דילוג לתוכן העיקרי

מצורע | הישמר בנגע הצרעת

קובץ טקסט

ערעור על סמכות

סוגיית הצרעת רחבה ביותר, ועלינו לעיין מדוע טרחה התורה והקדישה שתי פרשות כדי לפרט בצורה דקדקנית ביותר את סוגי הנגעים השונים ודרכי הטהרה, תוך התעלמות מהחטא שבגינו הצרעת מגיעה.

על פי פשוטי המקראות, נראה כי הצרעת היא היפך הכהונה, וכל התנהגות הסותרת ופוגעת בכהונה ובמקדש, גוררת עונש צרעת. הדבר עולה בפרשיות תזריע-מצורע בנקודות מרובות בהן יש דמיון והשקה לכהונה.

נקודת הדמיון הראשונה היא בהיפוך שבין עונשו של המצורע לחיוביהם של הכוהנים. לגבי מצורע נאמר:

וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ.             (ויקרא יג, מה-מו).

כפי שאמרנו, העונש המתואר בפסוקים אלו הוא כבד ביותר: בגדיו פרומים, ראשו פרוע, הוא עוטה שפם ונאלץ להתריע על טומאתו. מקום מושבו נמצא מחוץ למחנה. העונש מתואר אך אין תיאור של החטא. ואכן, ניתן לשים לב לכך שתיאור מראהו של המצורע מנוגד לחלוטין לזה של הכהן. כך, בפרשת שמיני מורה משה לאהרן ובניו:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ.

                                                                           (ויקרא י, ו).

גם בפרשת כי תצא אנו מוצאים את הקשר המיוחד שבין הכוהנים לצרעת:

הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. (דברים כד, ח).

ההישמרות מן הצרעת היא חלק מההקשבה לכוהנים והוראת דיני הצרעת היא חיוב מיוחד המוטל על הכוהנים. מהפסוקים בפרשתנו עולה כי הכהן הוא היחיד שיכול להגדיר את המצורע כ"טמא":

אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ.

                                                                      (ויקרא יג, ב-ג).

מקרה בולט נוסף שבו מצאנו את הזיקה בין הצרעת לכהונה, ובדגש על הצרעת כעונש ישיר ומידי על פגיעה בכהונה, מופיע אצל עוזיה בספר דברי הימים:

וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּה' אֱ‑לֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַה' שְׁמוֹנִים בְּנֵי חָיִל. וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה' כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵה' אֱ‑לֹהִים. וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל הַכֹּהֲנִים וְהִנֵּה הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ ה'. וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בֵּית החפשות הַחָפְשִׁית מְצֹרָע כִּי נִגְזַר מִבֵּית ה' וְיוֹתָם בְּנוֹ עַל בֵּית הַמֶּלֶךְ שׁוֹפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ.         (דברי הימים ב כו, טז-כא).

עוזיהו המלך מערער את בלעדיות הכוהנים על הקרבת הקרבנות, ולכן מצטרע.

השוואות נוספות בין הכהונה לצרעת קיימות בנתינת שמן ודם על התנוך ועל הבהונות, בזיקה המיוחדת שבין האדם לבגדיו, ביחס למחנה ישראל – כניסה אל מחנה לויה פנימה או יציאה החוצה מהמחנה כולו, בהכרזה הציבורית - "וטמא טמא יקרא" לעומת "וקדשתו" ועוד.

ייתכן שיש להרחיב את גורם הצרעת לא רק לערעור על הכהונה, אלא לערעור ופגיעה בכל הנהגה באשר היא - וכך אצל מרים, שערערה על ייחודיותו של משה רבנו:

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה... וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה'... וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ. וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת.         (במדבר יב, א-י).

מרים מערערת על כהונתו הבלעדית של משה, שהרי גם איתם דיבר הקב"ה, ומדוע אין הם זוכים למעמד רם יותר. שוב אנו מוצאים את הצרעת כעונש על פגיעה במעמד קדוש יותר, של הכהונה או של משה רבנו.

לשון הרע

עם זאת, אצל חז"ל מצינו כי הצרעת מגיעה כעונש בעיקר על לשון הרע, וכבר דרשו:

ואמר ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע - נגעים באים עליו, שנאמר (תהילים קא): מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, וכתיב התם (ויקרא כה): לצמיתות, ומתרגמינן: לחלוטין, ותנן: אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה. אמר ריש לקיש, מאי דכתיב (ויקרא יד): זאת תהיה תורת המצורע? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע.

