דילוג לתוכן העיקרי

הרב ישראל ליפשיץ, תפארת ישראל

קובץ טקסט

 

אמור "מחשבה יהודית מודרנית" ליהודי אורתודוקסי מודרני, וסביר להניח שהוא או היא יחשבו בעיקר על רעיונותיהם של הרב אברהם יצחק הכהן קוק והרב יוסף דוב סולוביצ'יק. תופעה זו מובנת, שכן שני ענקים אלו משמשים כדמויות מופת עבור קהל זה וחוקרים כתבו עשרות מאמרים על הגותם.

עם זאת, תהיה זו טעות לא לנסות ולפגוש דמויות מופת רבניות אחרות משתי המאות האחרונות. הוגים מעמיקים רבים חיו בתקופה זו, וחשיפה לרעיונותיהם יכולה לתרום באופן משמעותי ללימוד של נושאים שונים במחשבה היהודית. הוגים וכותבים אלו מוסיפים מגוון של תובנות, מספקים מודלים אלטרנטיביים ומתמקדים בנושאים שונים מאלו שבהם עוסקים שני האבות האידאולוגיים של האורתודוקסיה המודרנית.

סדרת שיעורים זו תנסה לחשוף את קהלנו לכמה מקולות רבניים אלו.

הרב ישראל ליפשיץ (17821860)

הרב ישראל ליפשיץ היה רב גרמני ששרת, בין השאר, את הקהילות בדסאו ודנציג. שמו נודע לתהילה בזכות פירושו על המשנה, הידוע בשם "תפארת ישראל", שפורסם לראשונה בחלקים בין 1830 ל-1850. הפירוש מחולק בין פרשנות צמודת טקסט שנקראה "יכין" לפרשנות נרחבת יותר שכונתה "בועז". באופן זה יצירתו שימשה בה בעת כרש"י וכתוספות. בנוסף לפרושים אלו על המשנה, הרב ליפשיץ כלל ב"יכין ובועז" מספר חיבורים. רובם הינם מבואות שנועדו לספק את הרקע הנחוץ כדי לגשת ללימוד נושאים הלכתיים מורכבים, כגון סדר הקורבנות, חוקי הטהרה והלכות השבת. חיבור אחר מסביר את לוח השנה היהודי. מבחינה תאולוגית, החיבור המשמעותי ביותר נקרא "דרוש אורח חיים", שנכלל אחרי הפירוש למסכת סנהדרין, ונועד להצדיק את התפיסה היהודית של החיים שאחרי המוות.

החיבור "תפארת ישראל" מעיד על טווח רחב של סקרנות אינטלקטואלית של מחברו. הוא כולל דיונים בפרשנות טקסטואלית, בהלכה למעשה ובשאלות פילוסופיות, קריאות שונות של מדרשי אגדה, סוגיות שקשורות ליצירת ועריכת המשנה, ואף נוגע לעיתים במדע ותחומי ידע אחרים. אני מאמין שהרב ליפשיץ הציע תובנות חשובות כמעט בכל תחומי מחשבה אלו. לרוע המזל, הן קהילת החוקרים והן הציבור הרחב כמעט ולא עוסקים ומשתמשים בפירושו. העיסוק האקדמי בעבודתו מתמצה בשני מאמרים מרתקים של פרופסור סיד ז. ליימן, המתמקדים כל אחד בקטע אחד בלבד, ואינם לוכדים את רוחב ההיקף והתנופה של פירושו. שכני, משה וינשטוק, כתב לפני שנים מעטות דוקטורט על הרב ליפשיץ שכולל חומרים שטרם פורסמו עד היום, ועבודתו עשויה לעודד מחקר אקדמי נוסף. דוקטורט נוסף נכתב לאחרונה על הרב ליפשיץ על ידי מרדכי מאיר. ברמה העממית, הפרוש הבהיר והמתומצת להפליא של הרב פנחס קהתי יצר מצב שבו מעט אנשים משתמשים במהדורת המשנה המכילה את "תפארת ישראל". אני מקווה שהשיעורים הבאים בסדרה זו יתרמו לעניין מחודש בהגותו של הרב ליפשיץ.

אף מסכת אינה פותחת לנו צוהר לתפיסת עולמו של פרשן על המשנה כמסכת אבות, מסכת המוקדשת לסוגיות של אופי, מוסריות ותאולוגיה. לימוד רעיונותיו של הרב ליפשיץ על מסכת אבות הוא נקודת פתיחה טובה להערכת  הגותו. לרבים מהענייניים בהם ניתקל בפרשנותו על אבות יש מקבילות בחלקים אחרים של יצירתו.

