל ומטר" בברכת השנים כתוספת חיצונית לתוך המסגרת הטבעית של תפילת שמונה עשרה. מדובר בבקשה המתעוררת על פי צרכים עונתיים המשתנים מזמן לזמן שהוכנסה לתוך התפילה כבקשה עצמאית. באותו אופן היתה בקשה זו יכולה להיות מחוץ לתפילת שמונה עשרה הואיל ואינה חלק מהותי של תפילת העמידה. על כל פנים, הואיל ובאופן כללי אין ההלכה מעודדת תוספות בלתי מוגבלות לסדר התפילה, נקבעו השינויים העונתיים והוטמעו בתוך המסגרת הקבועה של תפילת שמונה עשרה (התייחסות מפורטת לקביעה הלכתית זו נמצאת בספרו של הרב סולובייצ'יק זצ"ל "דברי השקפה" במאמר "תפילה וידוי ותשובה"). מסיבות אידיאולוגיות ותיאולוגיות בקשת הגשמים הייתה חייבת להיכלל בגבולות המסגרת הטבעית של התפילה, אולם למעשה היא חיצונית במהותה לתפילה.

ואולם, מהגמ' בברכות (מ:) עולה תמונה שונה היכולה להביא למסקנות שונות לחלוטין מן הנאמר לעיל. הגמ' שם מנתחת את עמדתו של רבי יהודה המצריך לברך על ירקות ברכה ייחודית מפני שאין הם נכנסים לדעתו לאותה קטגוריה של הדברים שמברכים עליהם "בורא פרי האדמה". הגמרא מסבירה את שיטתו של רבי יהודה ע"י דרישת הפסוק מתהילים סח "ברוך ה' יום יום - בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו". פסוק זה מלמדנו, על פי אותה גמרא, שבכל יום בשנה אנו חייבים לברך ברכות המתייחסות להקשרים ההיסטוריים וההלכתיים של אותו יום (עיין ברש"י המסביר כיצד עיקרון זה מכתיב את הצורך להזכיר בתפילה את קדושת שבת בשבת, ובדומה לזה ביום טוב). הגמרא מבינה שעל פי רבי יהודה ברכות חייבות להיות ממוקדות במושא הספציפי אליו הן מתייחסות, בדומה לעיקרון המצוי בתפילה הנלמד מן הפסוק בתהילים. הגמרא הנ"ל יכולה לשמש כאב טיפוס לתפיסה שהתפילה חייבת להיות ממוקדת ופרטנית ככל הניתן, עד כדי התייחסות קונקרטית המתאימה את עצמה לזמן שבו היא נאמרת. הלכה למעשה, אף על פי שאנו דוחים את עמדתו של רבי יהודה לגבי ברכת הירק, אין אנו דוחים את העיקרון הבסיסי שעלה מן הגמרא. אנו דוחים רק את היישום של העיקרון בעולם של ברכות הנהני; לפיכך אנו יכולים לראות בתוספת "ותן טל ומטר" לא רק תוספת מקרית וחיצונית אלא גורם מהותי המעצב את משמעות התפילה כולה והופך אותה מתפילה כללית לתפילה המתאימה במיוחד לעונת הגשמים. דרשת חז"ל "בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו" קובעת עיקרון המכוון את תפילותינו כלפי ההתרחשויות המזדמנות. לכן במהלך הזמנים בהם הגשם נצרך, תפילותינו חייבות להיות מוגדרות באופן מהותי כ-"תפילות לגשם". התבנית "ותן טל ומטר" הופכת אז לחלק מהותי של שמונה עשרה בגלל המאפיין העונתי הנותן לכל התפילה את זהותה.

סיכום:

העלינו את השאלה האם התוספת "ותן טל ומטר" היא בקשה חיצונית שהתפילה משמשת הזדמנות לביטויה, או חלק מהותי מהתפילה המעצב את אופי התפילה כתפילה העוסקת בענייני דיומא.

על מנת לבחון את ההשלכות המעשיות של שאלה זו, ננסה לבדוק את הדין במקרה בו אדם שכח להזכיר "ותן טל ומטר". הגמרא בברכות (כט.) מצטטת שתי ברייתות לגבי הדין במקרה זה. ברייתא אחת אומרת שהאדם חייב לחזור על התפילה כולה, ואילו הברייתא השנייה אינה דורשת חזרה. על מנת לפתור את הסתירה בין הברייתות הגמרא מבחינה בין שני מקרים: כאשר השוכח התפלל ביחידות, חייב הוא לחזור על שמונה עשרה; אך אם השוכח מתפלל במניין ויכול לשמוע את התפילה מפי שליח הציבור, אין הוא חייב לחזור. למרות שתירוץ זה נדחה לחלוטין, הראשונים מקבלים את העיקרון להלכה ופוסקים שאדם ששכח להזכיר "ותן טל ומטר" יכול לשמוע משליח הציבור ואינו חייב לחזור.

