דילוג לתוכן העיקרי

מצורע | ספירת העומר כספירת זבה

קובץ טקסט

א. השוואת ספירת העומר לספירת זבה

שלושת הספירות בתורה

שלוש פעמים מופיעה בתורה מצוות ספירה. הראשונה נמצאת בפרשת השבוע, פרשת מצורע, ביחס לזבה:

וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר.

 (ויקרא, ט"ו, כח).

הספירה השנייה, ספירת העומר, מופיעה בפרשת אמור, ומתקיימת על ידינו בימים הללו[1]:

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.

(ויקרא, כ"ג, טו).

הספירה השלישית מופיעה בפרשת בהר, והיא המצווה לספור את השנים לשמיטין וליובלות:

וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה.

(ויקרא, כ"ה, ח).

ניתן להבחין בין ספירת שמיטין ויובלות לבין ספירת זבה: ספירת שמיטין ויובלות היא ספירת התקדשות, וספירת זבה היא ספירת היטהרות.[2] ספירת ההתקדשות בשמיטה ויובל מבטאת את הצפייה וההמתנה לשנים הקדושות של שמיטה ויובל, אך אין בספירה ביטוי לרצון לסיום השנים הרגילות. השמיטה והיובל מופיעות על בסיס השנים הרגילות, כשיא ופסגת השנים כולן. במילים אחרות, ניתן לומר שבלא השנים הרגילות לא הייתה משמעות לשנות השמיטה והיובל. בניגוד לכך, ספירת זבה היא ספירת היטהרות. הזבה סופרת את הימים שבסופם תצא ממעמד טומאתה למצב חיובי של טהרה. ימי המניין של הזבה הם ימי טומאה, ומבחינתה היא כמובן הייתה שמחה לדלג עליהם ולהגיע מיד לתקופת הטוהר.

 

השוואת ספירת העומר לספירת שמיטין ויובלות

מבחינה זו נראה שספירת העומר דומה במהותה לספירת שמיטין ויובלות: בספירת העומר אנו מתקדשים ומתעלים בעקבות דור יוצאי ממצרים, מיציאת מצרים ועד לשבועות, זמן מתן תורתנו. גם מבחינת מבנה הספירה יש דמיון רב בין ספירת שמיטין ויובלות לבין ספירת העומר. בספירת שמיטין ויובלות אנו מונים שבע שנים כפול שבע סבבים, שבסופם מגיעה שנת היובל. כך גם בספירת העומר - אנו סופרים שבעה שבועות, שבסופם היום החמישים, בו חל חג השבועות.

ההשוואה בין ספירת העומר לבין ספירת שמיטין ויובלות עולה גם מלשון הרמב"ם בספר המצוות:

ודע כי כמו שנתחייבו בית דין למנות שנות יובל שנה שנה ושמטה שמטה כמו שבארנו במה שקדם (מצוות עשה ק"מ), כך חייב כל אחד ואחד ממנו למנות ימי העומר יום יום ושבוע שבוע...

(ספר המצוות לרמב"ם, מצות עשה, קס"א).

השוואת הזוהר את ספירת העומר לספירת זבה

לעומת זאת, הזוהר משווה בין ספירת העומר לבין ספירת זבה:

כדא אתתא כד פסקו מנה דמי מסאבותא, בתר דאתפסקו מנה מה כתיב? (ויקרא, ט"ו, כח) "וספרה לה שבעת ימים"; אוף הכא, כיון דעאלו בחולקא קדישא, פסקא מסאבו מנייהו, ואמר קודשא בריך הוא מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא.

"וספרתם לכם" - "לכם" דייקא; כמה דאת אמר "וספרה לה שבעת ימים", "לה" - לעצמה, אוף הכא "לכם" - לעצמכם.

תרגום:

כמו האישה שכאשר פסקו ממנה דמים של טומאה, לאחר שפסקו ממנה מה כתוב? "וספרה לה שבעת ימים"; כך כאן, כיון שנכנסו ישראל בברית עם ה', פסקה מהם טומאתם ואמר הקב"ה מכאן ואילך ספרו לטהרה.

