דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 16

השלמות בדיני כלי ראשון, שני ושלישי וערוי מים

קובץ טקסט

השלמות של פרטים בדיני כלי ראשון שני ושלישי, בעניין עירוי ועוד

הבהרה: שיעור זה אמור היה לבוא לאחר השיעור שעסק בעירוב מים במים (שיעור מס' 11). אולם, מסיבות טכניות שבאחריותנו הוא לא בא במקומו בסדר השיעורים, ומגיע אליכם רק עכשיו, כסיכום של כל נושא דיני בישול דאורייתא. אם כן, העיסוק בדיני בישול דרבנן יתחיל רק משבוע הבא, ולא כפי שנכתב בסוף השיעור הקודם. עם כל הלומדים הסליחה!

בשיעור זה נשלים כמה פרטים בענייני עירויים וכלים מכלים שונים:

א. כלי שלישי.

ב. עירוי מכלי שני.

ג. צינורות המושכים מים ממקומות חמים - האם דינם ככלי ראשון?

ד. הפשרה במקום שיוכל להגיע ליד סולדת.

א. כלי שלישי

בשיעור שעסק בעניין כלי שני, הבאנו את מחלוקת הפוסקים אם יש לחוש לבישול בכלי שני בדברים מסוימים שהם קלי בישול. בשיעור זה נבדוק אם יש לחוש לכך אף בכלי שלישי.

כתב היראים בסי' רע"ד (קלד.):

"ואין בישול תלוי לא בכלי ראשון ולא בכלי שני אך לפי שהוא דבר המתבשל פעמים שהוא דבר רך ומתבשל אף בכלי שני ויש דבר קשה שאפילו בכלי ראשון אינו מתבשל... הלכך יזהר אדם שלא להכניס בשבת שום דבר בכלי שני ואף בכלי שלישי שהיד סולדת בו, שאין אנו בקיאים בדברים רכים וקשים מי הוא מתבשל בכלי שני ומי הוא שאינו מתבשל".

אולם מדברי התוס' (שבת לט. ד"ה כל שבא), נראה שכלי שלישי מותר, שהרי הם התקשו שם בדברי המשנה שהתירה להדיח (= עירוי) דבר שלא בא בחמין מלפני השבת לשיטת הסוברים שעירוי ככלי ראשון. על כורחנו לא התירה המשנה אלא בעירוי מכלי שני, ואם כן הלא דבר פשוט הוא שכלי שני אינו מבשל, וחידשו התוס' במסקנתם שעיקר כוונת המשנה הוא לומר שאפילו עירוי מכלי שני אסור בקלי הבישול כקולייס האיספנין. וז"ל התוס' שם:

"והא דנקט מדיחין [= עירוי מכלי שני] לאשמעינן דאפילו הדחה הויא גמר מלאכה במליח הישן וקולייס האיספנין".

ומכאן לכאורה ניתן ללמוד שדווקא עירוי כלי שני אסור, ואילו כלי שלישי מותר. ושמא יש לדחות ולומר שכוונת התוס' היא רק לאסור עירוי מכלי שני, ולא נתכוונו להתיר כלי שלישי, וצ"ע. ועיין עוד בשש"כ (סי' א' הערה קמ"ח, ובסעיף נ"ז ובהערות), ומדבריו נראה שקולייס האיספנין אסור אף בכלי שלישי.

גם הב"י והב"ח דנו בשיטת הטור, ומשמע מדבריהם שנחלקו בדין כלי שלישי. הטור בסי' שיח כתב:

"אבל ספל שיש בו מים חמין לרחיצה אפילו הוא כלי שני אסור ליתן בה צוננין, דכיון שהם לרחיצה סתמא חמין הן הרבה ומתבשלין הצוננין שמערבים בהן, אבל לערות מהם לתוך צונן מותר דתתאה גבר".