                                                                      (ערכין טו ע"ב).

מפורסמת היא דרשת הנוטריקון של ריש לקיש, והראיה הבולטת לה היא צרעת מרים שדיברה על משה:

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ‑לֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.    (דברים כד, ט).

פסוק זה מובא מיד לאחר הפסוק שציטטנו לעיל "השמר בנגע הצרעת". מעבר לדברים שהזכרנו לעיל ביחס למרים ואהרן, מצינו שהדברים המפורשים שנאמרו היו ביחס לנישואי משה וציפורה:

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח... וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ. וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת.   (במדבר יב, א-י).

חז"ל הבינו כי המוקד באמירת מרים הוא נושא "האשה הכושית אשר לקח", ומחמת דברים אלו נענשה מרים בצרעת. עמדה זו העניקה משנה תוקף לאיסור לשון הרע, עד שזכינו ובדור האחרון כתב רבי ישראל מאיר הכהן מראדין את חיבוריו הטהורים "שמירת הלשון" ו"חפץ חיים".

נעיר, כי רמז לכך קיים בעונשו של המצורע "ועל שפם יעטה", שהכוונה בפשטי המקראות לעטיית מטפחת מעל הפה כדי למנוע אפשרות דיבור חופשי, מה שמרמז על חטא שהיה בפה.

בגידה בעם ישראל

כעת ננסה לעבור להציג עמדה שלישית, ולפיה החטא עליו מגיעה הצרעת הוא בגידה בעם ישראל. את סקירת הבנה זו נפתח מתוך עיון בשתי ההפטרות של פרשיות תזריע ומצורע.

הפטרת פרשת תזריע עוסקת בנעמן המצורע ובטהרתו. ה' נותן תשועה לארם באמצעות נעמן, כאשר תשועה לארם – פירושה תבוסה לישראל:

וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי בוֹ נָתַן ה' תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע.                 (מלכים ב ה, א).

נעמן מקבל מידע משבויה ישראלית המשרתת את אשתו, כי הוא יכול להתרפא באמצעות אלישע הנביא שבישראל. נעמן משתכנע, ושולח ספר למלך ישראל ובו מודיע על הגעתו. מלך ישראל חושש וקורע את בגדיו, כיוון שאינו יודע כיצד ירפא את נעמן, והנביא אלישע ממהר להרגיע אותו:

וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱ‑לֹהִים כִּי קָרַע מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁלַח אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל.

                                                           (שם, ח).

מגמתו של אלישע היא אפוא "וידע כי יש נביא בישראל". אלישע מוכיח לנעמן כי הקב"ה עדיין משגיח ודואג לעם ישראל, למרות שמצבו הנורא של עם ישראל מתואר במפורש בפסוקים:

כִּי לֹא הִשְׁאִיר לִיהוֹאָחָז עָם כִּי אִם חֲמִשִּׁים פָּרָשִׁים וַעֲשָׂרָה רֶכֶב וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים רַגְלִי כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂמֵם כֶּעָפָר לָדֻשׁ.            (מלכים ב יג, ז).

למרות שמצבו של ישראל "כעפר לדוש", אלישע מעוניין להוכיח שהקשר עם הקב"ה ממשיך.

מעבר לכך, לאלישע מטרה נוספת והיא הוכחה על קדושת הארץ. בעת העתיקה, האמינו עמים רבים שלכל ארץ יש א‑ל מיוחד וספציפי, וכיבושה של הארץ מחליש את הא‑ל. אלישע מעוניין להוכיח באמצעות הציווי על הטבילה בירדן, כי קדושתה וייחודיותה של ארץ ישראל ממשיכות למרות שעם ישראל כבוש.

אלישע מורה לנעמן לטבול בירדן:

וַיָּבֹא נַעֲמָן בסוסו בְּסוּסָיו וּבְרִכְבּוֹ וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע. וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ לֵאמֹר הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר. וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם ה' אֱ‑לֹהָיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל הַמָּקוֹם וְאָסַף הַמְּצֹרָע. הֲלֹא טוֹב אבנה אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה.            (שם, ט-יב).