תוספות (ועוד ראשונים) מקשים מן הגמרא בראש השנה (לד), הקובעת שאדם היודע כיצד להתפלל לבד אינו יכול לסמוך על שליח הציבור (גם רבן גמליאל, המציע שם פיתרון זה, מגביל אותו לאנשים שעבודתם לא מאפשרת להם להתפלל ביחידות) על הגמרא בברכות המאפשרת "לצאת" ידי חובת ההזכרה של "ותן טל ומטר" ע"י הקשבה לשליח הציבור. תוספות עונים שהגמרא בראש השנה לא מאפשרת לצאת ידי חובה על ידי שליח הציבור רק לאדם שלא התפלל כלל , אולם אדם שהתפלל ורק שכח להזכיר "ותן טל ומטר" יכול להיפטר מחובת החזרה על ידי שליח הציבור.

תוספות מבינים, ככל הנראה, שאזכור "ותן טל ומטר" הוא תוספת חיצונית, ולכן אדם ששכח להזכירה עדיין מוגדר אדם שהתפלל; אולם ניתן גם להבין בצורה אחרת: שכחת "ותן טל ומטר " חותרת תחת האיכות הבסיסית של התפילה בגלל היותה חלק מהותי שלה. עפ"י הבנה זו, אדם ששכח לא יוגדר כלל כאדם שהתפלל, ויהיה צורך למצוא פיתרון חילופי לסתירה בין הסוגיות ( עיין בריטב"א המציע פיתרון אחר).

בסופו של דבר הגמרא בברכות פותרת את הסתירה בין הברייתות כך: אם אדם נזכר בטעותו לפני שהגיע ל-"שמע קולנו", אין הוא חייב לחזור מפני שהוא יכול להוסיף "ותן טל ומטר" בברכה זו; אולם אם נזכר רק לאחר "שמע קולנו", חייב הוא לחזור לתחילת התפילה. חלוקה זו רומזת שהגמרא תפסה את "ותן טל ומטר" כתפילה ובקשה עצמאית ששמונה עשרה מהווה רק הזדמנות לבקשה, ולפיכך יכולים אנו למצוא מיקומים מגוונים בתפילה להכנסת תוספת זו. אם היינו תופסים את "ותן טל ומטר" כחלק מהותי של התפילה, היא הייתה, ככל הנראה, חלק בלתי ניתן להפרדה ממקומה הטבעי ב"ברכת השנים", ואי אפשר היה להעבירה למקום אחר בתפילה מפני שזה ייצור חריגה ברצף היסודי ובמבנה הלשוני הטבעי של שמונה עשרה. הדבר יהיה מקביל להכנסה של "סלח לנו אבינו" לתוך ברכת "ולירושלים". תירוץ זה של הגמרא מושך, אם כן, בצורה ברורה, לכיוון ש-"ותן טל ומטר" היא תוספת חיצונית ולא חלק מהותי של שמונה עשרה.

ננסה לבחון, בקיצור, את "בן דודו" של "ותן טל ומטר" -" משיב הרוח ומוריד הגשם", ולחקור על מעמדו לאור השאלות שהועלו לעיל: האם תוספת זו היא מהותית או חיצונית? הגמרא מבחינה בין "ותן טל ומטר" לבין "משיב הרוח" ביחס לאפשרות להזכירם ב- "שמע קולנו". בעוד ש"ותן טל ומטר" יכול להיות מוזכר ב-"שמע קולנו", "משיב הרוח" אינו יכול לעבור למקום אחר. (תוספות מביאים את הירושלמי הדן בנושא ומאפשר אזכור מאוחר של "משיב הרוח".) אפשר להסיק מהלכה זו, שבניגוד ל-"ותן טל ומטר", "משיב הרוח" הוא חלק מהותי בלתי נפרד מהתפילה ומהברכה בה נקבע, ולכן אינו מאפשר את אותה הגמישות. ואם כן, ניתן גם להסיק מכך שאדם ששכח "משיב הרוח" אינו יכול להיפטר בשמיעת שליח הציבור מאחר והוא נחשב כמי שלא התפלל כלל, בדומה למה שעלה מהגמרא בראש השנה (בנושא זה עיין במשנה ברורה סימן קכ"ד ס"ק לט); הדבר מסתבר שכאשר הגמרא (הבבלי) קובעת את ההבחנה היא קובעת גם את המשמעויות ההלכתיות העולות ממנה (עיין אור שמח על הרמב"ם הלכות תפילה פרק י' הלכה ח' הנוקט בעמדה זו).

שמעתי בשמו של הגרי"ד סולובייצ'יק ז"ל ששאלה זו היא העומדת ביסוד הוויכוח האם לומר "מוריד הגשם" בסגול או בקמץ: אם "מוריד הגשם" אינו חלק אינטגרלי של התפילה, אז הוא צריך להיאמר כמאמר מוסגר המסתיים במילה "גשם" בקמץ ( כך שהקמץ יסיים את היחידה כפי הכללים הלשוניים המקראיים); ואולם, אם מדובר במרכיב טבעי של התפילה, אזי הוא חייב להיות מוטמע ברצף התחבירי שלה, ולא להפסיקו, ואז יש לומר "גשם" בסגול.