הב"י והב"ח התקשו בדבריו שנראים לכאורה כסותרים את פשט הסוגיה בשבת מב., שם נראה שלמסקנה התירו ספל[1]. באחד מפירושיו כותב הב"י:

"עוד יש לומר דסבירא ליה לרבינו דכיון דאמבטי דברייתא הוי כלי שני, א"כ ספל דשרי בגמרא הוי כלי שלישי"[2].

הב"ח שם דחה דברי הב"י בזו הלשון:

"והא ודאי ליתא דאם כן מאי מקשה בגמרא... אלא בשבת רחיצה בחמין ליכא, ומאי קושיא לימא דאיכא רחיצה בכלי רביעי, אלא בעל כרחך דאין חילוק בין כלי שני לכלי שלישי ורביעי דהכל דין כלי שני יש להם".

הפרי מגדים (אשל אברהם סי' שי"ח ס"ק לה) כתב שדין כלי שלישי נתון במחלוקת הב"י והב"ח.[3] ונטה שם להקל, וכן הביא במשנה ברורה (סי' שיח ס"ק מז) בשמו, וז"ל: "ובכלי שלישי מצדד הפמ"ג בסקל"ה להקל עי"ש".

הפרי מגדים שם התיר גם עלי תה בכלי שלישי, אך המשנה ברורה לא הביא את ההיתר בתה אלא לעניין דין בישול אחר אפייה - היראים החמיר בכלי שני, והמ"ב פסק להקל בכלי שלישי, אולי מפני שהוא מצרף לזה את שיטת הראבי"ה שאין בישול אחר אפייה. ואפשר שבתה שאינו מבושל כלל לא רצה להקל אף בכלי שלישי. לעומת זאת, בשו"ת אגרות משה (או"ח ד עד אות טו) הכריע להקל לגמרי בכלי שלישי, וז"ל:

"לע"ד לא נראה כלל לומר דאיכא דברים שמתבשלים בכלי שלישי. דלא מצינו אלא שבכלי שני יש דברים המתבשלין וממילא מאחר שאין אנו יודעין יש לאסור כל דבר, ובכלי שלישי לא מצינו".

החזון אי"ש (שבת סי' נ"ב ס"ק י"ט) כתב בעניין כלי שלישי:

"ולא מצינו מקור לחלק בין שני לשלישי, ואם דברים מתבשלים בשני מתבשלים בשלישי ואין הדבר תלוי אלא בחום המים שיהיו חמים שהיס"ב.... ומיהו כיוון שאינו אלא חומרא, במה שנהגו נהגו, ועל הרוב אין כלי שלישי י"ס לכן הקילו".

מדבריו נראה שעקרונית סובר שאין הבדל בין כלי שני לשלישי, וממילא יש לאסור הכל. אלא שהוא בעצמו סבור שדין כלי שני הוא רק חומרא, ויש לנהוג כן רק מפני המנהג, ואם כן בכלי שלישי שהמנהג להקל אפשר שאין להחמיר, וצ"ע אם כוונתו להקל בכלי שלישי רק כשאין היס"ב. ובשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל אמרו שאין להתיר הכנת תה אפילו בכלי שלישי ומעלה.

למעשה, בכלי שלישי בשאר דברים, הרוצים לסמוך על הפרי מגדים ומשנה ברורה שהתירו בפירוש - רשאים לנהוג כן. אולם בעלי תה שאף המשנה ברורה לא התיר בפירוש, ואדרבה בס"ק לט בעצותיו לדרכי ההכנה הרצויות לא העלה אפשרות זאת, נראה שיש להעדיף להכין תמצית מערב שבת[4]. ואם שכחו להכין, נראה שיש לסמוך על הפרי מגדים והאגרות משה שהתירו בפירוש, ולענ"ד אף החזו"א לא אסר להדיא אלא מפני המנהג, והמחמיר תבוא עליו ברכה.