"וספרתם לכם" - "לכם" דווקא; כמו שנאמר "וספרה לה שבעת ימים", "לה" - לעצמה, כך כאן "לכם" - לעצמכם.

(זוהר, כרך ג [ויקרא], פרשת אמור, צז.)

הזוהר משווה את ספירת העומר לספירת זבה: כמו הזבה שסופרת שבעה ימים נקיים שבסופם היא יכולה להיטהר, כך ישראל ביציאתם ממצרים הוצרכו לתקופת מעבר בין טומאת מצרים לבין מתן תורה.

להשוואת הזוהר בין ספירת זבה לבין ספירת העומר ישנן משמעויות שונות, שמתבארות בתורתם של כמה ממורי החסידות.

ב. הרצון לסיום מהיר של הספירה

ר' לוי יצחק מברדיצ'ב מסביר, לאור דברי הזוהר, מדוע אין מברכים שהחיינו על ספירת העומר:

נראה לבאר מפני מה על כל המצות מתרי"ג מצות מברכין שהחיינו ועל מצות ספירת העומר אין מברכין שהחיינו (עיינו בעל המאור ור"ן שלהי פסחים)? דהנה איתא בכתבי האריז"ל על פסוק (שמות, ג', יב) "תעבדון את האלוקים על ההר הזה", דהנה ידוע שכשהיו ישראל במצרים היו משוקעים במ"ט שערי טומאה...והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו גאלם ממצרים כדי לקרבם תחת כנפי השכינה. ועל זה הוצרך להם לספור ז' נקיים, ובלא ספירת הז' נקיים לא היה באפשר לקרבם תחת כנפי השכינה כידוע (עיינו זוהר הקדוש, חלק ג, צז:[3]). וזהו פירוש הפסוק "תעבדון את האלוקים", פירוש "תעבדו נו"ן".[4] עד כאן לשונו. ונמצא שהיו מצפים תמיד מתי תעבור המספר ושיגיע הקירוב, ותמיד היה רצונם לכלות ימי הספירה, ואם היה באפשר לכלות ימי הספירה ברגע אחד ותיכף ומיד יתחיל הקירוב, אזי מה טוב ומה נעים היה להם בזה. ונמצא לפי זה אין שייך ברכת שהחיינו על זה.

("קדושת לוי", במדבר, ספירת העומר).

כאמור, המאפיין המרכזי של ספירת ההיטהרות הוא שימי הספירה טמאים, והטמא חפץ בכל מאודו להתנתק ולדלג על ימי הספירה. על פי הזוהר, ספירת העומר היא ספירת היטהרות, כמו ספירת הזבה, ולכן לדעת ר' לוי יצחק לא מברכים שהחיינו על ספירת העומר, שהרי אנו רוצים שהספירה תחלוף מהר ככל שניתן.

ג. הגעגוע וההשתוקקות בספירה

ב"אור המאיר"[5] הדגיש נקודה אחרת שעולה מהשוואת הזוהר בין ספירת העומר לבין ספירת זבה:

