שמות | וימות מלך מצרים... ויזעקו

א. הקשיים בפסוק

בפרק א' בספר שמות מתוארת תחילתה של תקופה חדשה במצרים, תקופה של עבדות וגזירות קשות. תגובת בני ישראל לכך לא מוזכרת בפרק זה, ורק בסוף פרק ב' נאמר:

וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל האלוקים מִן הָעֲבֹדָה (שמות ב', כג).

מהפסוקים בהמשך מתברר שזו הייתה נקודת המפנה, ממנה החלה הגאולה:

וַיִּשְׁמַע אלוקים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אלוקים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב.

וַיַּרְא אלוקים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אלוקים (שמות ב', כד-כה).

המשך התהליך מתואר בפרק ג': מעמד הסנה והפנייה האלוקית למשה רבנו להוציא את בני ישראל מארץ מצרים.

שתי שאלות מתעוררות ביחס לפסוק כג:

א. מדוע בני ישראל לא זעקו על צרת השעבוד לפני כן?

ב. מלשון הפסוק נראה שיש קשר בין מות מלך מצרים לבין אנחתם וזעקתם של בני ישראל; מהו הקשר? ניתן לנסח את השאלה הזאת כקושיה: מותו של העריץ האכזר היה צריך להיות יום חג עבור בני הממלכה המדוכאים, אך בניגוד לכך הכתוב מתאר שמותו של מלך מצרים גרם לבני ישראל לאנחה וזעקה; מדוע?

חז"ל (שמות רבה [וילנא], פרשה א') פירשו שמלך מצרים לא מת אלא הצטרע (מצורע חשוב כמת, ולכן נכתב בתורה שהוא מת). אנחת בני ישראל גברה בגלל שבעצת חרטומיו פרעה השתמש בדמם של ילדי ישראל לריפוי הצרעת, ולשם כך נשחטו בכל יום שלוש מאות ילדים. לפי המדרש, מות מלך מצרים מציין עליית דרגה בחומרת השעבוד, מה שגרר בעקבותיו את אנחת בני ישראל וזעקתם.

המזרחי מקשה על המדרש: בפסוקים הרי כתוב במפורש שבני ישראל זעקו בגלל העבודה, ולא בגלל הריגת הילדים.

בהמשך השיעור נראה כמה תורות שעוסקות בפירוש הפסוק, תוך התמודדות עם הקשיים שהוזכרו.

ב. הסבר הבעש"ט לפסוק

נפתח בתורה של הבעש"ט:

הנה זה היה סיבת גלות מצרים שלא ידעו חסרונם כמבואר בכתבי האר"י זלה"ה, כי בגלות מצרים נסתלק הדעת. וזהו שאמר הכתוב "וירא ה'"[1] כי סר לראות וכו' יע"ש (=יעוין שם), לכך היו בגלות אצל פרעה בחינת העורף מקום השכחה. לכן אמר פרעה לא "ידעתי את ה'" (ה', ב) היפך הדעת, עד שנתגלה בעולם בחינת משה שהוא בחינת הדעת, ואז "וימת מלך מצרים" (ב', כג) שהוא פרעה העורף, שנסתלק השכחה ובא בחינת דעת בעולם, ואז ידעו חסרונם. ולכך "ויאנחו בני ישראל מן העבודה" (שם) שחסרו עבודת השם יתברך, "ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה" (שם), וכל זה על ידי "ומשה היה רועה" (ג', א) וגו'. ולכך, מאחר שעיקר גלות מצרים היה על ידי שנסתלק הדעת בחינת גלות הרוחניי, שהיו בגדר השכחה ולא ידעו חסרונם, לכך נמשך מגלות הרוחניי גלות הגשמיי. מה שאין כן כשידעו חסרונם על ידי בחינת הדעת, אז עשו תשובה לתקן חסרונם ונתקרב קץ הגאולה.