מדוע מסכת אבות מופיעה בסדר נזיקין, המוקדש ברובו לדינים ולשפיטה? הרמב"ם, בהקדמתו למשנה, מציע שתי הצעות. מאחר ורבים מההיגדים באבות מתייחסים לדיינים, המסכת היא המשך טבעי למסכת סנהדרין. יתר על כן, הרמה האתית של הדיינים משפיעה על החברה באופן עמוק ומשמעותי יותר מהרמה האתית של בעלי מקצועות אחרים. לפיכך, עורכי המשנה מיקמו את הכללים האתיים המקובצים באבות בקרבת המסכתות המכוונות לדיינים.

אך היכן פרשנות זו מותירה את רוב היהודים, שאינם דיינים, בקוראם את מסכת אבות? הרב ליפשיץ מיישב קושי זה בהערותיו על המשנה הראשונה באבות. אנשי הכנסת הגדולה הורו שיש להיות מתונים בדין. ברור כי הוראה זו מכוונת לדיינים. עם זאת ובה בעת, היא מדריכה ומכוונת כל אדם. אנו שופטים את האנשים שסביבנו ואת ההזדמנויות השונות הנקרות על דרכנו כל העת, ושומה עלינו לעשות זאת בלא חיפזון יתר. החלק הבא של המשנה, “והעמידו תלמידים הרבה", פונה אף הוא לכל אדם, שכן כולנו מלמדים את ילדינו לנסות להשפיע על החברה שלנו באופן חיובי. כך, כל היגד באבות המכוון למחנכים או שופטים למעשה נוגע לכל אחד, שכן כולנו צריכים לנסות ללמד ולשפוט היטב (ראה יכין על מסכת אבות א, ז).

הרב ליפשיץ מניח הנחה פרשנית חדשנית על מסכת אבות, שמשפיעה על האופן שבו הוא קורא מספר משניות. מסכת זו מצטטת את המסרים הנפוצים ביותר של חכמים שונים. על פני הדברים, אין סיבה להניח שההיגדים השונים של אותו חכם נסובים סביב נושא משותף. הרב ליפשיץ מניח שההיגדים השונים של כל חכם מתמקדים למעשה בנושא אחד, והנחה מתודולוגית זו מובילה לפרשנויות מרתקות ולדקות הבחנה בסוגיות שונות.

רבי מתיא בן חרש הורה "הוי מקדים בשלום כל אדם. והוי זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים" (אבות ד, טו). היינו יכולים לטעון כי אלו שתי הצהרות נפרדות, מהן האחת עוסקת בנימוסים והאחרת בחברויות. הרב ליפשיץ רואה אותן כקשורות מבחינה מושגית. רבי מתיא רוצה להנגיד שני תחומים חשובים אך נבדלים של קשרים בין-אישיים. כאשר מדובר על התייחסות מנומסת והגונה לבני האדם שסביבנו, אנו לא עוסקים בהבחנות איכותיות שכן כל בני האדם ראויים להתייחסות כזו. אך כאשר מדובר על בחירת חברים, הבחנות אלו נעשות חיוניות. אנו חייבים להבחין בין אריות לשועלים ולנסות לבלות זמן רב ככל הניתן עם הראשונים. שני ההיגדים של רבי מתיא מציגים את הניגוד החשוב בין שני אופני אינטראקציה נחוצים ההולמים סיטואציות שונות (יכין, אבות ד, פא).

רבי שמעון הורה שני רעיונות על התפילה לפני שהוסיף "ואל תהי רשע בפני עצמך" (אבות ב, יג). הרמב"ם, ברטנורא ותוספות יום טוב מסבירים היגד זה כאמירה נפרדת הנוגעת לדימוי עצמי. הרב ליפשיץ טוען כי רבי שמעון מוסיף כאן נקודה נוספת לגבי תפילה. כל אדם, המסיק כי הוא רשע נטול תקנה, יאבד את אמונתו בהצלחתה האפשרית של תפילתו ויוותר על המאמץ (יכין, אבות ב, קכח). גם במקרה זה ההנחה כי כל משנה עוסקת בנושא משותף מאירה ומגלה בה פנים חדשות.