והנה נודע מזוהר (חלק ג', צז.[6]) ענין מצות הספירה, כי הוא כמקרה האשה בנדת דותה, כן קרה לעם בני ישראל בצאתם ממצרים. ושבעת ימי ליבון יספרו לה לשכינה, ואחר תטהר בעלה והיתה לאיש. כי כאשר עבדים היו לפרעה במצרים, נשקעו בטומאת עבודה זרה המטמאה כנדה, וביום צאתם ממצרים משכו ידיהם מכל דבר טומאה ומגע נכרי, ותהי להם זאת כפיסוק דם נדה. אך עדיין צריך לברר וללבן בחינת עצמם, עד יהיו ראוים לקבל התורה, אשר היא כיום חופה, כנודע מפסוק (שיר השירים, ג', יא) "'ביום חתונתו' - זה מתן תורה" (תענית כו:). ובא וראה מה דאיתא בזוהר (חלק ג', צז:)[7]: "ומכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא. 'וספרתם "לכם' דייקא, כמא דאת אמרת (כתובות עב.) 'וספרה לה שבעת ימים, 'לה' - לעצמה, אוף הכא 'לכם' - לעצמכם". והכוונה, כמו אשה סופרת שבעת ימים בחושק גדול להנאתה ולטובתה, וחשק שלה גדול לקרב עת זיווגם להתחבר עם בעלה, אוף הכי מהראוי להיות מי שיש בו מדעת קונו, ויראת ה' נגד פניו, בעת הספירה מכל יום ויום שחלף ועבר, ירגיש תענוג מחדש, להיות שנתקרב יותר אל אהבת דודים, חג הקדוש יום מתן תורתינו הקדושה, יחוד הכללי, לחבר תורה שבכתב עם תורה שבעל פה. אשר כל עצמם, הכל תולה לערך השתדלותו והתאמצו בתיקון ז' מדותיו, לטהרם ולנקותם ממום מגע נכרי, וגם להתבונן במאוד מאוד אם הכנתו שלימה, וכבר מוכן ומוכשר לקבל התורה, שצריך להיות מופשט מכל גשמיות, כאשר מאז במעמד הקדוש היו ישראל מוכנים ומזומנים עם כלי גופם מזוככים בתכלית הזיכוך מחלאת טומאת מצרים.

הנקודה שמתחדדת בתורתו של בעל "אור המאיר" היא שהשוואת הזוהר את ספירת העומר לספירת זבה טוענת את תקופת ספירת העומר במשמעות של השתוקקות וגעגוע. בעקבות הזיבה מתרחקת האישה מבעלה, ובמהלך ימי הספירה לטהרתה היא מתגעגעת ומצפה להיטהר ולשוב אליו. תהליך דומה עברו ישראל בצאתם ממצרים: בפסח ה' הוציאם ממצרים, אולם מפאת דרגתם הרוחנית הירודה, הם לא יכלו לזכות להתייחד עם הקב"ה. רק לאחר תהליך של מ"ט ימים של יציאה ממ"ט שערי טומאה, בני ישראל זכו להתייחד עם הקב"ה במתן תורה, שהוא בבחינת חתונה בין הקב"ה לבין כנסת ישראל.

בהמשך דבריו מציין בעל "אור המאיר" שאותה ההשתוקקות איננה נחלתם של דור יוצאי מצרים בלבד, אלא בכל שנה ושנה בתקופת ימי הספירה אנו אמורים לתקן את מידותינו ולהתכונן מתוך השתוקקות וגעגוע ליום הגדול יום מתן תורה.

ד. ספירה אישית ודיסקרטית

ר' נתן מברסלב לומד מדברי הזוהר נקודה נוספת:

..."'לָכֶם' - לְעַצְמֵיכֶם דַּיְקָא", שֶׁכָּל אֶחָד צָרִיךְ לִסְפֹּר סְפִירַת הָעֹמֶר, שֶׁהוּא בְּחִינַת הִתְחַזְּקוּת הַנַּ"ל לְעַצְמוֹ כְּפִי מַה שֶּׁהוּא, וְלֹא יִפֹּל בְּדַעְתּוֹ מֵחֲמַת שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁחֲבֵרָיו בְּנֵי גִּילוֹ טוֹבִים מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה. כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִדָּה טוֹבָה לִהְיוֹת עָנָו וּלְהַחֲזִיק כָּל אָדָם טוֹב מִמֶּנּוּ, אֲבָל אִם יִפֹּל בְּדַעְתּוֹ עַל יְדֵי זֶה חַס וְשָׁלוֹם, אֵין זֶה עֲנָוָה. אַדְּרַבָּא, זֶהוּ גַּדְלוּת גָּדוֹל שֶׁאֵין נָאֶה לוֹ שֶׁיַּעֲבֹד אֵיזֶה עֲבוֹדָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וַעֲדַיִן הוּא רָחוֹק כָּל כָּךְ וַחֲבֵרָיו כְּבָר זָכוּ לְמַה שֶּׁזָּכוּ. כִּי אָסוּר לְהַרְהֵר אַחֲרֵי הַמָּקוֹם וּמִי יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מָקוֹם הוּא וּבְאֵיזֶה מְקוֹמוֹת נִמְשָׁךְ עַל יְדֵי מַעֲשָׂיו, כִּי אֵין אָדָם דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ כְּלָל. וְכֵן כָּל אָדָם שֶׁרוֹצֶה לָצֵאת מִטֻּמְאָתוֹ וְזֻהֲמָתוֹ, שֶׁזֶּה בְּחִינַת סְפִירַת הָעֹמֶר כְּדֵי שֶׁיִּטָּהֲרוּ וְכוּ', צָרִיךְ לִסְפֹּר הַיָּמִים לְעַצְמוֹ דַּיְקָא וְאַל יַפִּיל אוֹתוֹ חֲבֵרוֹ כְּלָל, חַס וְשָׁלוֹם...

