השבת אבדה | 2

השבת אבידה (חלק ב')

בשיעור הקודם דנו באופייה של מצוות השבת אבידה ובחקירה האם היא מוגדרת כמצווה ממוקדת באדם המאבד, ה'גברא', או בחפץ שאבד, ה'חפצא'. בשיעור בחנו את ההשלכות הכלליות של החקירה ועסקנו בעיקר בשאלה האם המצווה חלה גם כאשר אף חפץ ספציפי לא הלך לאיבוד. אכן, אין ספק שלחקירה הזו יהיו השלכות לגבי אופי המצווה גם במקרים הרגילים של השבת אבידה - החזרת חפצים אבודים. בשיעור שלפנינו נבחן כמה השלכות כאלה במקרים היותר מצויים של השבת חפצים שהלכו לאיבוד.

תחילת החיוב במצוות השבת אבידה

באיזו נקודת זמן מתעורר ומתחיל החיוב במצווה? הגמרא במסכת בבא מציעא (כו:) דנה במקרה של אדם שהרים חפץ ובכוונתו היה לגנוב את החפץ ולא להשיבו:

"ואמר רבא: ראה סלע שנפלה, נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה - עובר בכולן; משום 'לא תגזול' (ויקרא י"ט, יג) ומשום 'השב תשיבם' (דברים כ"ב, א) ומשום 'לא תוכל להתעלם' (שם ג)".

אדם כזה עבר, בין שאר העברות, גם על חובת השבת אבידה. מגמרא זו ניתן להסיק שהחיוב במצווה מתחיל רק בעת הרמת החפץ. סוגיה אחרת (שם ל.) עוסקת במצב שבו קיום מצוות השבת אבידה נמנע בגלל מצוות אחרות:

" 'והתעלמת' (דברים כ"ב, א) - פעמים שאתה מתעלם, ופעמים שאי אתה מתעלם. הא כיצד? היה כהן והיא בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו - לכך נאמר 'והתעלמת מהם' ".

אם כהן מעוניין לקיים את מצוות השבת אבידה, אך הוא צריך לשם כך לעבור בבית-קברות, הרי שגם מצוות עשה וגם מצוות לא-תעשה חוסמות את דרכו (כהן אסור בכניסה לבית הקברות במצוות עשה וגם באיסור לאו). במקרה כזה קובעת הגמרא שאף על פי שהכהן מחויב במצווה - עליו לוותר על קיומה. על כל פנים, משתמע מהגמרא שבמצב רגיל החיוב בהשבת האבידה מתעורר כבר עם ראיית החפץ האבוד - גם לפני הרמתו. במקרה שדנה בו הגמרא, למרות שהחיוב כבר חל, הכהן צריך לעזוב את המצווה כדי שלא לבטל מצוות אחרות. אך באופן כללי המצווה מתחילה כבר לפני הרמת החפץ.

את הסתירה הנראית לעין בין שתי הסוגיות אפשר לזהות כבר בתורה שבכתב, בשינויים קלים בניסוח המצווה במקומות שונים. בפרשת משפטים (שמות כ"ג, ד) התורה מציגה את מצוות השבת אבידה תוך שימוש בביטוי "כי תפגע":

"כי תפגע שור אֹיִבְךָ או חמֹרו תֹעה - השב תשיבנו לו".

מנגד, הביטוי המקביל בפרשת כי-תצא (דברים כ"ב, א) הוא "לא תראה":

"לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם - השב תשיבם לאחיך".

ובכן, איזה אירוע הניע את החיוב במצווה - ראיית החפץ, או ה'פגיעה' בו (המתפרשת במובן של מפגש פיזי)? כל סוגיה מאמצת מינוח אחר, ומכל סוגיה עולה רושם אחר בעניין זה.

