דילוג לתוכן העיקרי

נידה | דף יד | הרגשת עד

 

מדין תורה, אישה נטמאת בנידה או בזיבה רק אם הרגישה ביציאת הדם מרחמה. הלכה בסיסית זו נשנית במשנה בדף נח עמוד ב, ובגמרא בדף נז עמוד א. עם זאת, ישנם מצבים שבהם חוששים שמא האישה לא הבחינה בדם היוצא מגופה, ואז היא טמאה אף בלא הרגשה. אחד מן המצבים הללו הוא בעת בדיקה פנימית בעזרת עֵד בדיקה. הגמרא בדף נז עמוד ב מסבירה, שייתכן שהרגשת הבדיקה ערפלה את הרגשת הדם הזב מן הרחם, ועל כן דם הנמצא על העד - מטמא את האישה מדאורייתא.

חכמים גזרו טומאה על כתמים, דהיינו על דימומים שככל הנראה נבעו מגופה של האישה ללא הרגשתה של האישה. היות ומדובר על גזירה מדרבנן, יש להקל בה במצבים שונים שבהם ייתכן שהדם לא זב מגופה של האישה, אלא ממקור אחר, ובכללם כאשר כתם הדם קטן משיעור גריס ויתכן ומקורו של הדם בטפיל.

הגמרא בדף יד עמוד א מחדשת, שחלק מן ההקלות שהקלו חכמים בטומאת כתמים, אינן קיימות כאשר האישה בדקה עצמה בדיקה פנימית. במשנה נאמר, שאם נמצא דם על עד שבו האישה בדקה, היא ובעלה טמאים, ומסבירה הגמרא:

"אמר רבי זירא: אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת".


כלומר, היות ובית התורפה של האישה נקי ממאכולות ומשאר טפילים, סביר להניח שהכתם שעל העד הוא כתם דם שזב מגופה של האישה, ואין לתלותו במקור אחר. משום כך, כאמור, יש לטמא אישה זו.

נמצא, אם כן, כי קיים פער מסויים בין הסוגיה בדף נז לפיה האשה טמאה מדאורייתא, ובין סוגייתינו בדף יד ממנה משמע שהאשה טמאה מדרבנן ואין אזכור של החשש להרגשה. בספר "משמרת הבית" (בית ז שער ד) כתב כדברי מסקנת הסוגיה בדף נז:

"וודאי בעד הבדוק בין עגול בין משוך טמאה נידה, דוודאי מגופה אתא ובהרגשה אתא, אלא דקא סברה הרגשת עד היא, כדאיתא בפרק 'הרואה' ".


כלומר, בדיקת עד מטמאת מחמת הספק שמא היתה הרגשה, והאישה לא הבחינה בה.

יש מן האחרונים, שפירשו הלכה זו באופן אחר, התואם דוקא את הסוגיה בדף יד. השולחן ערוך (יורה דעה, סימן קצ סעיף לג) כתב:

"האשה שבדקה עצמה בעד ... ונמצא עליו אפילו טיפה כחרדל, בין עגול בין משוך, טמאה".


כאמור, על פי דרכו של הרשב"א יש להניח שמדובר כאן על טומאה דאורייתא, ועל כן היא מטמאת אפילו בטיפת דם כחרדל. אך בעל טורי-זהב שם מעיר:

"הטעם שאותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת".


מדבריו עולה, שסוף סוף מדובר על טומאה מדרבנן - טומאת כתמים. אלא, שבטומאת כתמים קלאסית הקלו חכמים בדם הקטן משיעור גריס, ואילו בטומאה זו, שללו את אותה הקולא. אך נדגיש שוב: הטומאה ביסודה מדרבנן.

האחרונים עמדו על הפער שבין הסבר משמרת הבית, שהוא ההסבר הפשוט בפוסקים, ובין הסברו של הט"ז על פי סוגייתינו. כך, למשל, כתב בעל פרי-דעה:

"דמוכח מהט"ז דאי לאו האי טעמא דאותו מקום בדוק אצל מאכולת, הוה תלינן בכינה גם שם כמו בחלוק. וקשה: דבשלמא בחלוק הוי ספק כתם וספק דרבנן, ושפיר תולין במאכולת, אבל באותו מקום דכתבו הפוסקים דבבדיקת עד הבדוק הוי ספק דאורייתא שמא הרגישה וסברה הרגשת עד הוא - איך נתלה בכינה?!"


באחרונים מצאנו דרכים שונות ליישוב בין הפירושים, אשר למעשה מיישבות את סוגייתינו עם הסוגיה בדף נז. לא נוכל כעת להרחיב בפירושים השונים, ועל כן נסיים בהערה כי מדובר על שאלה בעלת השלכה מעשית נכבדת: כאשר האישה בודקת עצמה בעד ומוצאת מראה חשוד - האם יש לדון בו כספק דאורייתא, או כספק דרבנן? שאלה זו משמעותית מאוד בהכרעה בספיקות, והרי ידוע שהפסיקה במראות דמים לעיתים קרובות הינה פסיקה מסופקת.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)