עוד יש להוסיף בעניין עלי תה, שיש פוסקים הסוברים שלא שייך לדבר לגביהם על בישול אחר בישול, מפני שדומים לסממנים של צבע ששייך בהם בישול לעולם, כמבואר בשבת יח:, עיי"ש. לפיכך, אפילו אם נתבשלו מערב שבת אין לתת עליהם מים חמים בשבת. כך כתב החת"ס (סי' ע"ד) בשם ה'גינת ורדים'. אמנם הוא חלק עליו שם בעניין הקפה כיוון שהוא ראוי לאכילה כשהוא קלוי, אולם אם אנו באים לדון לגבי עלי תה שכל בישולם הוא רק בנתינת טעמם למים, הרי שיש בהם בישול כל זמן שנותנים את הטעם[5], וצ"ע למעשה.

ב. עירוי מכלי שני

הפרי מגדים הביא מדברי המגן אברהם (סי' תמ"ז ס"ק ט'):

"ונ"ל דאם נשפך מכלי שני על צונן אין להחמיר כלל".

מכאן, שיש להתיר אף בעירוי מכלי שני. אמנם מן התוס' בשבת לט. נראה שהבינו להדיא שעירוי מכלי שני אסור. כמו כן, מסברה נראה שאם הכרענו שעירוי כלי ראשון ככלי ראשון, הוא הדין לעירוי מכלי שני שיהיה ככלי שני ויש להחמיר בו כמו בכלי שני. אלא שיש לדחות ולומר שעירוי מכלי שני קל יותר, שהרי אף עירוי מכלי ראשון אינו לגמרי ככלי ראשון אלא מבשל רק כדי קליפה, ויש לעיין בדבר.

המשנה ברורה (סי' שי"ח ס"ק ל"ה) התיר לערות מכלי שני על דבר שלא בא בחמין מלפני השבת, והוסיף:

"וה"ה דשרי לערות מכלי שני ע"ג דבר לח צונן דה"ל כהדחה בעלמא".

וצ"ע בדבריו שהרי להלן בס"ק ל"ט הוא דן בעירוי מכלי שני על עלי תה ואסר בפירוש, וז"ל:

"וכ"ש לפי מה שמבואר בסעיף זה דיש דברים רכים קלי הבישול שמתבשלים אפילו בהדחה מכלי שני אפשר דיש בהעלים (של התה) ג"כ חשש איסור דאורייתא אפילו באופן זה".

ויש ליישב את הדברים בשני אופנים:

1. מה שהתיר בס"ק ל"ה אינו אלא בדברים שאינם קלי בישול, המותרים עקרונית בכלי שני, ומה שהתיר רק בעירוי, אפשר שהוא מפני שחשש לשיטת התוס' שיש לאסור כלי שני מצד מיחזי כמבשל.

2. אפשר שהוא מחלק בין דברים רגילים שאין לחוש בהם לבישול אלא בכלי שני ולא בעירוי מכלי שני, ורק בעלי תה החמיר להשוותם לקולייס האיספנין לאסור אף בעירוי מכלי שני. ואפשר שזה נכון גם לגבי כלי שלישי, עיין למעלה מה שכתבנו בזה. ועיין עוד אשל אברהם סי' שי"ח ס"ק ט"ז.

ג. צינורות המושכים מים ממקומות חמים - האם דינם ככלי ראשון?

בגמרא (שבת מ:) נאמר:

"אמר רבי יצחק בר אבדימי: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי: טול בכלי שני ותן."

ופירש רש"י שם (ד"ה "בכלי שני"):

"שיצטננו מעט, דכלי שני אינו מבשל, ואחר כך תן הפך לתוך אותו כלי שני, דהך אמבטי שהחמין נמשכין לה מן המעיין [כלומר חמי טבריה] חשיב לה ככלי ראשון שנרתחו בו, שאף על פי שהעבירו מעל האור - מבשל, כדתנן לקמן (שבת מב.) 'האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין - לא יתן לתוכן תבלין' ".

וב'תרומת הדשן' הרחיב את דברי רש"י וקבע שדין זה נכון אף במים שהוחמו באש וזחלו בקרקע אל בריכה או אמבטיה שדינם ככלי ראשון. וז"ל בסי' קפא:

"א"כ חזינן, אע"ג דהוי בעי לאוקמי בחמי האור ונמשכין ע"ג קרקע חשיב כרותחים דכלי ראשון, מדקאמר טול בכלי שני כדפרישית"[6].