הראשונים נקטו עמדות שונות ואף מנוגדות בעניין זה. הרמב"ן (ל. ד"ה קרא למאי אתא) קובע שהמצווה חלה רק אחרי הרמת החפץ בפועל, והתאמץ ליישב את הרושם המנוגד העולה מהסוגיה בדף ל. :

"לא עובר משום 'השב תשיבם' עד שתבוא לידו...".

לעומתו הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פי"א הל' א-ב) והר"ן (בחידושיו, ל. ד"ה קרא למאי אתא) טוענים שהחיוב במצווה מתחיל מיד עם ראיית החפץ האבוד, והם נאלצים להסביר את הסוגיה בדף כו: . לשון הר"ן:

"אלא כך הוא עיקרן של דברים, שכל מי שרואה אבידה ומניח אותה באבידתה הרי הוא עובר בלאו ועשה... אף משום 'השב תשיבם' הוא עובר".

סביר להניח שהמחלוקת הנקודתית הזו בנויה על החקירה הרחבה בעניין הגדרת מצוות השבת אבידה. ברור שהפגיעוּת של מאבד החפץ התחילה עוד לפני הרמת החפץ על ידי המוצא. לכן, אם המצווה ממוקדת בהגנה על ממונו של הזולת, היא תתחיל מיד כאשר מבחינים בסכנה לממון הזה - גם כאשר אדם רואה מרחוק חפץ שאבד לחברו. אך אם המצווה עוסקת בהשבת החפץ שנותק ממקורו לבעליו - ניתן לטעון שהנתק המוחלט מהבעלים מתרחש רק כאשר המוצא נוטל את החפץ לידיו. לפני כן, למרות שהחפץ כבר הלך לאיבוד, עדיין הוא לא נכנס לרשות אדם אחר. גם מהבחינה החוקית וגם מהבחינה המציאותית, בשלב זה החפץ עדיין 'קשור' לבעליו הראשונים. אך מיד כשהוא נאסף על ידי אדם אחר, תהליך הניתוק מהבעלים מגיע למיצוי, וחובת השבת אבידה מתחילה לחול.

חלות הקיום של השבת אבידה

המחלוקת הזו באה לידי ביטוי בתחום נוסף הקשור לראשון. אחרי שבדקנו מתי מתחיל החיוב במצווה, אפשר גם לתהות איזו פעולה מוגדרת כקיום שלם ומלא של המצווה. ברור שהחזרת החפץ למיקום המקורי שלו, ההשבה לרשות בעליו, תיחשב כקיום של המצווה. אך האם הפעולות המקדימות את ההשבה (המאמצים המוקדשים לנטילת החפץ, שמירתו אצל המוצא וכיוצא בזה) ייחשבו אף הן כחלק של קיום המצווה, או שהן יוגדרו רק כ'הכשר מצווה' (-צעדים מכינים ההכרחיים לצורך קיום מהותי של המצווה, אך אינם נחשבים כחלק ממעשה המצווה)? לשאלה הזו תהיה חשיבות גדולה בדיון בעניין 'עשה דוחה לא תעשה' - מצבים בהם ניתן לקיים את המצווה רק תוך כדי ביטול מצוות לא תעשה (למשל המקרה שהוזכר קודם - כניסת כהן לבית קברות). הרמב"ן (שם) קובע שרק ההשבה הסופית נחשבת כמעשה מצווה:

"אבל הכא, כי מטמא [הכהן] - עבר ליה ללאו, ולא מקיים ליה לעשה [של השבת אבידה] עד דמהדר ליה... לא מקיים ליה לעשה עד דמהדר למרא (= שמחזירה לבעליה)".

מנגד, הר"ן (שם) סבור שכל חלקי התהליך של החזרת החפץ למקורו יכולים להיחשב כחלק ממעשה המצווה:

"ואיני אומר כן, אלא כהאי גוונא... - מעידנא דקא עקר ליה ללאו (= שנכנס לבית הקברות כדי לקחת את החפץ), מתעסק הוא במצווה עצמה, ואף על פי שלא נגמרה - מה בכך".

