דילוג לתוכן העיקרי

התורה היא בעצם הקיום

המהר"ל במהלך הפרק הרביעי מתאר שני מצבים המצויים בלומדי התורה. עיון בשורש אותן התופעות מגלה שישנה זיקה עמוקה בינהם שמניחה יסוד לתפיסת המקום של התורה בחיי האדם. מדובר באדם העוסק בתורה מתוך דוחק שעליו נאמר שתפילתו נשמעת מחד גיסא. ומאידך גיסא , מדובר באדם הלומד תורה לפרקים שהגמרא מכנה אותו נואף אשה חסר לב.

נפתח בדמות הראשונה, הגמרא בסוטה מט ע"א מרעיפה שבחים במעלת הלומד תורה מתוך דוחק כגון: תפילתו נשמעת, אין הפרגוד ננעל בפניו, זוכה לקבל פני שכינה. המהר"ל מסביר שהסיבה ליחס מוערך זה הוא משום שאדם זה רואה את התורה כמרכז חייו וענייניו ואינו שת ליבו לכל הדברים החיצוניים המקריים שחולפים עליו. עולם החומר בכל מובניו הינו מציאות מקרית שבה אדם מצוי אך היא איננו הופכת להיות חלק מהוויתו. אין מגמת פניו מכוונת אליהם אלא לדברי התורה וחוכמת ה' כפי שבאה לידי ביטוי בתורה. אדם כזה זוכה שאין החומר מהווה את החציצה בינו לבין אלוקיו שכן הוא מגדיר את עצמו כיצור רוחני שעיקר מהותו אינה אלא הנשמה שניזונת מן התורה לכן זוכה הוא להיות במחיצה אחת עם השכינה.

הדמות השניה של הלומד תורה לפרקים מתוארת בגמרא בסנהדרין צט ע"א והיא הפוכה לחלוטין מהדמות הראשונה. הגמרא מגנה אותה בצורה חריפה ביותר ומשווה אותה לאדם הנואף אשה בשל תאוותו ואינו בעל אשה קבועה. המהר"ל מבאר שאדם שכזה אינו רואה בתורה מעלה מיוחדת מבחינת תחום העניין שלו על פני עניינים אחרים. התורה עומדת אצלו באותו מישור שבו שאר ענייניו החומריים עומדים וטפילה להם. היא איננה נחשבת לחלק מעצמיותו אלא מקרית כדרך ששאר ענייני החומר מקריים עבורו. משום כך אין לו זמן קבוע בו הוא עוסק בתורה אלא רק לפרקים, באופן מזדמן, כשבמקרה ונתפנה לו זמן משאר עיסוקיו הזהים במהותן וחשיבותן ללימוד התורה טורח הוא לעסוק בתורה. אדם שכזה חסר לו חלק ניכר מעצמיותו ולכן משול הוא לבעל אשה מנאפת. אין לו אשה קבועה המהווה השלמה וביסוס של מהותו כאדם אלא רק על דרך המקרה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)