ועיין פמ"ג (א"א סי' לג) שהבין בדברי רש"י שאף אם הופסקה זרימת המים ממקור החום לצינורות דינם ככלי ראשון, וז"ל שם:

"אמבטי גומא בקרקע שהומשך ממעין הוה לה לאמבטי כלי ראשון, אף על פי שנפסק אחר כך ממעין, הואיל ובשעת משיכה הוה ממעין הוה לה לאמבטי דין כלי ראשון שהוסר אחר כך מאש."

ושש"כ (סי' סע' מא, והערה קכב שם) כתב שצינורות הנמשכים אין להם דין כלי ראשון לאחר שהאש כבתה. נראה שהוא הבין ברש"י שיש להם דין כלי ראשון רק מכוח החיבור לבוילר שהוא כלי ראשון, אבל כשניתק מן האש הרי הבוילר הוא אמנם כלי ראשון, אולם הצינורות נידונים ככלי שני.

ודע, שיש להיזהר שלא לפתוח את ברז המים החמים בשבת אף שהבוילר מנותק, משום שמיד עם יציאת המים החמים, נכנסים מים קרים ומתבשלים בתוך הבוילר שהוא כלי ראשון. ובשבת בבוקר אם מעריך שאין כבר מים חמים בדוד שמסוגלים לבשל את הקרים החדשים יש להתיר את פתיחת הברז החם[7].

ד. הפשרה במקום שיכול להגיע ליד סולדת

שנינו בברייתא (שבת מ:):

"מביא אדם קיתון מים ומניחו כנגד המדורה, לא בשביל שיחמו, אלא בשביל שתפיג צינתן."

ופירש רש"י שם שמותר להניח כנגד המדורה אפילו במקום שיכול להגיע ליד סולדת, ובלבד שיקפיד להורידו משם קודם שיתבשל. אבל הרשב"א שם חלק על דבריו,וז"ל:

"והנכון שנאמר שלא התירו להפשיר אלא במקום שאין היד סולדת בו אבל במקום שהיד סולדת בו אפילו להפשיר אסור גזירה שמא יניח שם עד שיתבשל".

ואף התוספות בדף מח. סוברים שאין להתיר הפשר במקום שיכול להתבשל, וז"ל:

"ונראה לרשב"א[8] דהא דשרינן לתת קיתון של מים כנגד המדורה היינו ברחוק מן המדורה שלעולם לא יוכל לבא לידי בשול אבל בקרוב אסור אפי' להפשיר דילמא משתלי ואתי להניחן שם עד שיתבשל" .

אבל הרא"ש בפרק ג' סי' י' כתב:

"והכי איתא בירושלמי: 'מותר להפשיר במקום שהיד שולטת בו ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת עד היכן רבי שמעון בן פזי בשם רבי יוסי בר חנינא אומר עד שיהא נותן ידו לתוכה והיא נכוית'. והא דאמרי' בגמרא דידן 'לא בשביל שיחומו', אם באנו להשוות לגמרא דבני מערבא נוכל לפרש: 'לא בשביל שיחומו' - כלומר במקום שראוי להתחמם, 'אלא כדי להפיג צינתו' - אלא במקום שראוין להפיג צינתו ולא להתבשל אפילו יעמוד שם כל היום. והא דא"ר יהודה אמר שמואל יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר, ה"ק - יד סולדת בו הוי בישול הלכך אסור להניחו במקום שאפשר שיחומו כדי שהיד סולדת בו מותר להניחו במקום שיחומו ולא תהא היד סולדת בו".