("ליקוטי הלכות", הלכות פסח, הלכה ט', אות כב).

התורה מנסחת את מצוות ספירת העומר בלשון רבים ("וספרתם לכם"), וחז"ל דורשים מהפסוק שחובת הספירה מוטלת על כל יחיד ויחיד:

"וספרתם לכם" - כל אחד ואחד.

(ספרא, אמור, פרשה י').

להבנת ר' נתן, זהו החידוש המרכזי שהזוהר חוזר ומדגיש אותו בסוף דבריו ("'וספרתם לכם' - 'לכם' דייקא"...): למרות שכל ישראל שותפים בתהליך ספירת העומר ובתיקון העצמי לקראת מתן תורה, כל יחיד ויחיד צריך לעבוד את ה' באופן עצמאי, ולא להביט סביבו. זוהי נקודת החידוש של הזוהר בהשוואה בין ספירת זבה לבין ספירת העומר: כמו שהזבה סופרת לעצמה באופן אישי ודיסקרטי, וספירתה היא ביחס לעצמה בלבד, כך עבודת התיקון צריכה להיות אישית ולהיבחן מתוך עצמה, ולא מתוך מדידה והשוואה לעבודה ולהתקדמות של אחרים.

בהמשך הפסקה ממחיש ר' נתן את הרעיון לאור אחת המעשיות המפורסמות של ר' נחמן "מעשה מחכם ותם":