(בעל שם טוב על התורה, פרשת שמות, אות י"ח;)

בעקבות האר"י, מסביר הבעש"ט שגלות מצרים החומרית נבעה מגלות רוחנית של ישראל באותו הדור. השעבוד הפיזי לפרעה מלך מצרים נבע משעבוד רוחני לבחינת פרעה הרוחנית, שמהותה היא שכחה והפניית עורף. ישראל באותו הדור שכחו את ייחודם ומעלתם, והתרגלו לחיות כעבדים. ההרגל השתרש בלבם בצורה עמוקה כל כך עד שהם לא התקוממו כנגד המצב האבסורדי של העבדות והשעבוד. כחלק מהשכחה העצמית הם הפנו עורף לעולם האמונה בה', ובמקום זאת הם השתעבדו לתרבות המצרית החומרית. הגאולה החלה כאשר האיר כוח הדעת של משה רבנו, שהיה הפכי לכוח השכחה של פרעה. השלב הראשון בתהליך גאולה היה להחזיר לישראל את ההכרה בעצמם - להזכיר להם את מהותם ואת אמונתם. ההזכרות בהכרת עצמם הובילה את ישראל להתקוממות נגד מצבם, והביטוי לכך היו האנחה ובהמשך הזעקה לה'. בסוף התהליך, הגאולה הרוחנית הובילה לגאולה הפיזית וליציאת מצרים.

לפי המהלך של הבעש"ט הפסוק מתפרש באופן הבא:

"וימת מלך מצרים" - כוח הדעת של משה הכניע את השכחה העצמית שהשתלטה על ישראל מכוח פרעה. "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו" - לאחר שאור ההכרה והדעת חדר למוחם ולבם של ישראל, הם החלו להבין את העיוות שבמצבם, ולכן הם נאנחו וזעקו לה'.

הסבר הבעש"ט מתמודד עם הקשיים שהוזכרו בכך שהוא מבהיר מדוע לפני מות פרעה בני ישראל לא יכלו להיאנח, ומות פרעה הוא שאפשר את האנחה והזעקה לה'. בנוסף לכך, הבעש"ט מסביר שהזעקה מן העבודה איננה רק מהעבודה הפיזית כפשט הפסוק, אלא מתחושת חסר וגעגוע לעבודת השם. הסבר זה מתמודד עם הקושיה של ה"מזרחי".

ג. הסבר ה'שפת אמת' ו'חידושי הרי"מ'

הסבר אחר מביא ה'שפת אמת' בשם סבו, בעל 'חידושי הרי"מ':

בפסוק "וימת מלך מצרים" כו' "ויאנחו בני ישראל" כו' פי' מו"ז (=מורי זקני) ז"ל כי קודם שמת היו שרוים כל כך בגלות כי לא הרגישו שהם בגלות. ועתה התחיל קצת גאולה, שהבינו הגלות והתאנחו.

(שפת אמת, פרשת שמות, שנת תרנ"ו).

בניגוד לבעש"ט, קורא הרי"ם את הפסוק כפשוטו, ומתמודד בדרך אחרת עם הקשיים שהוזכרו בפתח הדברים. להבנת רי"ם, מות מלך מצרים גרם לישראל להיאנח ולזעוק, משום שכל עוד בני ישראל היו שקועים בעבדות, לא היה להם זמן לחשוב ולשים לב למצבם. רק כאשר מת מלך מצרים החלה התנוצצות הגאולה, משום שהיה להם פנאי לשים לב לחומרת מצבם, תהליך שהוביל לידי אנחה וזעקה. גם לפי פירושו של הרי"ם אנחת בני ישראל וזעקתם נבעו משינוי תודעתי; אבל בעוד שהבעש"ט קושר את השינוי לכוחו של משה רבינו, שהכניע את קליפת פרעה, להבנת רי"ם השינוי התרחש בעקבות מות המלך, כפשט הפסוק.

רעיון זה, בניסוח אחר, מופיע בפירוש "העמק דבר" לפסוק:

"וימת מלך מצרים". והיה באותו יום יום מנוחה מן העבודה, כדרך המלוכה שהיו כל שרי פרעו טרודים בהספדו. וגם את עבדיו העברים הניחו בזה היום. אז, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה" (ב', כג). שבכל הימים לא הניחו להם לחקור ולהתיעץ על צפוניהם ולהתאנח ע"ז (=על זה) מקוצר רוח ומעבודה קשה. אבל בזה היום היו מתאנחים ע"ז הרבה מה יהיה בסופם. וכי לעולם יהיה כן ח"ו (=חס וחלילה).