שתי משניות עוקבות בפרק השלישי של מסכת אבות מספקות דוגמאות מאלפות לאופן הפרודוקטיבי שבו הרב ליפשיץ מיישם את גישתו. רבי דוסא בן הרכינס הורה כי "שינה של שחרית, ויין של צהריים, ושיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מהעולם" (אבות ג, י). לפי הרב ליפשיץ,  רבי דוסא מונה ארבעה דברים הנחוצים לבריאות טובה אך תלויים במתינות ושיקול דעת טוב. "שינה של שחרית" מייצגת מנוחה ורגיעה. כולנו זקוקים להן במידה כלשהי, אך שינה עד שעות הבוקר המאוחרות מייצגת מידה מוגזמת שלהן. "יין של צהריים" מסמל את תענוגות הגוף, אשר גם להם יש מקום בחיי האדם הדתי, אך מסיבת אחר הצהריים חושפת העדר מתינות בהתמסרות להם.

בשתי דוגמאות ראשונות אלו מדבריו של רבי דוסא, הרב ליפשיץ מציע הבחנה כמותית בין שימוש נכון ולא נכון בגורם כלשהו. למנוחה ולתענוג יש מקום אך אין להגזים בהם. בשתי הדוגמאות האחרות שמונה רבי דוסא, הרב ליפשיץ מצביע על הבחנה מהותית בין השימוש הראוי לשימוש הקלוקל. "שיחת ילדים" מתייחסת לשחוק והומור, י"ישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ" – לשיחה בטלה. הן הומור והן שיחה סתמית  מסייעים לאדם להירגע וליהנות מחייו, אך כל אחד מהם צריך להיעשות באופן הראוי. הרב ליפשיץ סבור כי שניהם צריכים להתרחש בנוכחות חברי הקהילה הדגולים והאציליים ביותר. הומור יכול להיות שימושי, אך יש הבדל בין הומור שמשקף חכמה להומור שכרוך בקלות ראש וגסות. האחרון מודגם בלעג האגרסיבי של הסטנד-אפיסט או בהומור נטול השנינות של בדיחות גסות. שיחה בטלה יכולה אף היא להיות איכותית במידות שונות. הערות יומיומיות של אנשים אינטליגנטים מכילות לעיתים קרובות דברי חכמה, בעוד שאנשים פחותים מהם ממלאים את שיחתם ברכילות וריקנות (יכין, אבות ג, סז-סח). הרב ליפשיץ מספק בהבחנה זו אישור רבני לסוגים מסוימים של הומור ושיחה בטלה, אך דורש שביטויים אלו לא ידרדרו למכנה המשותף הנמוך ביותר.

המשנה הבאה במסכת מזמינה אף היא שימוש דק הבחנה במתודה זו. רבי אלעזר המודעי מונה חמש פעולות הגורמות לאדם לאבד את חלקו בעולם הבא. התנהגויות אלו כוללות 'חילול קודשים', 'ביזוי מועדות', 'הלבנת פני חברו ברבים', 'הפרת בריתו של אברהם אבינו' ו'גילוי פנים בתורה שלא כהלכה'. רבי עובדיה מברטנורא אינו חש כל צורך לאתר נושא משותף הכורך עבירות אלו יחדיו, והוא מסביר אותן כעברות בעשיית מעשים מסוימים. הקטגוריה הראשונה, למשל, מתייחסת למי שעושה שימוש פרטי באובייקט מקודש, והשנייה במי שמתייחס לימי חול המועד כימי חול. אף שאיש אינו יכול להכחיש כי פעולות אלו שגויות הלכתית, הקביעה כי מי שנוהג כך "אין לו חלק לעולם הבא", גם אם צריך להבינה כהפרזה רטורית, נראית חריפה מידי עבור עברות כאלו.

הרב ליפשיץ אינו אומר במפורש כי בעיה זו הניעה אותו לחפש פירוש אחר, אך הוא מציע הסבר אלטרנטיבי לפיו רבי אלעזר למעשה מתייחס לאמונות בעייתיות, ולא למעשים בעייתיים. כל פעולה הנזכרת במשנה מסמלת דחייה של אחת מאמונות היסוד של היהדות. הא-ל הוא מקור הקדושה, כך שאדם המכחיש את קיומו יחלל קודשים. יש אנשים המקבלים את קיום הא-ל, אך מכחישים את הבריאה וטוענים לנצחיות העולם. אם הא-ל לא ברא את העולם, ייתכן כי הוא אינו שולט ומשפיע עליו. לפיכך, הכחשה זו מערערת על אמונתנו בהתערבות הא-לוהית במצרים ובמדבר, עליה מבוססים חגינו.