לסיכום ניתן להביא דוגמא לחקירה נוספת היכולה להיות נגזרת של הדיון העקרוני לעיל: מה הדין אם אדם לא השמיט אזכור, אלא טעה בשטף התפילה והזכיר במשך החורף טל או במשך הקיץ גשם? הירושלמי (עיין בתוספות ברכות כט:) דוחה את האפשרות לתת תוקף לבקשת גשם בקיץ מפני שמצב זה נחשב כמזיק, אולם הוא נותן תוקף בדיעבד לבקשת טל בחורף. האם אפשרות זאת של נתינת תוקף גם לבקשה שאינה מתאימה באופן מלא לזמן בו היא נאמרת תומכת באחד מצדדי הדיון לעיל? האם היא יכולה להצביע האם תוספות אלו הם מהותיות או חיצוניות?

עקרונות מתודולוגיים:

1. בכל עת ששני חיובים הלכתיים, שעל פניו נראים כעצמאיים לחלוטין, נפגשים ומתבצעים בעת ובעונה אחת חייבת לעלות השאלה מהי מערכת היחסים ביניהם. אפשרות אחת היא שכל אחד שמר על זהותו ועצמאותו. אפשרות שנייה היא שהם התמזגו והפכו לישות הלכתית אחת. לדוגמא: באיזו מידה מהווה "בורא פרי הגפן" חלק של הקידוש? האם הוא מרכיב מהותי, או שמא שמר על זהותו המקורית כברכת הנהנין, הנאמרת עם או בזמן הקידוש אך לא מהווה חלק אינטגרלי של הקידוש? (אותה שאלה תהיה נכונה גם לגבי "ברכת המוציא" וברכת "על אכילת מצה" בפסח).

ובמקרה הנידון לעיל, מה מידת הזיקה השוררת בין "ותן טל ומטר" למושג הכללי של תפילה? השלב הראשוני בחקירת שאלה מסוג זה היא בחינת מקרה בו אחד המרכיבים מושמט, על מנת לגלות האם המרכיב השני נפגע מכך ישירות (במילים אחרות: האם נוכל להחשיב מי ששכח לומר "ותן טל ומטר" כאדם שהתפלל ?)

2. כאשר הגמרא דוחה תירוץ מסיבות טקסטואליות ולא מסיבות עקרוניות, הפיתרון עדיין יכול להיות תקף הלכה למעשה. מקרה כזה הובא לעיל כאשר הגמרא בברכות (כט.) דחתה את ההבחנה בין יחיד לציבור כפיתרון לסתירה בין הברייתות רק מפני שאינו הולם את הרמה הטקסטואלית, והראשונים השתמשו בהבחנה זו הלכה למעשה.

3. בכל מקום שניתן להגדיר מושג הלכתי מסוים בשני אופנים (למשל: A או B), יש להתייחס לאפשרות שלישית שייתכן ומדובר בתוכן המתפקד לפעמים כ-A ולפעמים כ-B (במילים אחרות: הוא גם A וגם B).

בהתחלה שאלנו האם בקשת הגשמים בתפילה היא חלק מהותי או תוספת חיצונית לתפילה. התשובה שהיגענו אליה לבסוף היתה שייתכן ש-"ותן טל ומטר" היא תוספת חיצונית, אולם "משיב הרוח" מתפקד כחלק מהותי של התפילה.

4. ישנה אפשרות לפתור סתירה בין שני מקורות בשתי דרכים שונות. האחת - להבחין בין הנסיבות של שני המקרים (חלוקה במציאות), והשנייה - להבחין בין שני מצבים או תחומים הלכתיים שונים שנתפסו כשווים. על מנת לפתור את הסתירה בין הגמרא בברכות לגמרא בראש השנה, מחלקים תוספות בין שני מצבים הלכתיים: במקרה בראש השנה מדובר באדם שלא התפלל כלל, ואילו בברכות מדובר באדם שכבר יצא ידי חובת התפילה, וכל מה שחסר לו הוא האזכור של "ותן טל ומטר". עיין ברשב"א ובריטב"א שבחרו לתרץ את הסתירה על ידי יצירת הבחנה בין המציאות של המקרה הראשון לבין המציאות של המקרה השני (עיקרון זה יורחב בשעורים הבאים אי"ה).

5. יש לשים לב לגישתו העקרונית של הרב סולובייצ'יק שכל המנהגים וחילוקיהם מקורם ביסודות הלכתיים עקרוניים.

נקודות למחשבה:

1. עיין במדרש בפרשת כי תבוא המקביל בין הגשם לבין תחיית המתים (עיין גם בהושע פרק ו').

2. עיין בגמרא בתענית (ב.) על הקבלות בין גשמים לבין בריאת העולם.

3. עיין במדרש שצוין לעיל ש-ה' אינו מוסר את מפתח הגשמים (אינו מייפה כוחם של אחרים לכך). מה משמעות הדבר?

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)