לאחר שנעמן משתכנע באמצעות לחץ עבדיו לטבול בירדן למרות כעסו, הוא מתרפא:

וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱ‑לֹהִים וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר.           (שם, יד).

לאחר שנתרפא, נעמן מבקש מאלישע להעניק לו ברכה:

וַיָּשָׁב אֶל אִישׁ הָאֱ‑לֹהִים הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱ‑לֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ. וַיֹּאמֶר חַי ה' אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם אֶקָּח וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת וַיְמָאֵן... וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ לְשָׁלוֹם וַיֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ כִּבְרַת אָרֶץ.                                                                           (שם, טו-יט).

למרות שאלישע נפרד מנעמן בלי לקבל משהו, גיחזי בוחר על דעת עצמו לבקש מנעמן:

וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי נַעַר אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱ‑לֹהִים הִנֵּה חָשַׂךְ אֲדֹנִי אֶת נַעֲמָן הָאֲרַמִּי הַזֶּה מִקַּחַת מִיָּדוֹ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיא חַי ה' כִּי אִם רַצְתִּי אַחֲרָיו וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה. וַיִּרְדֹּף גֵּיחֲזִי אַחֲרֵי נַעֲמָן וַיִּרְאֶה נַעֲמָן רָץ אַחֲרָיו וַיִּפֹּל מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם. וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי לֵאמֹר הִנֵּה עַתָּה זֶה בָּאוּ אֵלַי שְׁנֵי נְעָרִים מֵהַר אֶפְרַיִם מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים תְּנָה נָּא לָהֶם כִּכַּר כֶּסֶף וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים.    (שם, כ-כג).

את משמעות מעשהו של גיחזי נוכל להבין מהעונש:

וְהוּא בָא וַיַּעֲמֹד אֶל אֲדֹנָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע מאן מֵאַיִן גֵּחֲזִי... הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת. וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג.                 (שם, כה-כז).

אלישע מעניש את גיחזי בצרעת. עונש זה מגיע לגיחזי כיוון שבשעה בה ישראל נמכרים לעבדות והם "כעפר לדוש", בוחר גיחזי לקבל "בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות"! גיחזי איננו חש שותפות גורל יחד עם שאר עם ישראל, ולא מפגין רגישות ביחס למצב החברתי. אלישע מעניש את גיחזי וזרעו בעונש הצרעת "לעולם", וצרעת זו, מגיעה כעונש על הבגידה והניתוק מעם ישראל.

אמנם קשה, מדוע מגיע העונש גם לזרעו של אלישע, והרי התורה עצמה מעידה:

לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ.     (דברים כד, טז).

ונראה, שתשובת הגמרא בסנהדרין מתאימה למקרה דנן:

דתנו רבנן: (דברים כד) לא יומתו אבות על בנים, מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא ימותו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות - הרי כבר נאמר (שם) איש בחטאו יומתו. אלא, לא יומתו אבות על בנים - בעדות בנים, ובנים לא יומתו על אבות - בעדות אבות. ובנים בעון אבות לא? והכתיב (שמות לד) פוקד עון אבות על בנים! - התם כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן. כדתניא: (ויקרא כו) ואף בעונות אבותם אתם ימקו - כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. (סנהדרין כז ע"ב).

ונראה, שהעונש אשר אלישע מטיל על זרעו של גיחזי לא מגיע לשווא. בהפטרת פרשת מצורע, אנו קוראים על ארבעה מצורעים היושבים מחוץ למחנה, וחז"ל מספרים במסכת סוטה על זהותם:

"וארבעה אנשים היו מצורעים" – אמר ר' יוחנן זה גיחזי ושלושת בניו.     (סוטה מז ע"ב).

כעת הם עומדים בניסיון, כאשר הם מגלים כי מחנה ארם נסוג:

וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד קְצֵה הַמַּחֲנֶה וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אַחֵר וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ.          (מלכים ב ז, ח-ט).

בשעה שאימהות אוכלות את בשר בניהן המתים בשומרון הנצורה, דואגים גיחזי ובניו לעצמם - נושאים "כסף וזהב ובגדים" ומטמינים. רק לאחר שהם עוברים במספר אוהלים ומטמינים לעצמם רכוש, הם הולכים לאנשי העיר הנצורה ומבשרים להם את הבשורה הטובה.

