יומא | דף עב | ולא ייזח החושן

בגמרא בדף ע"ב ע"א נאמר:

"אמר רבי אלעזר: המזיח חושן מעל האפוד... לוקה".

רבי אלעזר מדייק מן המקראות שקיים לאו דאורייתא על הזחת והזזת החושן מן האפוד. הרמב"ם (כלי המקדש ט, י) פסק הלכה זו בהאי לישנא:

"וכל המזיח חושן מעל האפוד ומפרק חיבורן דרך קלקול לוקה".

הגדרתו היסודית של הרמב"ם היא שהאיסור נוגע למי שמקלקל במתכוון את החיבור בין החושן ובין האפוד. מלאכת החיבור של החושן והאפוד היא מלאכה עדינה, ומי שמחבל בה לוקה. יש להעיר שעבור הרמב"ם זו הגדרה שיטתית, שכן גם ביחס לאיסור הקודם בסוגייתנו, הנוגע לקריעת בגדי הכהונה, הוא קבע את ההלכה הבאה (כלי המקדש ט, ג):

"והקורע פי המעיל לוקה, שנאמר 'לא יקרע', והוא הדין לכל בגדי כהונה שהקורען דרך השחתה לוקה".

מסתבר, כאמור, שלדעת הרמב"ם מוקד האיסור הוא ברצון לקלקל ולחבל באותה עבודה עדינה ומדויקת של חיבור החושן והאפוד (וראה על כך במורה הנבוכים ג, מה).

הרמב"ם מתנסח בכלליות: הוא כותב "כל המזיח חושן", ואינו אומר דבר ביחס לזהותו של מי שעבר על האיסור. לעומת זאת, רוב הראשונים פירשו שאין מדובר באיסור כללי בפגיעה בחושן ובאפוד (איסור חפצא), אלא באיסור הנוגע לעבודת הכוהן הגדול כאשר החושן איננו מחובר לאפוד (איסור גברא). כך, למשל, כתב בספר היראים (סימן שי"ז):

"פירוש כשכהן גדול לבוש בהן אסור להזיח החשן מעל האפוד, אבל בשאינו לבוש בהם אינו מדבר".

מדברי הרמב"ם ניתן להבין שמי שיחבל בחושן בעודו מונח בארון הבגדים של הכוהן הגדול יעבור על האיסור, אך על פי היראים האיסור נוגע אך ורק לעבודת המקדש, ולא לבגדים מצד עצמם.

ניתן להסביר שגם לדעת היראים האיסור מבוסס על חשיבות הבגדים: בשעת העבודה נדרש הכוהן להקפיד על הוד והדר, ועל כן נאסר עליו להופיע ברישול, כאשר החושן מתנדנד. עם זאת, תפיסתו של היראים פותחת פתח גם להבנה אחרת בטעם האיסור. נעיין במקראות ביחס לחושן (שמות כח, כח-ל):

"וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מטבעתו מִטַּבְּעֹתָיו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפוֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיוֹת עַל חֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד: וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד: וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד".

מעבר להיות החושן בגד מבגדי הכהונה נועדו לו שני תפקידים נוספים: האחד הוא להזכיר את בני ישראל לפני ה', והשני – לשמש "חושן משפט" הנושא את משפט בני ישראל מכוח האורים והתומים. התפקיד הראשון קיים גם באפוד (שם, יב):

"וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן".

אם כן, החושן והאפוד גם יחד מזכירים את שמות בני ישראל. בין האפוד ובין החושן מונחים האורים והתומים. הסוגיה להלן (דף ע"ג) תדון בהרחבה באופן השימוש בהם, אך לענייננו נזכיר את דברי הרמב"ן על התורה, העומד על 'משמעותם הסודית' של האפוד והחושן:

"ועוד תשוב תראה כי לא הזכיר בה"א הידיעה אחד מכל הכלים שלא נזכרו כבר... והנה באורים ותומים אמר 'ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים', לא צוה אתו בעשייתם, והזכירם הכתוב בה"א הידיעה, ולא הזכירם הכתוב רק במשה לבדו... כי לא היו מעשה אומן ולא היה לאומנים ולא לקהל ישראל בהם מעשה ולא נדבה כלל, אבל הם סוד מסור למשה מפי הגבורה, והוא כתבם בקדושה, או היו מעשה שמים, ולכך יזכירם סתם ובידיעה... והנה משה לקח כתב האורים והתומים והניחם שם בחשן המשפט אחרי שהלביש את אהרן האפוד והחשן... והענין הוא כי היו שמות קדושים... וזאת מדרגה ממדרגת רוח הקדש...".

אסור להזיח את החושן מעל האפוד בשעת העבודה משום שמבנה הבגדים מחייב לשלב את האורים והתומים, אותו שם מפורש וסודי, בין שתי מערכות האבנים המזכירות את בני ישראל לפני ה' – זו שבחושן וזו שבאפוד. כאמור, לא מדובר רק בהוד ובהדר של בגדי הכהונה, אלא בדין מהותי בעבודת הכוהן הגדול ובתפקידם המיוחד של האורים והתומים.