התנערי מעפר קומי

 

א. ט"ו באב מאי היא

מסכת תענית חותמת בדיון מפורסם בנוגע לט"ו באב ויום הכיפורים. "אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ שבהן בנות ירושלים היו יוצאות וכו' " (תענית דף כו:). "בשלמא יום הכיפורים משום דאית בהו סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות אלא ט"ו באב מאי היא וכו' " (שם דף ל:). בהמשך הסוגיא מובאות שש הצעות לסבת שמחת ט"ו באב: 1. יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה. 2. יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל. 3. יום שכלו בו מתי מדבר. 4. יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל. 5. יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה. 6. יום שפסקו מלכרות עצים למערכה.

הצעות אלו מאוד מגוונות, ויוצרות תפיסות שונות לחלוטין בהבנת ט"ו באב. יש המתמקדות בענין אחדות ישראל, כאשר אחרות מציינות ביטול גזירות קשות. ההצעה האחרונה, היחידה שמקורה בברייתא, דנה בנושא איכות הסביבה. יש לחפש איזו נקודה המאחדת סיבות אלו, ויוצרת מאפיין מסויים ומוגדר. כמו"כ יש להבין את הקשר בין יוה"כ לט"ו באב. ברצוני לפרוש את היריעה כדי לנסות לעמוד על יסוד דברים אלו מתוך הקשר יותר רחב.

 

הגמרא בראש השנה (יח:) המתייחסת לד' הצומות, דנה בנבואת זכריה: "כה אמר ה' צב-אות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה" (זכריה ח:יט) קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה ... בזמן שיש שלום יהיו לששון ושמחה יש גזרת המלכות צום אין גזרת המלכות ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין"[1]. הגמרא שם מסיקה דבתקופה שאין שלום ואין גזרה אף על פי ששאר הצומות תלויות ברצון, יש חיוב לצום בתשעה באב. "שאני ט' באב הואיל והוכפלו בו הצרות.". הראשונים הקשו שגם בי"ז בתמוז הוכפלו בו הצרות שהרי "חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה דברים בתשעה באב" (תענית דף כו.).

יש ראשונים שתירצו שט' באב שונה מפני שאותה צרה (חורבן הבית) ארעה בו פעמיים (עיין תוס' רה"ש ד"ה הואיל) אבל א"א לקבל חילוק זה לפי שיטת הירושלמי (תענית ד:ה) שגם בבית הראשון הובקעה העיר בי"ז בתמוז. גם שיטת הרמב"ם שהגדירה תקופת בית שני כזמן שאין בו שלום ואין בו גזרה אינה יכולה לקבל תירוץ זה. הרי בתקופת בית שני טרם הוכפלה הצרה. (ע' פיהמ"ש על המשנה ברה"ש, וע' דף קשר 473).

ראשונים אחרים הסבירו שייחודיות ט' באב נעוצה בחומרת אסון חורבן הבית, ולא בכמות או כפילות הדברים שאירעו בו (ע"ש בתוס'). הרי ברור לכל, שאסון ברמת חורבן חמור בהרבה מהבקעת העיר. מכל מקום נראה לי שטמונה פה הבחנה בסיסית ועקרונית בין צרה לגזירה.

 

מלבד המצוה להתפלל בכל יום, יש חיוב תפילה ייחודי בעת צרה. לפי הרמב"ם (ריש הל' תעניות) הפסוק "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרת" (במדבר י:ט) אינו מחייב תרועה בחצוצרות גרידא, אלא תפילה וצעקה. אפילו ה"בר פלוגתא" של הרמב"ם בענין מקור חיוב תפילה מודה במקצת בנוגע לחיוב דאורייתא להתפלל בעת צרה. וז"ל הרמב"ן "ואם אולי יהיה מדרשם בתפלה עיקר מן התורה ... ונאמר שהיא מצוה לעת הצרות ..." (השגותיו לספר המצוות מ"ע ה').

