ויגש | וירא את העגלות?

*

 

"וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם."

(בראשית מה, כז)

"סימן מסר להם. במה היה עוסק כשפירש ממנו? בפרשת עגלה ערופה. זהו שאמר 'וירא את העגלות אשר שלח יוסף', ולא נאמר 'אשר שלח פרעה'."

(רש"י על אתר).

המדרש אומר כי טרם צאתו מבית אביו עסקו יעקב ויוסף בפרשת עגלה ערופה. איזה רעיון בא המדרש לבטא בקביעה זו? עמד על כך בעל 'דעת זקנים' (מבעלי התוספות):

"פירש רש"י: סימן מסר להם, כשפירש ממנו היה עוסק בפרשת עגלה ערופה. וצריך פירוש לפירושו, והכי רוצה לומר: כי כשפירש מאביו היה [יעקב] מלוה אותו... ואמר לו יוסף 'חזור בך', ואמר לו יעקב: 'בני, גדולה לויה, שעליה נתוספה פרשה אחת בתורה'... והיינו פרשת עגלה ערופה שהיה עוסק בה."

כאשר שלח יעקב את יוסף לאחיו - ליווה אותו. יוסף, שלא רצה להטריח את אביו, ביקש ממנו שיחזור. על כך השיב לו יעקב כי אל לו לזלזל במצוות ליווי האורח, שהרי פרשה שלמה בתורה מתייחסת אליה - פרשת עגלה ערופה. כעת, כששב יוסף ונתגלה לאביו, הזכיר לו את המאורע כששלח לו את העגלות.

מה עניין פרשת עגלה ערופה למצוות לוויה? דעת זקנים מבעלי התוספות מתבסס כאן על דבריו המפורסמים של רש"י על הפסוק "ידינו לא שפכֻה את הדם הזה"(על פי גמרא בסוטה מה:):

"וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה."

(דברים כא, ז)

פרשת עגלה ערופה מלמדת, אם כן, על חשיבותה הגדולה של מצוות הלוויה. הרמב"ם בהלכות אבל מונה את מצוות הלוויה יחד עם כמה מצוות עשה דרבנן הנובעות מחובת גמילות חסדים:

מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס כלה וללוות האורחים..."

(הלכות אבל יד, א)

 

וממשיך הרמב"ם:

"שכר הלויה מרובה מן הכל, והוא החֹק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן, וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה... ולוויים יותר מהכנסתן. אמרו חכמים: כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים."

(שם, הלכה ב)

במה חשיבותה הגדולה של מצווה זו? אין ספק כי עיקר מטרתה איננה להגן על האורח, שהרי אין מלווים אותו עד לביתו אלא רק חלק מן הדרך (וראה ברמב"ם שם הלכה ג עד היכן יש ללוותו). נראה שעיקר חשיבותה במתן הרגשה של ביטחון לאורח; האורח מרגיש שמתייחסים אליו, שהוא אינו בודד. דבר זה מחזק אצלו את תחושת הביטחון העצמי ובכך מקל עליו את ההתמודדות עם סכנות הדרך.

כיום, בעידן התחבורה הממוכנת, אנשים כבר אינם צועדים רגלית מעיר לעיר ומצוות הלוויה בטלה. אך יסוד המצווה נשאר בעינו: לתת תשומת לב לכל אחד, לא לאפשר מצב של אדם שמרגיש בודד.

ואדרבה: דווקא בחברת ההמונים של ימינו מתגבר החשש שאדם ירגיש בודד; אנשים יכולים לחיות ולמות בעיר גדולה מבלי שאיש ידע על קיומם. תחושת הבדידות הזו מכבידה לאין ערוך על החברה ועל בני האדם החיים בתוכה. במובן זה היסוד הרעיוני העומד מאחורי מצוות לוויה רלוונטי בימינו אף יותר מבעבר! על כן יש להקפיד בכל מסגרת שהיא להתעניין בשלומם של אנשים בכלל ושל אורחים או מצטרפים חדשים בפרט, ולדאוג שלא יהיו בודדים.

הגמרא בכתובות אומרת:

"אמר רבי יוחנן: טוב המלבין שינַיִם לחבירו יותר ממשקהו חלב, שנאמר 'ולבן שִנים מחלב' (בראשית מט, יב) - אל תקרי 'לבן שינים' אלא 'לִבּוּן שינים'."

(כתובות קיא:)

לפעמים חיוך מועיל לחבר הרבה יותר מאוכל ומשקה. החיוך נותן לו הרגשה טובה של חום ושל התעניינות.

הגמרא בברכות אומרת:

"ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל שיודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום - יקדים לו שלום... ואם נתן לו ולא החזיר - נקרא גזלן..."

(ברכות ו:)

ונראה שאין הכוונה דווקא למי שלא החזיר שלום כלל, אלא גם למי שהקדימו לו שלום בחיוך ובאדיבות והחזיר כמי שרוצה לצאת ידי חובה. דומה שזו גם כוונתה של הברייתא בפרק קניין תורה (אבות ו, ו) המונה בין הדברים שהתורה נקנית בהן את המידה "נושא בעול עם חברו": אדם צריך לתת לחברו את ההרגשה שלא הכול מוטל רק על כתפיו, אלא יש מישהו שאכפת לו ונושא בעול יחד עמו.                                                                                                     (ל"ג, יא).