ופירש כוונתו ב'אגרות משה' (או"ח ח"א סי' צ"ג), שאינו רק מפני החשש שמא ישכח כמבואר בתוס' אלא מפני טעם עקרוני ויסודי יותר:

"במה שהיה מתבשל אם היה עומד כל היום אסרו אף שדעתה לסלק קודם, משום דהמעשה בעצם הוא מעשה בישול משום שכן עושין הרוצין לבשל, לכן לא נתבטל חשיבות המלאכה ממעשיה עתה בשביל מחשבתה רק אחר שתסלק ממש וממילא אסור בתחלה לעשות זה על סמך מחשבתה".

לדעתו, הכוונה להוריד את הקדירה קודם שתתבשל אינה יכולה להתיר, משום שזוהי דרכו של כל בישול שאדם נותן קדירה למקום שיכולה להתבשל. ואף על פי שאין לחייב במקרה כזה, שהרי לא הייתה תוצאה של בישול, מכל מקום המעשה שכבר נעשה מוגדר כבישול אלא שחסר התנאי של התוצאה. לפיכך חכמים אסרו במקרה כזה משום שיש כאן מעשה בישול האסור מצד עצמו, ולא רק גזירה.

בספר התרומה (סי' רל"א) כתב שיש לחלק בין מי שהניח כדי להפשיר, שאין להתיר במקום שיכול להתבשל, לבין מי שהניח רק כדי להפיג צינתו, שבזה החשש קלוש יותר ולא אסרו אפילו במקום שיכול להתבשל. חילוק זה אפשרי רק להסבר התוס' ולא להבנת ה'אגרות משה' ברא"ש.

להלכה, נפסק בש"ע כשיטת האוסרים, וז"ל:

"מותר ליתן קיתון של מים או שאר משקים כנגד האש להפיג צנתן, ובלבד שיתנם רחוק מהאש בענין שאינו יכול להתחמם באותו מקום עד שתהא היד סולדת בו, אבל אסור לקרבו אל האש למקום שיכול להתחמם שתהא היד סולדת בו, ואפילו להניח בו שעה קטנה שתפיג צנתו, אסור כיון שיכול להתבשל שם".

לשון הש"ע נוטה יותר לדברי הרא"ש, אך המשנה ברורה פירש את הדין כשיטת התוס' והרשב"א, שהוא גזירה שמא ישכח אותו עד שיתבשל. כמו כן הם לא חילקו כדרכו של ספר התרומה, ואסרו בכל עניין ואפילו להפיג צינתו.

החיי אדם (כלל כ' סי' י"ג) התיר בשעת הצורך להפשיר לח שנצטנן במקום שיכול להגיע ליד סולדת, בצירוף דעת הפוסקים שאין בישול אחר בישול בדבר לח. והוסיף אף יותר מכך, שהרי לרשב"א האוסר להפשיר במקום שיגיע ליד סולדת - אין בישול אחר בישול בדבר לח, ולרש"י האוסר בישול אחר בישול בדבר לח מותר להפשיר אף במקום שיכול להגיע ליד סולדת. אולם, הטיעון השני אינו פשוט כל כך, שהרי יש ראשונים הסוברים שיש בישול אחר בישול בדבר לח - הרא"ש והטור, והם מן האוסרים להפשיר במקום שיכול להגיע ליד סולדת בו. ומכל מקום נראה שבמקום הצורך, כגון לצורך חולה וכיו"ב, אפשר לסמוך על החיי אדם.

לענ"ד, יש להתיר להפשיר בקבוק או דבר מאכל שמיועד לתינוקות אף במקום שיכול להגיע ליד סולדת, משום שלצרכי קטן יש להקל כדין חולה שאין בו סכנה שאפשר להקל לגביו באיסורי דרבנן[9]. ועוד, נראה שכאן אין לחוש כלל שמא ישכח, שהרי לא ניחא ליה שיגיע ליד סולדת, כי לא יוכל לתת לקטן לאכול ולשתות בחום כזה. זאת בדומה למה שפסקו המג"א והמ"ב בס"ק צא:

"מ"מ מותר ליתן אלונטית וכלי עופרת סמוך לאש לחממו [היינו שיש בהכלי תבשיל שלא נצטנן ורוצה שיהיה חם] אף אם הוא קרוב כ"כ עד שיוכל הכלי להיות ניתך שם או לשרוף האלונטית דכיון דלא ניחא ליה בהכי הוי דבר שאין מתכוין וגם מסתמא לא ישכח ויזהר הרבה ליקח אותו משם קודם שיתיך או ישרוף".