בשורה מפי מצורע

כאמור, הצגנו לעיל את הצרעת כעונש הבא על ערעור מעמד הכהונה או ההנהגה או בעוון לשון הרע, וכעת עסקנו מעט בצרעת כעונש על הניתוק מעם ישראל והחשיבה האגואיסטית.

רחל המשוררת, בשירה "יום בשורה", מספרת על הפטרת פרשת מצורע, על רקע אותם הימים:

יוֹם בְּשׂוֹרָה / רחל בלובשטיין

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָא

אֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר;

אַרְבָּעָה מְצֹרָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה.

לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר.

 

כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר – כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ,

וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא.

אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,

אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא.

 

הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר,

וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל –

אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר

אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל.

נעיין בשיר בהקשר של הגמרא בסנהדרין, המספרת על בשורת גאולה נוספת הקשורה בצרעת:

ר' יהושע בן לוי אשכח לאליהו דהוי קיימי אפיתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי. אמר ליה אתינא לעלמא דאתי? אמר ליה אם ירצה אדון הזה. אמר רבי יהושע בן לוי שנים ראיתי וקול ג' שמעתי. אמר ליה אימת אתי משיח? אמר ליה זיל שייליה לדידיה. והיכא יתיב? אפיתחא דקרתא. ומאי סימניה? יתיב ביני עניי סובלי חלאים, וכולן שרו ואסירי בחד זימנא, איהו שרי חד ואסיר חד; אמר דילמא מבעינא דלא איעכב.                (סנהדרין צח ע"א).

הגמרא מספרת על רבי יהושע בן לוי שהיה מעוניין לפגוש את המשיח, ושמע מאליהו את פרטי זהותו - יושב על פתח העיר רומי, בין כל המצורעים. המצורעים עסוקים בצורה ריטואלית בריענון התחבושות, אך מיוחד הוא המשיח, שמחליף בכל פעם רק תחבושת אחת, וכפי שמבאר רש"י את דברי הגמרא, שמא יצטרך לגאול את ישראל פתאום, ואם יחליף את כל תחבושותיו יחד, נמצא שגאולת ישראל מתעכבת.

אליהו הנביא מסביר שהמשיח לא רוצה לעכב את עם ישראל. על כל פנים, אנו מגלים שוב שבשורת הגאולה נתונה ביד אדם מצורע. אין אנו יודעים האם רחל המשוררת הכירה את הגמרא בסנהדרין, אבל מקורות חייה נראה שהתחבטה בשאלה זו - האם ייתכן כי אותה אנשים שבגדו בה, הם גם מבשרי הציונות וגאולת הארץ?

הביוגרפיה האישית של רחל כללה טיפול בילדים חולי שחפת בצרפת, ובעקבות טיפול זה נדבקה בעצמה בשחפת. כאשר עלתה לארץ, בודדו אותה חבריה שבמושבה, והיא חשה נבגדת, עד שנפטרה בגיל צעיר בודדה וערירית.

רחל מבינה כי לעיתים מגיעה בשורת הגאולה על ידי אנשים שאינם "הטהור יבשר". לעיתים מבשרי הגאולה הם מצורעים. אולם לא מדובר חלילה במצורעים כגיחזי ובניו, אלא במצורעים מחמת מעשיהם הרעים. חשוב להדגיש בצורה חד משמעית - אין שום סלחנות כלפי מעשים בחפצא שהם נגד ה' ותורתו. אבל עם זאת, ניתן עדיין לקבל את האדם כגברא, על אף מעשיו, במידה ומדובר על מצורע שדואג לעם ישראל ולא מצורע הדואג לעצמו.

כמובן, חלילה לנו מלכנות את מבשרי הציונות ומנהיגי העליות בשם "מצורעים", אבל עלינו לדעת שהדברים לא היו פשוטים. ניתן לדבר זמן רב על בעיות חמורות שהיו בהתנהלות הפלמ"ח, החל בגניבת התרנגולות וכלה בהטבעת "אלטלנה". אולם מעבר לכך, אנחנו צריכים לדעת את החשיבות המכרעת של הפלמ"ח בפגיעה בכנופיות הערביות ובהקמת המדינה.