מסתבר מאוד שהמחלוקת הזו מקבילה למחלוקת בין הרמב"ן והר"ן שהזכרנו לעיל. אם אנו תופסים את המצווה כחיוב הממוקד בחפץ האבוד ובהשבתו לבעליו, מן הסתם נאמץ את עמדתו המחמירה של הרמב"ן: המצווה מתקיימת רק כאשר החפץ מוחזר חזרה למקומו הראשוני. הרמב"ן תופס לכל אורך הדרך את המצווה כממוקדת בהשבת חפצים אבודים. כיוון שכך, החיוב מתחיל רק בהרמת החפץ על ידי המוצא, ומעשה המצווה ההלכתי מוגבל לפעולה של החזרת החפץ למקומו המקורי. לעומתו הר"ן הבין שהמצווה עוסקת בדאגה של אדם לנזקי ממון שעלולים להיגרם לזולתו. החיוב בדבר זה מתעורר מיד כאשר האדם מבחין באפשרות לנזק כזה - גם לפני הרמת החפץ האבוד; וכל התהליך המוביל להחזרת החפץ יכול להיות מוגדר כקיום של מעשה המצווה.

הגדרת 'אבידה'

תוצאה נוספת של החקירה הזו מתבטאת במחלוקת מעניינת סביב השאלה מה מגדיר חפץ מסוים כאבידה. בדרך כלל, 'חפץ אבוד' יהיה חפץ שנותק מבעליו שלא בידיעתם. את החפץ הזה יש לאסוף, לשמור ולהשגיח עליו, ובסופו של דבר להשיבו. מה יהיה דינו של חפץ שהונח במקום מסוים בכוונה תחילה על ידי הבעלים, ולאחר מכן נשכח? בשאלה זו נחלקו התוספות והרמב"ן (בבא מציעא כה: תוס' ד"ה ואם נטל ורמב"ן ד"ה ספק הינוח). לדעת התוספות, מאחר שהחפץ נשכח - כל דיני השבת אבידה חלים, ומי שמוצא את החפץ מחויב לקחתו ולהשיבו לבעליו:

"דאפילו הניחה בעלים שם מדעת - דומה ששכחוהו... השתא אבידה היא ושכחוה הבעלים, [ולכן] מחויב בהשבתה".

הרמב"ן, בניגוד לכך, סבור שמכיוון שהחפץ לא נותק מבעליו שלא בידיעתם, אלא הונח במקום על ידם בכוונה תחילה, גדרי אבידה אינם חלים עליו:

"לכתחילה לא יטול, שאני אומר אתי מרוותיה (= בעליו) דאצנעינהו תמן ושקלי ליה... אינו מצווה מתחילה להחזירה".

ייתכן שאף את המחלוקת הזו לגבי הגדרת אבידה ניתן לשייך לחקירה המקיפה בהבנת אופי מצוות השבת אבידה. אם המצווה עוסקת בהגנה על נכסים ממוניים של הזולת, לא תהיה משמעות רבה להבדל בין חפץ שנפל מבעליו שלא בכוונה לבין חפץ שהונח במקום מסוים בכוונה תחילה ורק לאחר מכן נשכח. בכל אחד מהמקרים האלה נכסיו של הזולת עומדים בסכנה, והמצווה מכתיבה לנו שעלינו להציל נכסים אלו מפני הסכנה. אך אם מצוות השבת אבידה מתרכזת בהשבה של חפצים שלפי הגדרה הלכתית נותקו מבעליהם, ייתכן שהיא תוגבל רק למקרים שבהם החפצים נפלו ואבדו ממש. חפצים שהונחו במקום ידוע ורק אחר כך נשכחו לא יוגדרו כאבידות. אם נבין כך, נמצא שעמדת הרמב"ן ממשיכה להיות עקבית לאורך הדרך, בהתאם עם שיטתו שמצוות השבת אבידה קובעת חובת החזרה לחפצים שאבדו לבעליהם, ואיננה חובה כללית לשמור על רווחתו הממונית של אדם אחר.