(העמק דבר, שמות, ב', כג).

גם ר' שמחה בונם מפשיסחא הלך בדרך זו בפירוש הפסוק, והוסיף לפרש לאור זאת גם את תחילתו של הפסוק:

"ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל" וכו' (ב', כג). המפרשים דקדקו בזה הפסוק, עיי"ש באור החיים וברמב"ן. וגם קשה למה לא מת תיכף, ומה שתלה בימים רבים. אכן נראה, דהמדרש הקדוש (שמות רבה, א', לד) דרש "ויהי"- לשון צער. והמיתה של מלך היא בשביל צער. ומקודם לא היה להם לב לזעוק לה'. ומחמת שמת, אז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו" "ותעל שועתם" וכו' "מן העבודה" (ב', כג). כלומר, שצעקו שאינם יכולים לעבוד השם מחמת גודל הדוחק והלחץ. ובזה ניחא נמי מה שאמר השם ב"ה למשה "וזה לך האות" וכו' "תעבדון את האלקים על ההר הזה"( ג', יב) , היינו, שיעבדו השם.

(קול שמחה, פרשת שמות, ה').

ר' שמחה בונם הקשה על תחילתו של הפסוק: מדוע מלך מצרים מת רק לאחר ימים רבים, ומדוע הוצרך הכתוב להשמיענו זאת. תשובתו של ר' שמחה בונם מתבססת על מדרש שמות רבה ש"ויהי" הוא לשון צער. ר' שמחה בונם מפרש שתחילה היו ישראל בבחינת "ויהי", כלומר בצער על מצבם. צער זה הביא לנקודת הראשית של הגאולה, במות מלך מצרים. לאחר מכן התגברה מידת הצער של ישראל עד כדי אנחה וזעקה, שהם אלו שהביאו בסופו של דבר את הגאולה. ר' שמחה בונם מפרש את הביטוי "ויאנחו בני ישראל מן העבודה" כדרשת הבעש"ט, שהכוונה היא לכך שהם התגעגעו לעבוד את עבודת השם. תפילתם התקבלה, ובפנייה של הקב"ה למשה רבנו להוציאם ממצרים ה' אמר לו: "וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (ג, יב), כלומר שהגאולה תזכה את ישראל בשחרור מעבדות מצרים ובעבודת ה'.

בהזדמנות קודמת הזכרנו את התורה של הבעש"ט על הפסוק: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים, ל"א, יח):

כאשר יודע האדם נגעי לבבו שהוא חולי הנפש בסוד הקטנות, אחר שיש לו דעת זה, אז ממתיק ע"י דעת זה, וזה רפואתו. משא"כ (=מה שאין כן) כשהוא בסוד ההסתר כמ"ש (=כמו שכתוב) "ואנכי הסתיר אסתיר" שאינו יודע שהוא חולה ברוחני אז אין לו רפואה למכתו האנושה ע"כ (=עד כאן).

(כתר שם טוב, כ"ה).

נראה שאחד המקורות לתורה הזאת הוא מהלך גאולת מצרים, כפי שעולה מהדברים שראינו. הגאולה החלה כאשר בני ישראל הגיע להכרה בכך שהם מצויים בהסתר. הכרה זו הובילה לאנחה, ובהמשך - לזעקה לה'; כל עוד בני ישראל לא הכירו בהסתר שבמצבם, הם קבלו את המציאות כפי שהיא, ולכן הם לא נאנחו וודאי שלא התפללו לצאת מהמצר.

יהי רצון שנזכה להכיר בהסתר, להיאנח ולזעוק לה' שיוציאנו ממצר למרחב ויגאלנו גאולה שלמה, במהרה בימינו אמן.

[1] הכוונה היא, כנראה, לפסוק כה: "וירא אלוקים את בני ישראל וידע אלוקים".