התדיינות בערכאות וסמכויות השיפוט

* 

בשיעורינו זה נתייחס לשתי נקודות מרכזיות העולות בנושא זה:

* עצם העמידה בפני ערכאות שאינן פוסקות את דיניהן על פי דין תורה. הדברים אמורים גם במקרה שהדין, בסופו של דבר, יוצא זהה לדין תורה, אך יש בעיה עם עצם העמידה בפני אותן ערכאות.

* טיב הדין הנפסק באותן ערכאות. כיוון שברוב המקרים, אם לא בכולם, פסק הדין של הערכאות נוגד את פסק הדין של התורה, אפשר להגיע, מתוך כך, לאיסור גזל וכד'.

מאמר זה עוסק אך ורק בתביעות ממוניות בין אדם לחברו, ולא בתביעות פליליות וכד'.

הטור בחושן משפט סימן כ"ו פוסק (הדברים מובאים גם ברמב"ם, בשו"ע ובשאר הפוסקים):

"אסור לדון בפני דייני גוים אפילו בדין שדנין כדיני ישראל, וכל הדן ביניהם - הרי זה רשע, וכאילו חירף והרים ידו בתורת משה"

דין זה בנוי על הגמרא בגיטין דף פח ע"ב :

"ותניא, היה רבי טרפון אומר כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים, אף על פי שדיניהם כדיני ישראל - אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם: לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים."

מהגמרא משתמע שיש איסור בעצם העמידה בפני ערכאות של עובדי כוכבים. מדוע יש בזה איסור?

הסברא היא שכאשר אדם פונה לערכאות אלו, הוא בעצם נותן לגיטימציה ויחס של כבוד למערכת משפטית אחרת שאיננה על פי חוקי התורה. ומעבר לכך, הוא גם מראה את ההעדפה שלו לחוקיה על פני חוקי התורה. זאת הסיבה לאיסור וגם לחומרתו הרבה כמו שמופיע בטור ובשאר הפוסקים.

ה"בית יוסף" על הטור מביא את דברי הרמב"ן:

"וכתב הרמב"ן בפרשה הנזכר שאפילו נתרצו שני הבעלי דינים לילך לפני דייני גוים - אסור אפילו בדין שדינם כדיננו."

גם מדין זה משמע שהבעיה איננה פסק הדין המעוות שיוצא, אלא עצם ההליכה לערכאות אלו, ולכן אין זה משנה כלל אם שני בעלי הדין מסכימים להתדיין בפני אותן ערכאות.

השאלה המרכזית היא מה מעמדם של בתי המשפט היום.

ניתן לחלק ולומר שהגמרא וכל הפוסקים דברו על ערכאות של עובדי כוכבים דווקא. בהרבה מקרים ובהרבה תרבויות למעמד הדיין יש גם משמעות דתית, ולכן יש חומרה רבה ללכת לערכאות של עובדי כוכבים, מה שאין כן דינם של בתי המשפט בישראל. מה גם, שמצאנו בהלכה מערכות מקבילות לבית הדין: בית דין של הדיוטות, ערכאות בסוריה וכד'.

הדעה הרווחת ברוב רובם של הפוסקים שעסקו בשאלה זו בדורות האחרונים היא שהאיסור לדון בבתי המשפט בישראל קיים באותה מידה כמו ערכאות של עובדי כוכבים. הסיבה היא, שבסופו של דבר, הבסיס המשפטי של בתי המשפט שונה באופן מהותי מדיני התורה, וזו הנקודה המשמעותית ביותר בדין זה.

נקודה זו עולה גם מתשובת הרשב"א המובאת ב"בית יוסף", בסוף סימן כ"ו:

"כתב הרשב"א (שו"ת ח"ו סי' רנד) שנשאל על אחד שמתה בתו, ותבע את חתנו בערכאות הגוים שיחזיר לו את כל הנדוניא, בטענה שאף על פי שבדיני ישראל הבעל יורש את אשתו, כיון שהכל יודעים שהם הולכים בדיני הגוים, הרי כל הנושא אשה שם - כאילו התנה כן וכמו שאמרו... כל דבר שבממון תנאו קיים."

