דילוג לתוכן העיקרי

ברכות | דף טו | הרהור לאו כדיבור

 

באופן עקרוני ברכה צריכה להיאמר בקול כשם שמדברים בקול, שכן הרהור לא נחשב כדיבור כפי שאנו למדים בגמרא להלן (כ עמוד ב):

"ורב חסדא אמר: הרהור לאו כדבור דמי. דאי סלקא דעתך הרהור כדבור דמי - יוציא בשפתיו!"


על האופן שבו יש לברך אנו למדים בסוגייתנו:

"לא יברך אדם ברכת המזון בלבו, ואם בירך – יצא".


רש"י (ד"ה בלבו) פירש שלכתחילה אדם לא יברך ברכת המזון מבלי להשמיע לאוזנו. בעקבות פירושו של רש"י יש לשאול מה החידוש של סוגייתנו על פני הקביעה הבסיסית בדף כ כי הרהור לאו כדיבור? יתכן לומר שהכוונה בדברי רש"י היא שהגמרא מתייחסת למצב שבו לא השמיע לאזנו אך הזיז את שפתיו, ועל כן לא מדובר בהרהור גרידא. סוגייתנו קובעת שאף במצב זה לכתחילה ישמיע לאזנו.

יש לציין לראשונים (פסקי הרי"ד, הריא"ז ועוד) הסוברים כי הרהור כדיבור וממילא מבינם כי סוגייתנו מתייחסת לאדם הקורא בלבו ממש, ומחדשת כי לכתחילה לא יברך בלבו. ניתן להציע שלדבריהם, "הרהור לאו כדיבור" מתייחס למצב של לכתחילה, שבו אדם צריך לברך בקול. אולם, אם אינו יכול לברך בקול, ההרהור מוציא ידי חובה, כפי שכתב רבנו יונה שהקב"ה יראה ללבב ויתן לו שכר. לכן אדם שרק הרהר בברכה מדאורייתא יחזור ויברך בקול אם הוא יכול. לעומת זאת, בברכה דרבנן, אם כבר הרהר אינו חוזר ומברך בקול. בניגוד לדברים אלו כתב רבי עקיבא איגר שאף למי שסובר שהרהור כדיבור, הכוונה היא שגם מדרבנן צריך להוציא בשפתיו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)