וּכְמוֹ שֶׁמּוּבָא בְּהַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הֶחָכָם וְהַתָּם. מְבֹאָר שָׁם שֶׁהַתָּם הָיָה רַצְעָן וְכוּ' וְלֹא הָיָה יָכֹל הַמְּלָאכָה כָּרָאוּי וּמִנְעָל שֶׁלּוֹ הָיָה בִּשְׁלֹשָׁה קְצָווֹת וְכוּ' וְהוּא הָיָה מִתְפָּאֵר בּוֹ מְאֹד כַּמָּה נָאֶה וְיָפֶה הַמִּנְעָל הַזֶּה וְכוּ'. וְהָיְתָה שׁוֹאֶלֶת לוֹ אִשְׁתּוֹ, אִם כֵּן, מִפְּנֵי מָה שְׁאָרֵי בַּעֲלֵי מְלָאכוֹת נוֹטְלִים ג' זְהוּבִים בְּעַד זוּג מִנְעָלִים וְאַתָּה אֵינְךָ לוֹקֵחַ כִּי אִם אֶחָד זָהָב וָחֵצִי? הֵשִׁיב לָהּ, מַה לִי בָּזֶה? זֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ וְזֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלִּי. (דָאס אִיז יֶענִימְס מַעֲשֶׂה אִין דָאס אִיז מַיין מַעֲשֶׂה) וְעוֹד, לָמָּה לָנוּ לְדַבֵּר מֵאֲחֵרִים, הֲלֹא נַתְחִיל לַחֲשֹׁב כַּמָּה וְכַמָּה אֲנִי מַרְוִיחַ בְּהַמִּנְעָל זֶה מִיָּד לְיַד הָעוֹר הוּא בְּכָךְ וְכוּ', (עַיֵּן שָׁם כָּל זֶה הֵיטֵב). וְהָבֵן כִּי בַּמַּעֲשֶׂה הַזֹּאת מְבִינִים רֹב הָעוֹלָם כַּמָּה דְּבָרִים הַנּוֹגְעִים לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁצְּרִיכִין לְהִתְנַהֵג בְּדַרְכֵי הַתְּמִימוּת וְלִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד אֲפִלּוּ בַּעֲנִיּוּת וְדַחֲקוּת גָּדוֹל וְגַם עֲבוֹדָתוֹ וּתְפִלָּתוֹ אֵינוֹ בִּשְׁלֵמוּת כְּלָל, אַף עַל פִּי כֵן יִהְיֶה בְּשִׂמְחָה בְּחֶלְקוֹ תָּמִיד וְלֹא יִסְתַּכֵּל עַל הָעוֹלָם כְּלָל שֶׁיֵּשׁ לָהֶם פַּרְנָסָה כְּנֶגְדּוֹ בְּכִפְלֵי כִּפְלַיִם וְיֵשׁ לָהֶם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּמַלְבּוּשִׁים נָאִים וְכוּ' (וְאַף עַל פִּי כֵן מְלֵאִים דְּאָגוֹת תָּמִיד בְּרִבּוּי חֶסְרוֹנוֹת). וְגַם בַּעֲבוֹדַת ה' בְּתוֹרָה וּבִתְפִלָּה הֵם גְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ אֲלָפִים פְּעָמִים וְאַף עַל פִּי כֵן אַל יִפֹּל בְּדַעְתּוֹ מִזֶּה כְּלָל, רַק יִהְיֶה שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ תָּמִיד...וּצְרִיכִין לְדַקְדֵּק בְּכָל הַמַּעֲשֶׂה לִקַּח לְעַצְמוֹ מוּסָר וְעֵצוֹת מִדִּבְרֵי הַתָּם הַנַּ"ל וְלֵילֵךְ בִּדְרָכָיו וְלִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וְאַל יְבַלְבֵּל אוֹתוֹ הָעוֹלָם כְּלָל וַאֲפִלּוּ חֲבֵרָיו שֶׁזּוֹכִין לִתְפִלָּה וַעֲבוֹדָה הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמֶּנּוּ, אַף עַל פִּי כֵן אַל יִפֹּל בְּדַעְתּוֹ מִזֶּה כְּלָל רַק יִהְיֶה בְּשִׂמְחָה תָּמִיד בְּכָל נְקֻדָּה וּנְקֻדָּה טוֹבָה שֶׁמַּרְוִיחַ בִּתְפִלָּתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ אֵיךְ שֶׁהוּא, עַיֵּן שָׁם בְּהַמַּעֲשֶׂה וְתָבִין.

(שם).

יהי רצון שנזכה לנצל את ימי הספירה, ונהיה ראויים לקבלת התורה.

 

[1]   כיום מדובר במצווה מדרבנן כזכר למקדש (לדעת רוב הראשונים).

[2]   הרב נחום לאם ניסח את שני סוגי הספירה כספירה חיובית וספירה שלילית ("הלכות והליכות", הוצאת מוסד הרב קוק, עמוד כ"ב ואילך).

[3]   הכוונה היא לזוהר שצוטט לעיל.

[4]   כלומר פירוש המילה "תעבדון" הוא "תעבדו נו"ן", דהיינו עבודת ה' של לצאת מחמישים שערי טומאה.

[5]   ר' זאב וולף מז'יטומיר, מתלמידי המגיד ממזריץ'.

[6]   הכוונה היא לזוהר שצוטט לעיל.

[7]   הזוהר שציטט לעיל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)