ומשם נלמד שה"ה בנידון דידן, שאין לחוש שמא ישכח ודו"ק. היתר זה שאמרנו הוא פשוט יותר בלח שנצטנן, וכדברי החיי אדם. אמנם לענ"ד נראה שיש להתיר אף בלא נתבשל כלל, מן הטעמים שנתפרשו לעיל. וצ"ע למעשה, ובמקום שאפשר ודאי ראוי לעשות את הדבר באופן המותר לכתחילה לכל הדעות.


 

[1] עסקנו בסוגיה זו בשיעור בעניין עירוב מים במים (שיעור מס' 11), עיי"ש.

[2] המשך דבריו של הב"י: "ורב יוסף הוה סבר למיגזר כלי שלישי אטו כלי שני ואהדריה אביי מדתני רבי חייא וכיון שביאר רבינו וכתב אפילו הוא כלי שני תו ליכא למיטעי בספל דנקט דהא פשיטא דלא אסר אלא בכלי שני ולא בשלישי ומשום הכי לא דק ותני ספל במקום אמבטי".

[3] ולכאורה, היה מקום לומר שלא התיר הב"י אלא בספל מים לרחיצה, שהוא כלי שלישי, שאין לגזור בו אטו כלי ראשון. ואם כן אין ראייה שהוא מתיר כל כלי שלישי. אבל , לאמיתו של דבר, נראה שכיוון שהב"י כותב את הדברים בדעת הטור, והטור סובר שחומרת אמבטי היא מעיקר הדין ולא גזירה, לפיכך, יש להביא ראיה מכך שמתיר ספל ואינו חושש בו לבישול, שכלי שלישי אינו מבשל.

[4] כפי שהזכרנו בשיעור מס' 11, בדיון לגבי הדרכים השונות להכנת תה בשבת, עיי"ש.

[5] וכן הוא בשו"ת מהר"ם שיק אורח חיים סי' קלב.

[6] תרומת הדשן שם דן בקערת חלב הנמצאת על האש, שגלש החלב מן הקדירה וזחל עד לחתיכת בשר שהייתה שם - אם דינו ככלי ראשון. מסקנתו היא: "מ"מ הדעת נוטה בנ"ד, אם נראה לנו שהייתה היד סולדת בחלב במקום שנגע בבשר, הואיל והיה הקילוח נוזל והולך מתוך הרתיחה העומדת אצל האש, כל טיפה וטיפה אחרונה אינה מנחת את הראשונה שלפניה להתקרר".

[7] ועי' עוד בעניין זה במה שכתבנו בשיעור בעניין דוד שמש (שיעור מס' 13).

[8] הרשב"א המובא בתוס' הוא רבינו שמשון בן אברהם מבעלי התוס', והרשב"א הנקוט בפינו בסתם הוא רבינו שלמה בן אדרת מחכמי ספרד בשלהי המאה היג.

[9] עיין בשו"ע סי' שכ"ח לגבי דין חולה שאין בו סכנה, וקיי"ל שכל צרכי קטן הם כדין כחולה שאין בו סכנה. ואמנם שם לא התירו איסורי דרבנן על ידי ישראל לכל הדעות, ובודאי שלכתחילה יש להיזהר יותר, אולם בנידוננו, שרש"י התיר לגמרי (וכן היא משמעותם הפשוטה של דברי הרמב"ם בפר' כ"ב הל' ד' עיי"ש), יש יותר מקום להקל. זאת במיוחד לאור הנימוק הנוסף המובא בפנים, שכאן החשש של השכחה לא קיים, או לפחות הוא קטן יותר באופן משמעותי.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)