דילוג לתוכן העיקרי
דף יומי תשפ"א -
שיעור 43

שקלים | דף יז | השלכת מפתחות ההיכל

המשנה בדף י"ז מזכירה את שער יכניה, שבו יצא יכניה בגלותו מירושלים. הגמרא מתארת את סיפור יציאתו של יכניה מן המקדש, ומביאה תיאור מופלא:

"באו ואמרו ליהויכין מלך יהודה: נבוכדנאצר בעי לך!
כיון ששמע מהן כך נטל מפתחות של בית המקדש, עלה לגגו של היכל, אמר לפניו: רבש"ע! לשעבר היינו נאמנים לך והיו מפתחותיך מסורין לנו, עכשיו שאין אנו נאמנים הרי מפתחותיך מסורין לך.
תרין אמוראין: חד אמר זרקן ועוד לא ירדו, וחד אמר באה כמין יד ונוטלתן מידו.
כיון שראו כל חורי יהודה כן עלו לראש גגותיהן ונפלו ומתו".

אגדה זו עשויה להתפרש בשתי דרכים הפוכות. ניתן לומר שהיד היוצאת משמיים וקולטת את מפתחות המקדש נושאת עימה בשורה נוראה ואיומה לכלל ישראל. כך פירש בעל קרבן העדה כאן:

"זרקן כלפי מעלה – ועוד לא ירד, ולהראות להם שאינו חפץ בעבודתם".

לדבריו, ההתאבדות ההמונית נבעה מאותה תחושה קשה כי הקב"ה אכן מבקש ליטול לעצמו את המפתחות, ומסכים להפסקתה המוחלטת של עבודת המקדש (והיו שהסבירו שהדבר רמוז בנוסח התפילה שתיקנו חכמים במוסף של יום טוב "מפני היד שנשתלחה במקדשך" – זו אותה יד שהסכימה להפסקת העבודה בבית המקדש).

לעומת זאת, יש שהציעו ביאור אופטימי יותר לאגדה זו. הרמ"ע מפאנו (מצוטט בשו"ת משנה הלכות יז, קצו) קישר את הדברים למדרשים רבים הקובעים כי האויבים שבאו להרחיב את ירושלים לא הצליחו במשימתם. אמנם, למראית עין נראה שהחריבו את העיר ושרפו את המקדש, אך "בית שרוף שרפו", כלומר כל מעשיהם אינם אלא מעשים חיצוניים. נשמת המקדש ותוכנו הפנימי שמורים בשמי שמיים עד ליום שבו יחליט הקב"ה לגאול את עמו. וכך הוא מסביר:

"כי נסתלקו אבני קודש בנס להתנוסס במקום שאין היד שולטת והבית יהיה עליון כמשמעו... ובפירוש אמרו חכמים שאפילו מפתחות המקדש ירדה פסת יד ונטלתן מידיהן של כהנים... ובזוהר הקדוש שאבני ירושלים ובית המקדש איתגנזי ולא אתי בידן מיניה עד ביאת משיח".

אם כן, בשורה גדולה היא לישראל, שהקב"ה בכבודו ובעצמו נכון לשמור על מפתחות המקדש עד שישובו ישראל ויזכו לבניינו.

לעניות דעתי, פירוש זה מתאים יותר לרוח האגדתא, שנראית כסיפור של תשובה. השלכת המפתחות כלפי שמיא איננה בהתרסה אלא בהכנעה, משל היינו אומרים "ריבונו של עולם, לצערנו לא עמדנו במשימה שהטלת עלינו". אם אמנם מדובר על סיפור של תשובה, הפירוש המסתבר יותר הוא דווקא הפירוש האופטימי והמנחם ליד המושטת, אשר באה לקבל את תשובת ישראל.

האגדה שלפנינו נזכרת בגירסה שונה בגמרא במסכת תענית (כט ע"א). נקודה בולטת אחת מבדילה בין שתי הגרסאות. בגמרא בתענית "פרחי כהונה" הם המשליכים את מפתחות ההיכל אל השמיים, ואילו בסוגייתנו המשליך הוא יכניה מלך יהודה. הגמרא בתענית מעמידה את הכוהנים במוקד, ולגביה אכן מסתבר שהשלכת המפתחות היא ביטוי להפסקת העבודה במקדש. אך הירושלמי בשקלים מעמיד את המלך במרכז, ועל פי גירסה זו השלכת המפתחות אינה מתייחסת רק להפסקת העבודה, אלא להתמוטטות הלאומית שבחורבן בית המקדש. המלך, כנציגו של כלל ישראל, קובע שהמקדש חדל מלשמש כמרכז הלאומי של עם ישראל.

יהי רצון שנזכה בקרוב לפתיחת שערי שמיים ולהשבת מפתחות ההיכל לידי כוהנינו ולידי דוד מלכנו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)