שתי אמונות יסוד אלו מופיעות ברוב הדיונים מימי הביניים על עיקרי האמונה. שתי האמונות הבאות אליהן מתייחס הרב ליפשיץ חדשניות יותר. קבוצה שלישית של כופרים מכחישה שהאנושות נוצרה בצלם הא-ל. אם האדם אינו ראוי לכבוד יוצא דופן, אין מניעה הגיונית מלהלבין את פניו ולהביכו ברבים. הרב ליפשיץ מצטט את פירוש "יין לבנון" של הרב נפתלי הרץ ויזל, שמבסס נקודה זו על קריאה זהירה וצמודה של המשנה. המשנה מדברת על הלבנת פני "חברו", כלומר חבר או מכר. אדם המשפיל את אויבו עשוי לנהוג כך מתוך שנאה, ואינו מבטא בהכרח העדר כבוד לאדם באשר הוא אדם. כאשר אדם משפילו את חברו, לעומת זאת, הוא בברור חושב כי האנושות אינה נעלה על החיות.

הפרת בריתו של אברהם אבינו אינה מתייחסת לאדם שמנסה לחזור בו מברית המילה, אלא לאדם שמכחיש את הרעיון כי היהודים הם עם נבחר. הרב ליפשיץ מציין כי אדם המחזיק בפרספקטיבה זו יכחיש בסופו של דבר גם את האמונה בהתגלות, שכן זו משקפת את הבחירה בעם מסוים לנשיאת המסרים הא-לוהיים. לאנשים כאלו נותרים החוק הטבעי והמוסריות בלבד, החלים בה במידה על יהודים כגויים. כריכת רעיון 'העם הנבחר' עם האמונה בהתגלות מזהה קטגוריה זו עם אחת מאמונות היסוד המופיעות ברשימות המסורתיות. אך נראה כי הרב ליפשיץ רואה באמונה בכך שהא-ל בחר את העם היהודי בפני עצמה את האמונה העיקרית והמהותית אליה מתייחסת המשנה. בכך הרב ליפשיץ מדגיש שתי אמונות חיוניות, האמונה ביצירת האנושות בצלם הא-ל והאמונה בהיות היהודים העם הנבחר, שאינן מופיעות בשלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם. השאלה מדוע הרמב"ם עצמו לא מנה אותן נותרת שאלה מעניינת שראוי לחשוב עליה.

קבוצת הכופרים האחרונה, לפי הרב ליפשיץ, מלמדת תורה באופן לא הלכתי משום שהיא מכחישה את התורה שבעל פה. בסיכום הסברו כותב הרב ליפשיץ: "פירוש כל משנה זו בניתי על היסוד של יין הלבנון. וכן עשיתי בכמה דברים במסכת זו, שהנחתי דבריו יסוד לפירושי מדהם (=כיוון שהם) ערבים מאוד ואמיתיים, אבל שיניתי כאן ובשאר דוכתי (=מקומות) כמה דברים כפי אשר הורני אבי שבשמיים" (יכין, אבות ג, עו). ציטוט זה חושף פתיחות אינטלקטואלית מסוימת מצד ה"תפארת ישראל". "יין לבנון", כאמור לעיל, נכתב על ידי הרב נפתלי הרץ ויזל (17251805), מאנשי ההשכלה שכתב את "דברי שלום ואמת", אגרת שקראה לקהילה היהודית לכלול לימודי חול בתוכנית הלימודים היהודית. מספר 'אחרונים' בולטים התנגדו בתוקף לרעיונותיו. העובדה שהרב ליפשיץ מזכיר את חובו לרב ויזל בגאווה מעידה על מידה מסוימת של פתיחות אינטלקטואלית, עניין שנראה חוזרת ומופיע בשיעורים הבאים.

אל תחשבו שהרב ליפשיץ עיבד את כל  רעיונותיו הטובים של הרב ויזל ותו לא. מכל מגוון הפרשנויות על המשנה שסקרנו בשיעור זה, רק האחרונה נסמכת על "יין לבנון". הרב ליפשיץ היה ללא ספק הוגה יצירתי בזכות עצמו. בשבוע הבא, נבחן כמה מהבחנותיו החודרות על נושא החינוך המופיעות בפירושו למסכת אבות.

 

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק בלאו, תשע"ג

תרגום: רחל דנציגר-שרנסקי

עורך: ישי גלזנר

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:      http://www.vbm-torah.org/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)