האם אנו מעוניינים לשמוע בשורת גאולה כזו? רבים וטובים, ביניהם גדולי האמוראים, אמרו "ייתי ולא אחמיניה":

אמר עולא ייתי ולא איחמיניה, וכן אמר [רבה] ייתי ולא איחמיניה... וכן אמר ר' יוחנן ייתי ולא איחמיניה.          (סנהדרין צח ע"ב).

אמנם, היו גם אחרים:

רב יוסף אמר ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה.         (שם).

רב יוסף כמובן לא אומר "ייתי ואחמיניה", כיוון שהיה עיוור, אך עדיין ציפה לביאת המשיח, והיה מוכן לשבת בצל גללי חמורו של משיח. אמירתו זו של רב יוסף מזכירה את סיפורו של שמואל יוסף עגנון, "צרכי שבת". עגנון מספר על יהודי עני שהיה נטול אוכל בערב שבת, והלך לחפש דרך להביא דבר מה לביתו. הלך לו אותו יהודי עד שהגיע למקום בו ניפנו לצרכיהם כל תושבי העיירה, ופתאום נצנצה לנגד עיניו מטבע זהב. נטל את המטבע, ניקה אותה ובא לקנות בה צרכי שבת. לפתע נזכר במקורה של המטבע, ומיד החליט שאין מכבוד שבת להשתמש בשבילה במטבע זו, ונדר את המטבע לצדקה. עגנון חותם את הסיפור בכך שהקב"ה מזכה את היהודי שיגיעו לביתו אנשים מכובדים ומימנו לו את השבת מכיסם.

ראוי עוד לדון עד כמה באמת עדיפה מתנת בשר ודם לצרכי שבת ממטבע המוטלת באשפה, אבל על כל פנים הקונפליקט שמעלה רחל מופיע גם אצל ש"י עגנון, שוודאי הכיר את הגמרא על "טולא דכופיתא דחמריה".

ספקו טהור

ונראה, שהדברים קשורים לסוגיה למדנית מעניינת המופיעה בדיני צרעת. אנו יודעים, כי במקרה והבהרת התחילה לפני צמיחת שער לבן, הרי שמדובר על נגע טמא, ואילו אם השער הלבן צמח לפני שנגע הבהרת התחיל, האדם טהור. הגמרא דנה במקרה של ספק:

קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא: אם בהרת קודמת לשער לבן טמא, ואם שער לבן קודם לבהרת טהור; ספק? הקדוש ברוך הוא אומר טהור, וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא. ואמרי מאן נוכח? נוכח רבה בר נחמני, דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות... כי הוה קא ניחא נפשיה אמר טהור טהור.        (בבא מציעא פו ע"א).

ולכאורה, לא ברור כלל מהי המחלוקת, שהרי יהא הדין ככל ספק דאורייתא שאנו מכריעים לחומרא, וממילא יש לטמא גם בספק קדמה בהרת ספק קדם שער לבן! מהי סברת הקב"ה שיש לטהר בספק צרעת?

דומה, שאכן ספק דאורייתא לחומרא, ובמקרה של צרעת, ישנן השלכות חברתיות קשות לצרעת, שהרי המצורע מתבודד ומורחק מכל שאר החברה. ממילא, הסברא לטהר בספק צרעת היא מחמת המחיר הכבד בדיני בן אדם לחברו.

כאשר יש לנו צד שהאדם טהור לגמרי, ואנו מחמירים להרחיק אותו מכל החברה ולקנוס אותו בעונשים חמורים, אנו עוברים על איסורי בין אדם לחברו ודאיים. רבה בר נחמני מכריע כקב"ה, שבספק האדם טהור, כיוון שלצד ההחמרה בדיני צרעת והדאגה לעם ישראל, אסור לנו לשכוח את האדם שמאחורי הנגע.

~*~

 

לעיתים יש לנו ספיקות ביחס למנהיגים ולאנשים שהנחו ושמנחים את עם ישראל. לפעמים אנו חושדים שיש כאן עירוב של אינטרסים או שאנו מתנגדים למעשים שונים נגד חוקי התורה. חשוב לזכור, שכאשר מדובר במצורעים כגיחזי ובניו, עלינו לנדות ולהוקיע אותם, אבל לגבי מצורע שדואג לעם ישראל, ייתכן שעלינו דווקא לרצות בבשורת גאולה, גם אם מפי מצורע היא תבוא, ולא להקל בדיני בין אדם לחברו. וכפי שהכריע הקב"ה, שפסק בספק צרעת - "טהור".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)