יסוד חיוב צעקה בעת צרה הוא חובת התשובה. וכך ממשיך הרמב"ם "ודבר זה מדרכי התשובה הוא ..." ישנו חיוב מיוחד של תשובה בעת צרה כדכתיב "בצר לך ומצאוך ... ושבת עד ה' אלקיך " (דברים ד:ל וע' קול דודי דופק הע' 3) הרמב"ם מסביר "שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ... וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי קרי גם אני אלך עמכם בחמת קרי כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהיא קרי אוסיף לכם חמת אותה קרי".

החובה מדאורייתא של צעקה ותשובה בעת צרה מתבטאת מדברי סופרים בדיני תענית. "ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הציבור עד שירוחמו מן השמים." (המשך דברי הרמב"ם) ומה שעומד במרכז חיובים אלו היא השגחת ה' המתענינת בכנסת ישראל ואשר דופקת על דלתות לבותיהן בקריאה "שובו בנים שובבים". ממילא חיוב צעקה ותענית בעת צרה, מבוססת על ההנחה שעל ידי תשובה עמוקה ואמיתית הצרה תחלוף.

בניגוד לצרה, גזרה אינה חולפת. אין היא מבטאת השגחת ה', אלא ריחוק השכינה והסתר פנים ח"ו. "וא"ר אלעזר מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים" (ברכות לב:). התגובה לגזרה אינה תפילה, אלא אבילות וצידוק הדין. "וא"ר אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה" (שם).

י"ז בתמוז על אף חמשת הדברים שאירעו בו, מוגדר כיום צרה. אמנם "בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות", אבל אחרי תפילת משה רבינו ותשובת עם ישראל, זכינו ללוחות שניים. בי"ז בתמוז אכן הובקעה העיר, האויבים עמדו בפתח, ועת צרה היתה ליעקב. אבל רק בתשעה באב נגזרה הגזרה המרה. "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ" ולמרות הפצרות משה רבינו, הנסיונות להעביר את רוע הגזרה, הסתיימו בחרמה[2].

בשאר הצומות יש קיום מיוחד של תפילות ותחנונים. במרכז הסליחות ובקריאת התורה של תעניות עומדת תפילתו של משה רבינו בעקבות חטא העגל - יג' מידות הרחמים. בתשעה באב לעומתם, שנקבע כיום בכי לדורות, אנו יושבים על הקרקע קוראים איכה ואומרים קינות, ובקריאת התורה אנו קוראים ומפטירים על החורבן. החילוק בין ט' באב לשאר תעניות מוגדר היטב על ידי ר' דוד: "דכולי עלמא מודו דתשעה באב אין בו תפלת נעילה ולא עשרים וארבע (ברכות) מפני שלא הוקבע לתפלה אלא לאבל" (פסחים דף נד: ד"ה והאמר שמואל, ומקור הדברים בירושלמי רה"ש פ"ג ה"ד) כמו כן בתשעה באב אין אומרים תתקבל בקדיש (סי' תקנ"ט סעיף ד' וע"ש בביאור הגר"א), ואין הש"ץ אומר ענינו בתפילת שחרית (ט"ז תקנ"ז ס"ק ב' וע"ש בדגול מרבבה). מו"ר הגרי"ד סולובייציק זצ"ל הסביר שרק בשאר צומות יש קיום מיוחד של תפילה בעת צרה כדאמרן לעיל. אבל בתשעה באב "גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי" (איכה ג:ח, וע' ברכות דף לב:). א"כ אף על פי שיש לת"ב דין צום, מ"מ הוא שונה לחלוטין באופיו ותכליתו מתענית ציבור רגילה.

גם בנוגע לאיסורים, שונה ת"ב משאר הצומות. מצד אחד, יש בו איסורי תענית דוגמת יום הכיפורים (עיין בפסחים דף נד: "אין בין תשעה באב ליום הכיפורים אלא ... "). אבל מאידך, איסורים אלו מבטאים את האבילות של ת"ב, ולא את החיוב של תפילה ותשובה. "ת"ר כל מצוות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב אסור באכילה ובשתיה[3] ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ... " (תענית דף ל. הגרי"ז בחיבורו כבר דן בהרחבה בכפילות הזאת).