ועל זה עונה הרשב"א :

"אבל לנהוג כן, מפני שהוא משפט הגוים, באמת נראה לי דאסור לפי שהוא מחקה את הגוים, וזהו שהזהירה התורה: לפניהם ולא לפני גוים, ואף על פי ששניהם רוצים בכך והוא דבר שבממון, שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שייַקרו חוקות הגוים ודיניהם, ולא אפילו לעמוד לפניהם לדין, אפילו בדבר שדיניהם כדיני ישראל... אבל ללמוד מזה לילך בדרכי הגוים ומשפטיהם - חס ושלום לעם קדוש לנהוג ככה... ועושה אלה מפיל חומות התורה, ועוקר שרש וענף, והתורה מידו תבקש... ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי, ואחריו רבינא ורב אשי, ילמדו את בניהם דיני הגוים ויבנו להם במות טלואות בבית מדרסי הגוים חלילה, לא תהא כזאת בישראל חס ושלום - שמא תחגור התורה שק."

בעצם, טוען הרשב"א, בשביל מה אנחנו לומדים תורה אם לא בשביל מקרים אלו?! אם אדם חושב שאפשר ללכת לדיני עובדי כוכבים, השלב הבא הוא שילך ללמוד את דיניהם ויעזוב את דיני התורה.

זהו ההבדל בין בתי המשפט לבין בתי דין של הדיוטות. אותם בתי דין מתבססים ויונקים את כוחם ומעמדם מהתורה, ולכן מותר לדון בפניהם, אבל בתי המשפט שאינם הולכים כך - אסור לדון בהם עד שידונו לפי חוקי התורה.

מה דינו של אדם שנתבע ללכת לבית המשפט?

במצב כזה, ודאי שאותו אדם יכול ללכת ולדון בפני בית המשפט כי אין לו ברירה אחרת.

גם כתובע, אם הנתבע לא מוכן ללכת לבית הדין הדן על פי דין תורה, מותר לתבוע אותו בבית משפט רגיל כי אין לו ברירה, והוא לא צריך להפסיד את הכסף בגלל זה.

בפועל, הנוהל כיום הוא שהתובע הולך לבית הדין, בית הדין מזמנים את הנתבע, ואם הוא לא מוכן לבוא - בית הדין נותן רשות לתובע לתבוע אותו בבית משפט רגיל.

מה עם הדין של "דינא דמלכותא דינא"? מדוע הוא לא פועל פה ובעצם 'מכשיר' את בתי המשפט משום שהם חלק מהשלטון?

הדין של "דינא דמלכותא דינא" עוסק רק במצב שהמלכות מחייבת את האדם לעשות משהו, אבל, במציאות שלנו, המדינה לא מחייבת את האזרח ללכת לבית המשפט, ואפילו מעדיפה שהאזרחים לא יבואו לבית המשפט, וכך נולד חוק הבוררות המאפשר לנדונים לדון שלא בפני בית המשפט, אלא בפני אדם המקובל על שניהם.

במידה ואדם הגיע לבית המשפט ונגזר עליו לשלם קנס וכד' - ברור שהוא חייב לעשות זאת. דין זה נובע מהדין של "דינא דמלכותא דינא", אבל עצם ההליכה לבית המשפט לא מחויבת מטעם המדינה.

מה הדין בנוגע לעדות בבית משפט רגיל?

אם מדובר באדם שרוצה להעיד לטובת תובע שהיה יכול ללכת לבית דין ולא עשה כן - יש בעיה קשה בעדות לטובתו מדין מסייע לדבר עבירה, אך אם האדם הלך לבית המשפט בלית ברירה, ודאי שמצווה לסייע לו במשפטו.

אך מה עם הבעיה השניה של חשש גזל בפסק דין השונה מפסקה של התורה?

זוהי באמת נקודה בעייתית, ולכן כאשר אדם נאלץ לתבוע אדם אחר, הוא צריך להשתדל ולתבוע סכום שהיה אמור לקבל לפי דין תורה. הדין של "דינא דמלכותא דינא" לא מסייע פה וחובה לנסות ולהגיע למצב שיקבל מה שמגיע לו על פי דין תורה בלבד.

 

---