לאור הנ"ל יש לחזור לסוגיא ברה"ש "שאני ת"ב הואיל והוכפלו בו הצרות". לפי ההבחנה היסודית הקיימת בין צרה לגזרה, אפשר להסביר שלא מדובר כלל בהוספה כמותית של צרות בת"ב יותר מאשר בכל צום אחר. מדובר לא בצרה אלא בגזרה. אם כן התענית אינה מפאת חיוב תפילה ותשובה כדי שהצרה תחלוף, אלא יום בכי ואבילות עקב הגזרה המרה.

 

לגבי איסורי אבילות בת"ב אנו מוצאים קולות מסויימות אחרי חצות. וכן בנוגע לדיני תפילה יש הבדלים בין לפני חצות לאחריו. הרי אומרים תתקבל בקדיש אחרי חצות, וגם מתפללים עננו. אחרי חצות חוזרים לקריאת התורה הרגילה של תעניות: 'ויחל' עם י"ג מידות של רחמים, ומפטירים 'דרשו ה' בהמצאו'. ויש צורך לדון במעבר הזה. איך אנחנו מעיזים לשוב ולהתפלל בת"ב, הרי שתם תפילתי? איך אפשר לרכך את האבילות, הרי כבר נגזרה הגזרה? איך ניתן להתקדם מהייאוש המוחלט והנורא של הסתר פנים?

נראה ששאלות אלו הטרידו את אבותינו במדבר. אחרי גזרת המרגלים אמנם לא ידעו איך אפשר להמשיך. במשך שלושים ושמונה שנים בני ישראל נדדו במדבר מתוך תחושה עמוקה של יאוש מוחלט ללא תקוה וללא עתיד. חז"ל מתארים את מצבם הטרגי והנואש בתלמוד הירושלמי סוף מס' תענית: וא"ר לוי בכל ערב ט"ב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר צאו לחפר צאו לחפר והיו יוצאין וחופרין להן קברות וישנים ובשחר היו עומדין ומוצאין עצמן חסירים ט"ו אלף ופרוטרוט ובשנה האחרונה עשו כן ועמדו ומצאו עצמן שלימים אמרו דילמא דטעינן בחושבנא וכן בי' ובי"א ובי"ב ובי"ג ובי"ד ובט"ו כיון דאשלם זיהרא אמרו דומה שביטל ה' אותה הגזירה קשה מעלינו ועשו יו"ט". בצורה דרשנית אופיינית זו, תיארו חז"ל את בני ישראל במדבר כחיים בצל גזרת המרגלים. עם שלם חופרים קברותיהם ומחכים שיבוא יומם. גם בשנת הארבעים, אחרי שכבר מתו כל פקודי משה ואהרון שוב חפרו את קברותיהם (ע' תוס' ב"ב קכא.). אף אחרי שכולם קמו, חזרו למחרת לקבריהם[4].

רק בט"ו באב, כאשר התמלאה הלבנה, הבינו שלעם ישראל גם "גזרות" חולפות. למרות הגזרה יש עתיד, למרות האסון יש תקוה. נראה א"כ שט"ו באב מציין את כח ההתחדשות הטמון בכנסת ישראל. בט"ו באב גילינו את היכולת לקום בבוקר מתוך קבר הגזרה כדי למלא את תפקידינו. אכן נגזרה גזרה. עד ט"ו באב המשיכו בני ישראל לישון בקברותיהם. בט"ו באב גילו שהגזרה היתה רק זמנית וכבר חלפה. בט"ו באב אזרו את הכח להתחדש ולהמשיך[5].

לפי הבבלי החשיבות של יום שכלו בו מתי מדבר לא היה בגילוי ביטול הגזירה, אלא בחזרת הדיבור למשה. חטא המרגלים הביא בעקבותיו ריחוק שכינה והסתר פנים. במשך שלושים ושמונה השנים במדבר לא היה דיבור עם משה. בט"ו באב החזיר ה' עטרה ליושנה, על ידי ביטוי מחודש של השגחה וברית. בט"ו באב כנסת ישראל הבינה שכוחה להתחדש קשור בנצחיות הברית בינה לה'.

הן לפי הבבלי והן לפי הירושלמי, יום שכלו בו מתי מדבר מציין את סיום הגזרה של ת"ב. וה"ה למ"ד שט"ו באב הוא היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה. אחרי גזרת החורבן, ולמרות שלא היתה אפשרות בזמן מרד בר כוכבא לבטל הגזרה, מ"מ חסדי ה' לא תמו והרוגי ביתר לא הסריחו ובסופו של דבר ניתנו לקבורה. גם בחושך הגלות ראו והכירו שנצח ישראל לא ישקר.

כוח ההתחדשות של כנסת ישראל איפשר את איחוי הקרע בעם אחרי מחלוקות קשות. אחרי המלחמה הנוראה נגד בנימין בגבעה, דוקא בט"ו באב שקטו הרוחות הסוערות. דוקא בט"ו באב מצא עם ישראל את הכוח לחזור ולהתאחד והותר שבט בנימין לבוא בקהל. דוקא בט"ו באב ביטל הושע בן אלה את הגזרה המפלגת של ירבעם בן נבט. דוקא בט"ו באב שוב הותר לכל עם ישראל לעלות למקדש בירושלים.

המאפיין והמאחד של הדברים שאירעו בט"ו באב, הוא השמחה בנצחיותה של כנסת ישראל. נצחיות זו מקורה בברית, ובאה לידי ביטוי חריף במיוחד לאחר גזרות קשות או בעקבות מחלוקות חריפות. בשני מקרים אלו עתידה של כנסת ישראל עומד בסכנה. ט"ו באב מבטא את היכולת להתחדש ולחזור לחיים נורמליים באותם מצבים שעלולים להביא אובדן לעם אחר. דוקא בט"ו באב הותר הדור שזכה להכנס לארץ לבוא זה בזה, ולחזור למסלול של חיים נורמליים.

גם עונת ט"ו באב משקפת רעיון זה. הקיץ חם ויבש, השמש מחוץ לנרתיקה ויוקדת באכזריות על פני האדמה, עברה עונת הגשמים, שבה ההשגחה מורגשת במלוא עוזה. הגיע עונת השרב, "יבש חציר נבל ציץ". אין רוחות ואין גשמים, אין קול ואין עונה, יש ריחוק שכינה והסתר פנים. האם יש תקוה? האם גזרה זו תתבטל? פתאום בא ט"ו באב, ושוב יש לחות באויר. הירוק יחזור לשדות. תשש כחה של חמה, והקיץ היבש נשבר. "רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין" (תענית דף ל.).

המסר של ט"ו באב הוא הפיכת גזרה לצרה, ואבילות לתפילה. ההסתר פנים הוא רק למראית עין. תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה עד אחרית השנה. אחרי חצות בתשעה באב, מתוך הייאוש הנורא, צצים ניצני תקוה. הגזרה אמנם איומה, אבל היא תחלוף, ונצח ישראל לא ישקר. אפשר שוב להתפלל עננו ה' עננו, והיה טרם יקראו ואני אענה, תתקבל צלותהון ובעותהון דעמך בית ישראל. אפשר שוב לקרוא יג' מידות של רחמים וברית כרותה שאינן חוזרות ריקם. אפשר שוב להכריז דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב.

נקודה זו, היא המקשרת את ט"ו באב ליוה"כ. שמחת יוה"כ המתוארת במשנה, אינה שמחת קבלת התורה, אלא "יום סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות אחרונות." צרת שבירת הלוחות של י"ז בתמוז חלפה ביום הכיפורים. בעקבות תפילת משה ותשובת כנסת ישראל הברית לא הופר ועם ישראל קיבל לוחות השניים. במקביל, ט"ו באב שכלו בו מתי מדבר, מציין את כוח ההתחדשות של כנסת ישראל, אשר מאפשר המשך לאחר גזרת המרגלים.

מנקודת המבט של ט"ו באב ויוה"כ אפשר להסתכל בצורה כללית יותר ואמיתית יותר על אופי כנסת ישראל וייעודה. אפשר להתעלות מעל המציאות, ולהציץ אל עבר הברית הקובעת את ייחודיותה ונצחיותה של כנסת ישראל. בימים טובים אלה עם ישראל נוהג בהתאם: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין ... יוצאות וחולות בכרמים ... צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו".